פָּרָשַׁת נָשֹׂא - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, כִּי כֻּלָּנוּ, בְּשָׁרְשֵׁנ...

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. _{(במדבר ד, כא' כב').} המילה 'נשא' נראית כשורש של המילה נשיאה. ואומר, שאם השם בחר בשורש לשם הפרשה, בוודאי שיש לנו כאן לימוד עמוק ושורשי. חשוב שנדע, קבלת התורה בפנימיותה, קשורה לנפש האדם. למקום שבו האדם מקבל את עצמו אחרי שנים רבות של אי קבלה עצמית. למה הכוונה? אם למשל במשך שנים רבות אדם רצה לחוות בנפשו אהבה ולא זכה לה, כך לגבי הרצון לכבוד ולערך (שהם נגזרת של האהבה), בזמן הזה של הרצון לקבל אהבה, כבוד וערך, האדם נמצא במצב בנפש של אי קבלה עצמית. מפני שהוא תולה את הווייתו ואושרו באחר/באנשים. ולכן, לא פעם שהוא יבטל את עצמו בכדי לקבל אהבה, לא פעם שהוא יתפשר על מערכות יחסים שאינן בריאות לנפשו, וזה מפני שהערך העצמי שלו בעיני עצמו נמוך, לא פעם שהוא ירצה את האחר, בכדי להשתיק את נפשו. אדם שכזה נמצא תלוי רגשית. הוא אינו חי באמת. הוא "חי" בעל פניו. עמוק פנימה בנפשו מתחוללת סערה וכאוס שאינם שייכים כלל לאנשים שבחוץ (גם אם נדמה שהם הבעיה. האמת היא, שהם רק טריגר לבעיה קיימת ושורשית יותר). הוא חי בזהות שקרית שהתגבשה במשך שנים רבות עד כדי שהאדם אינו יודע מי הוא באמת. הוא איבד את הקשר שלו עם הנשמה. עם המקום הכי אותנטי שיש. המקום הכי אינטימי בנשמת האדם. המעניק פשטות, רוך ושלווה. אל המקום הזה כל אדם/נשמה משתוקקים להגיע, אך בלא עצירה מוחלטת של ההתנהגות שהביאה אותנו לאבדון, לא באמת נוכל לחוות את הפשטות הזאת. את החיים. על-כן, בא הקב"ה אל משה ואומר לו 'נשא את ראש בני גרשון'. מי הוא המשה שלנו היום? אנחנו. בכל אחד ואחת מאתנו קיים המשה שבנפש - המושה אותנו מן המצר. לא במקרה משה רבינו לא נכנס לארץ ישראל, זוכרים? מפני שהשם יעד לו להיכנס בכל נשמה ונשמה לנצח. הוא אמנם לא נכנס מבחינה פיזית, אך הוא נכנס ברוח בכל נשמות ישראל. וזהו יסוד וסוד עצום. אז משה נמצא בתוכנו - בדעת החדשה, ומחכה שנמשה אותנו מן הזהות השקרית שעטינו עלינו לטובת הזהות האמיתית שאנו. השם/משה שבנו, מבקשים מאתנו להתחבר לראש שזה ל אושר שלנו. ע"י כך שנדע שמי שמגורש זה אנו מעצמנו. במשך שנים רבות חיינו בנפשנו את הגרוש שהתחיל עוד מגרוש אדם וחווה. הגרוש חי בעורקינו ואותו עלינו ללמוד לתקן. ע"י כך שנלמד להתאחד בנפשנו. שזהו מצב בנפש שכמעט ולא מדברים עליו, מפני שכל הנטייה שלנו הייתה לחשוב שקודם צריך להתאחד בחוץ, מול אנשים, מערכות יחסים וכו'.. וזה לא באמת יכול להתקיים כי לב האחדות היא בלב האדם. וכל עוד האדם לא יתאמץ לאחד את נפשו, הוא יחווה לא מעט נפרדות מחוצה לו. השם מציין כבר בראש הפרשה 'גם הם לבית אבותם, למשפחותיהם'. קרי, השם אומר לנו, גם אתם שמגורשים מעצמכם, גם אתה זכאיים להתאחד כ- בית ומשפחה, עם עצמכם וחוצה לכם. זוהי הבטחה שניתנה לנו לפני כמעט 6000 שנה, והיא תקפה להיום. רק מה, עלינו להכשיר את עצמנו בדעת חדשה. עלינו להבין כי שורש הגירוש שלנו מעצמנו היא לא ההתנהגות שלנו כיום, אלא, ההתנהגות של אבותינו ואבות אבותינו מאז, אנחנו נשאבנו לתוך ההתנהגות 'המגורשת' של הורנו. ינקנו דפוסים והרגלים ששבו אותנו למצרים שבנפשנו. דפוסים והרגלים שהביאו אותנו אל המדבר שבנפש. אל השממה והריקנות הפנימית. והפלא ופלא, דווקא שם, במדבר, השם בוחר להעניק לנו מעין 'תעודת הוקרה' על ציון דרך. על מסע נפשי בלתי מבוטל - של כאב, ייסורים, בלבול, חושך, אבדון, אך גם מסע שסופו הכנעה של האגו. אם הגענו בסופו של דבר להכנעת האגו. הייסורים בנפש (ומחוצה להם) פשוט מפסיקים. והרי כי כל מטרת הייסורים שבנפש לעורר את האדם לשינוי ובחירה מחדש. לסייע לו לשנות את דרכיהם של הורנו שמחוסר בדעת גבוהה, המשיכו את הסבל של הוריהם. אנו דור הגאולה, ולא סתם ניתן לנו שם שכזה הנושא עמו אחריות גדולה. מפני שאנו עברנו, איך לומר, את 'תקופת ההכשרה' שבנפש. הגענו למיצוי הכאב, העלנו זעקה פנימית לעזרה. וכעת ניתנת לנו הזכות לבחור באמת. בדרך בה הלכו אבותינו - בדרך האגו וההסתרה של הזהות האמיתית, או בדרך של אמת ופשטות - של הכנעת האגו והעצמת הטוב והאהבה שבנו. במקום הזה של ההכנעה, של ההבנה ששנים רבות הייתי תלוי רגשית ביחס חיצוני, וביטלתי את העצמי עד לכדי אבדון, נולדת תקווה חדשה, נולדת זהות חדשה - שם מתקיימת בנפשו של האדם קבלת התורה שבו. המציינת את קבלתו של האדם בתוכו. הוא מקבל את העובדה שחיים שלמים הוא תר אחרי זהות שקרית שהביאה אותו לסבל. הוא מקבל את העובדה שהוא התנהג מתוך דפוסים מינקות, הוא מקבל את ההתנהגות שנשאב אליה בחמלה. הוא חס וחומל על עצמו שאינו ידע את האמת. הוא מקבל את העובדה שמעולם האנשים לא היו הבעיה שלו, אלא, הוא של עצמו. הוא מקבל את העובדה שהם נשלחו לעזור לו לשנות את התנהגותו. ע"י כך, שהוא למד להעריך את עצמו, להפסיק לרצות ולבטל את עצמו, לשים גבול לעצמו ולא להסכים לעצמו ליפול לאגו או כל מניפולציה בשם האגו בכדי להרוויח פרורים של אהבה, יחס וכבוד. הוא לומד לתת לעצמו את כל אלו. בשקט ובקבלה. הוא משתחרר מן התלות הרגשית והופך לאדם המחובר לאלוהיו. שם הוא מרגיש לראשונה אחדות. 'אחדות' - בתחילתה היא 'אחד' - להיות מחובר לאחד שחי בתוכנו. 'חי וקיים, הוא'! שם האדם זוכה לקבל מהשמים - ממקום רוחני גבוה הנמצא בנפשו, את התורה שחיה בו. יוצא, כי קבלת התורה שבמדבר, היא תוצאה של יגיעה בנפש - יגיעה באגו ובכעס שבאדם עד לידי הכנעתו. שם השם מעניק מעין 'תעודת הסמכה' על הגעה למקום טוב בנפשנו. גם אם זה מרגיש עדיין מדבר שומם, העיקר שבמדבר הזה אין יותר אגו, כוחניות, כוחי ועוצם ידי - שהם ההרס העצמי. שם - במדבר, מתחילים להירקם חיים. השם כל כך סומך עלינו שנצלח את מטרת העל שלנו, ולכן, הוא העניק לנו את התורה, את פרשות השבוע, שיובילו אותנו במצרים ובמדבר שבנפש, ויהיו לנו למקור חיים. הלא, בלא הפסוק המעורר לתחייה הזה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לא היינו מבינים כלל את עניין הגרוש בתוכנו ושורשו עוד מימי אדם וחווה. לא היינו מודעים לכך שאנו יכולים לחוות בנפשנו אושר אמיתי. אחדות אמיתית. והרי, כי אושר אמיתי הוא חוויה רגשית בנפש האדם שאינה קשורה לעולם הפיזי. זוהי הרגשה מאוד מרוממת בנפש שמתגלה באדם רק בהכנעת האגו וקבלת העצמי. האדם מתחיל לחוות בנפשו אהבה שלא תלויה בדבר. לראשונה הרצון שניהל אותו חיים שלמים 'הרצון לקבל אהבה/ערך/כבוד, כבר לא מנהל אותו. הוא נח. כל הלחץ הרגשי מסתלק ממנו, ובמקומו עולה רגש מזוקק יותר של ביטחון שקט. מה שמנהל אותו כעת זה הרצון לתת ולהשפיע. מי שמנהלת אותו באמת זוהי הנשמה (כבר לא האגו המאמלל). מנהלת אותו התחושה השקטה שהתפרצה לו לחיים, לה הוא חיכה אלפי גלגולים. ואותה הוא מוכרח לשמר ע"י ענווה, ע"י מצוות שהלב שלו קורא להן (כל נשמה מרגישה בליבה איזו מצווה היא באה לשמור במסירות נפש ממש). ע"י הנהגת חיים מרוממת כ- תורת ישראל. המשרה את העדן שבלב. והרי כי המילה 'עדן' לשון 'נדע'. עוד מימי בראשית השם רמז לנו שעוד נדע את האמת. קבלת התורה - היא מעמד רוחני המתקיים בנפש האדם. נזכור - 'רצון' האדם הוא הכוח המניע את התהליך הנפשי והמהווה 'צינור' להשפעה. לכן על האדם לזכך את רצונו האגואיסטי בכדי שיעבור בו האור האלוקי. בכדי שהוא בעצמו יחווה שמחה ונחת שאין כמותם. שמחה שחווים רק אלו שזיככו את הרצון לקבל לעצמם. יוצא, שדווקא זיכוך הרצון המאמלל הזה, מביא לאדם את כל מבוקשו. וכפי שדרשו חז"ל: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו; וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". כך לגבי כל רדיפה. רדיפה אחר ערך, אחר אהבה, כל רדיפה אחר משהו, תביא לריחוק ממנו. וזה מה שמסביר לנו להפסיק לרדוף אחר החיצון, ולרדוף אחר הפנימיות - אחר האהבה הקיימת בנו שאינה תלויה בדבר. היא האדם בעצמו. עלינו לדעת, כי כל חייו של האדם יהיו סובבים סביב החיסרון הפנימי החי בו. כך שאם למשל אדם (איש/אישה) חסרים באהבה, כל חייהם הם יחוו ניסיונות/אירועי חיים של העדר באהבה. אם באדם חסר כבוד (כי זה מה שהוא בא לתקן עוד מאביו ואימו), כל חייו יהיו סובבים סביב הרצון לקבל כבוד שרק ירקח ממנו. וכל זה בכדי להחזיר את האהבה והכבוד שאבדו בתוכנו. וזה מה שמסביר מדוע זה שחסר באהבה, יגדל בבית שיסירו ממנו את אהבה, עם הורה שינטוש אותו רגשית, וימשיך למשוך לעצמו היעדר אהבה בכל צורה אפשרית: זוגית, משפחתית, כלכלית, חברתית וכו'.. כשהעדר שהכי יגע בליבו זה סביב היעדר במערכת יחסים זוגית. אותה יהיה עליו קודם להשלים בנפשו. וזה מסביר מדוע עלינו להפסיק להאשים בכאב האישי שלנו את אותם בני אדם שחשבנו שפגעו בנו. מפני שבנסתר הם פשוט היו לעוזרי השם להביא אותנו לאהוב באמת - עמוק פנימה. יכול להיות לאדם שפע כלכלי ועדיין הוא יחווה בנפשו היעדר אהבה, וזה מפני שמה שמניע אותו לפעולה זה האגו וההוכחה שהוא שווה. אך דווקא הם: האגו וההוכחה יביאו את האדם להכנעה שתוליד את האהבה. לכל נשמה, מה שנכתב לה בכדי לגאול את נפשה - ולגלות את אהבתה בה. השם רוצה שנפסיק להתעלל בעצמנו ונבחר בעצמנו. שלא נילקח עוד מעצמנו ובטח שלא נבטל את העוצמה/האהבה שבתוכנו. אנו מוכרחים לשוב מן העיוות המחשבתי. מהחיסרון שבנפש אל המלאות. לצורך המשל, אם ניקח צינור השקיה, ונגלה שיש בו עיוות, ניווכח לדעת שהמים לא יזרמו אל האדמה, האדמה תתייבש והעצים לא יפרחו ובטח שלא יניבו פרי. כך נפשו של האדם. אם מחשבתו מעוותת ברצון לקבל לעצמו (ערך, כבוד וכו'..), הוא אינו יכול להפרות את נשמתו. היא נותרת יבשה ובלא פריון וחיים, כנגד מהותה, ולכן, היא תעשה הכול בכדי לממש את אורה באדם, דרך אותם הניסיונות. אדם שיתעורר לאמת ירחיק ממנו את הניסיונות, הסבל והכאב שנוצרו לכתחילה בכדי להשיבו אל אור הנשמה. רצון גם אותיות 'נצור'. משמע: כשאדם נצור/נעול ברצון לקבל לעצמו הוא הופך לצור/סלע קשה בנפשו. והדרך היחידה שלו להתחיל להתרכך היא אך ורק ע"י חכמה חדשה כתורה המתירה נפש. ככתוב: "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה". כשאדם יתמיד בבירור נפשו ואהבתו לאחד, הוא יתרכך ויזכה לחוות בנפשו אהבה שאינה שייכת לאנשים, אלא, למהותו. 'איך אפשר להרגיש אהבה ממשהו שאינו נראה, ואיך בכלל ניתן לאהוב רוח'. והתשובה, הנפש ה"גסה" שבנו רוצה לגעת פיזית באהבה שמולה (טבעי). וכאן, למעשה אנו נכנסים לשורשי השורשים ביהדות - אהבה ללא תנאי. היא מעל הטבע ומעל ההיגיון האנושי. כלומר, זוהי אהבה הקיימת בכולנו, אך היא מתגלה בחסדי השם ממש. ואומר, כשאדם מתחיל להבין שאין דבר כזה 'כוחי ועוצם ידי'. קרי, כשהוא מתחיל להשתחרר מהאגו שכבל אותו, ומבין ששום דבר לא קורה מהכוח שלו (גם אם נדמה לו שכן), אלא מכוח גבוה ממנו, מתחילה להתעורר מתוכו האהבה ללא תנאי. כשהיא מתעוררת, שימו לב למהלך, השם מגביר את הניסיונות עבור האדם. קרי, שולח לו למשל, את האהבה הזוגית שחלם עליה - את האישה שהשתוקק אליה, את הפרנסה שציפה לה, את העבודה שחיכה לה, ואז, תנחשו? השם לוקח לו את מה שנתן לו. באותו הרגע זה מרגיש כואב ממש, לא הוגן, האמונה מתערערת, הייאוש גובר, ונדמה ששום דבר כבר לא מובן. וכאן, ברגע הזה - במדבר שבנפש, השם מצפה מאיתנו שנישא אותו בליבנו. שנדע שהוא נתן והוא שלקח, ולא בכדי להרע לנו, אלא, להטיב עמנו. ואם נשאל איך להטיב? וכאן נמצא סוד הנפש. ההטבה בראש ובראשונה היא פנימית. כלומר: לא תיתכן הטבה חיצונית כגון: זוגיות טובה ופורייה, פרנסה ושפע, קבלת תפקיד טוב וכו', בלא אדם שמרגיש עמוק פנימה בנפשו טוב. קולטים מה קורה כשלכאורה לוקחים לנו מה שמאוד רצינו? קורה שחרור תלות רגשית. מתחזקת באדם האהבה ללא תנאי. השם תחילה מפעיל את האנשים במציאות למלא את רצונותינו, ואז מושך אותם כדי שנלמד להתמלא בעצמנו. זה עמוק ממש ומלא עוצמה. ורק כשנלמד להתמלא מחדש, באהבה להשם ואמונה שלמה בו, כל הטוב יקרה לנו מאליו. במשך אלפי דורות התרגלנו לפעול הפוך מהמצופה. לחפש בחוץ. להתרגש מהחוץ, לתלות את אושרנו בחוץ. מה שמגביר את הכאב הפנימי, מרחיק אותנו מעצמנו, ומרחיק אותנו מחוויית האהבה שבלב. אך חשוב שנזכור שזהו המהלך הטבעי האמור להתקיים בנפש האדם, כל החיפוש החיצוני הזה, שכל מטרתו להביא את האדם לרצות להרגיש אמת. בקבלה למהלך הזה קוראים: 'זיכוך הכלי'. האדם הוא כלי ביד היוצר. וכדי שהוא יהיה לכלי "נקי" מאגו ומרצון לקבל לעצמו, מוכרחת תחילה להתקיים בו תקופה של חיפוש ורדיפה אחר החוץ. דווקא הרדיפה והפרוד הללו, הם שיגבירו את ההשתוקקות באדם למנוחת הנפש וחיבור לאלוהיו. הדרך של השם לקרב אותנו אל עצמנו היא ע"י הכאב בעצמו (כפי שלמדנו). ע"י כך שמרחקים מאתנו את מה שאנו הכי רוצים. כי רק כך נתקרב לעצמנו. תחשבו מה קורה לזמר, בנפשו, שמתכונן שנים רבות בכדי להופיע, וכשסוף סוף מזמינים אותו להופיע, ברגע האחרון מבטלים לו את ההופעה. אדם שכזה, בלא ידיעת השם בחייו, יחווה סבל עצום בנפשו. מדוע? מפני שמה שמנהל אותו זה האגו - הרצון לקבל לעצמו ערך. אדם שכזה נמצא תלוי ועדיין לא באהבה ללא תנאי. והרי שאם היה באהבה ללא תנאי, הוא לא היה מרגיש כאב אודות הביטול. מפני שהוא שמח ומאושר גם אם הוא שר רק לעצמו. הכאב, הוא הסימן שהאהבה שבו לעולם, תלויה. וכדי לסייע לו להגיע לאהבה ללא תנאי, השם יוצר במציאות (לכאורה) ביטול. הביטול הוא למעשה חסד מהשם לסייע לאדם להתקרב לעצמו - שזה לאהוב את עצמו ללא תנאי, ולחבר אותו עם השפע/ההשפעה המוכנה רק לו. יוצא, בזמן שאנו רואים ביטול, מתקיים איחוד האדם עם נשמתו. פלא פלאים. איחוד שיביא לאינסוף הופעות בשטח. אך לא לפני הופעת האדם בעצמו. עמוק ממש. לעומתו, אדם היודע בנפשו שהכול מאת השם, והביטול הוא לטובתו האישית, הוא מודה על הביטול, מקבל אותו באהבה (שזה לא פשוט אך מצריך אמונה שלמה בבורא), ולמעשה משתחרר מכל תלות. עכשיו, לא באמת מבטלים (על אף שזה נראה כך), אלא, משקפים לאדם עד כמה הוא מבטל את עצמו. ואיי כמה שזה עמוק. ביטול עצמי - אומר, שהאדם תפוס ברצון לקבל לעצמו (באגו). עלינו לדעת! כל עוד לא נהיה מודעים לכך שאנו תפוסים ברצון לקבל לעצמנו, נמשיך לייצר שיבושים במציאות. האגו (הרצון לקבל) הוא החסם העיקרי בנפש האדם. ועד שהוא לא יכניע אותו, הוא לא יחווה את הזרימה הטבעית שאמורה להתקיים בו אל החוץ. נזכור. בכולנו קיימים שני הרצונות: לקבל ולתת. תחילה, נישאב לרצון לקבל ובהמשך החיים נהיה מוכרחים לתרגל נתינה ללא תנאי. קודם לעצמי. מופיע לא מופיע, אני באהבה. בחרו בי לא בחרו בי, אני באהבה. יש לי כסף אין לי כסף, אני באהבה. זוהי נתינת אהבה לעצמי שאינה תלויה בדבר. לשם השם כמה להביא אותנו. וזה יקרה רק שנתאמן בראייה גבוהה. ראייה שהיא למעשה הפוכה ממה שנראה לנו לעין. מפני שאמת תמיד מוסתרת. אמת צריך לגלות ע"י יגיעה פנימה. אחרת מכך, בלא יגיעה בראייה חכמה, האדם רואה וחווה את עולם השקר. על-כן, חכמים מתארים את העולם כ 'עלמא דשקרא'. האמת נמצאת מעבר למה שהעין שלנו רואה והלב שלנו מרגיש. כך לגבי אישה שכל חייה תלתה את אושרה באהבה חיצונית. תארו לכם כמה עצב עמוק אישה מרגישה שלוקחים לה את בן הזוג שנדמה היה לה כאביר חלומותיה. עצוב מנשוא. מפני: שהיא תלתה את אושרה בו. מפני: שהיא לא הגיעה עדיין בנפשה לאהבה ללא תנאי. היא מה מנוהלת ע"י הרצון לקבל לעצמה ערך ואהבה ואינה חופשיה בתוכה. ולכן השם בא לעזרה ולכאורה לקח לה את התלות הזאת כדי שהיא תלמד לאהוב באמת את עצמה. תלמד לבער את התלות הרגשית מתוכה ותחווה שחרור נפשי שיקרב אותה אל השפע המחכה רק לה. כך זה עובד. וכאן, אנו חייבים לדעת לראות נכון. כתבתי לכאורה לקח, בזמן שבמציאות אכן הוא נלקח. וזה קצת מבלבל. מפני שאנו מתייחסים לאירוע במציאות כמהות. וזה לא עובד כך כשרוצים לגדול מבחינה רוחנית. האירוע החיצוני באשר יהיה הוא קצה הקרחון הנשקף במציאות, ומספר לאדם על מצבו הנפשי. כך שאם ה"אביר" נלקח למשל, הראייה הנכונה אומרת, שנלקחה מהאדם האהבה חיצונית, בכדי שהאדם ילמד להעניק אותה לעצמו. ולא יישאר תלוי בה. הסבל מתקיים בנו שאנו נלחמים על אהבה חיצונית ולא משלימים את האהבה שבפנים. עלינו להיות בענווה ולהנות מהדרך גם כשהיא נראית לנו לא פעם שאינה הוגנת. הנשמה גם כן שואלת אותנו מדוע אנו לא הוגנים איתה - מדוע אנו לא מאפשרים לה למלא את חיינו באהבה שאינה תלויה בדבר. נזכור, כשלא הוגן בפנים, לא הוגן בחוץ. כל העבודה שלנו היא בראש ובראשונה להיות הוגנים עם הנשמה שלנו. לדעת שהיא הופקדה בתוכנו בכדי להאיר בעולם. וכל עוד יש אגו, היא אינה יכולה להתקיים. נזכור ונשנן. גורשנו אז בימי בראשית, מפני שהיינו חסרים בדעת. הנחש הצליח לפתות את האישה. האישה את אדם ושלושתם נענשו. נשא - שלוש אותיות הנושאות שורש. ואוו מה השם מגלה לנו. נ - נחש. ש - שלום. א - התחלה. ואומר: רק כאשר נבין את הנחש הערמומי שחי בתוכנו, שכל מטרתו בנסתר לזכך בנו את הרצון לקבל לעצמנו, רק אז נישא את השלום בתוכנו. ונזכה לתקן את ראשיתנו. את חטא אדם הראשון. כולנו באנו לכאן לתקן את חטא אדם הראשון - 'חטא הדעת'. על-כן, התיקון שלנו יעשה ע"י גילוי דעת חדשה. שתאחד ולא תגרש אותנו יותר מגן העדן שבלב. שנזכה לשאת בנפשנו את הידיעה שלעולם אין רע יורד מן השמים. כל ביטול, יתגלה כטבילה אל הלב. וכל לקיחה, היא חלק מתוכנית אלוקית למען הנתינה האלוהית (שבאדם). דעת - זה כל מה שעל האדם באמת להשיג. לכן כתוב: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת, מה קנית?". ואף המילה 'עדן' היא אותיות 'נדע'. נדע את השם והכל יתגשם.

כתוב במסכת אבות (ב,ט"ז):

"לא עליך כל המלאכה לגמור - ולא אתה בן חורין לבטל.

אבל אם למדת תורה הרבה - נותנין לך שכר הרבה.

ונאמן הוא בעל מלאכתך - שישלם לך שכר פעולתך.

ודע, שמתן שכרן של צדיקים - לעתיד לבוא."

על האדם מוטלת מידת ההשתדלות. השם יודע את נפשנו. ויודע את רצונותינו העמוקים ביותר. השם יודע שאדם פלוני חולם על אישה טובה ויראת שמים. ואחר, חולם על ילדים, והאחרת חולמת לחוות זוגיות יציבה ושמחה וכו'.. מה נראה לנו שהוא לא רוצה לתת לנו את מבוקשנו? בוודאי שכן. מי שלא רוצה זה אנחנו. מפתיע? בהחלט. זה נשמע קצת לא ברור. כי איך מחד רוצים ומצד שני לא רוצים? והתשובה היא: בעומק שלנו יש רצון זך, אך הוא מהול ברצון עכור. קולטים? זה כמו ההבנה שלנו, בלא דעת גבוהה, היא עכורה. אך בעומקה, ישנה דעת מזוככת שאותה אנו מוכרחים לחשוף. מה שאומר שהשם יצר אותנו גם מזוככים וגם עכורים. גם נפש אלוקית וגם נפש בהמית. גם נשמה וגם גוף. וכל התפקיד שלנו הוא לאחד כוחות. איך? ע"י הדעת - שהיא המים הנקיים/החכמה האלוקית, המזככת את נפשנו. נזכור! ככל שנתקרב לעצמנו השם יקרב אלינו את משאלת ליבנו. ככל שנאהב את עצמנו (מצד הענווה והנשמה), נחווה חוויה רגשית שמעולם לא חווינו. נחווה אהבת אמת. מה שאומר, שככל שנמסור נפש לאהבת השם - לאהבת חינם, ולא נבזבז חיים על רגש הכולא והחוסם אותנו כגון הכעס והשנאה, נחווה אושר בלב. זה בדיוק מה שכתוב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. השם כמה שנעשה לו דירה בתחתונים. קרי, שנעשה לו בית בנפש - לב פתוח ואוהב. כי רק כך הוא יכול לדור בתוכנו. את חג השבועות/מתן תורה, עם ישראל חוגג ב ו' בסיון. על-כן, יהיו שנים בהן החג יתקיים בשבוע של פרשת נשא, ושנים בשבוע של פרשת במדבר. ו' בסיון הוא תאריך מיוחד במינו. מפני שזהו יום הולדתו ופתירתו של דוד המלך ע"ה. שזכותו תגן עלינו. דוד המלך הוא דוגמא לאדם שמסר נפש לבוראו. ואומר, שלא משנה מה עבר על דוד המלך, לא רק שאינו התלונן להשם. ומי שמכיר את אורחות חייו של דוד המלך, יודע, כי דוד המלך חווה ניסיונות קשים מאוד במהלך חייו, והיה רדוף מלחמות ובסכנת חיים. אך דוד המלך במסירותו ובכל מצב בחר לזמר להשם. ולכן הוא קרא לספר התהלים הנצחי שלו - 'מזמורי תהילים'. ספר שמלווה, מאיר ומרפא כל נשמה ונשמה בעם ישראל. מה שמסביר שלכאב שהאדם עובר יש תכלית, והתכלית תתגלה כשהשם ירצה. מסתבר כי, יצירה היא תולדה של כאבים, דוד המלך תהילים. דוד המלך נולד משושלת רות המואבייה ולא במקרה הוא היה אחוז במסירות נפש כשלה. רות המואבייה - אף היא דמות להערצה, מדוע? מפני שהיא בחרה לעזוב את כל עברה והלכה במסירות נפש עם נעמי חמותה, ולא סתם חמות, אלא, חמות יהודייה. נעמי בחרה בדת שאינה מכירה והלכה עמה בעצימת עיניים, ככתוב: ״וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעׇזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי״. איזה מילים חודרות נשמה כתער. רות נישאה לבנה של נעמי, אך הוא נפטר והיא יכלה לעזוב לה לדרכה ולחזור למה שהיא הכירה. שזה הכי קל. אך בגדלותה היא בחרה להיצמד לנעמי ולשמוע בקולה. מה שמלמד אותנו מהי מסירות נפש לדרך התורה המאירה חיים. לא במקרה רות ותורה אותן האותיות. ולא במקרה רות זכתה שתיכתב מגילה על שמה (כאסתר המלכה). בכדי ללמדנו ערכה של תורה ושל אישיות הבוחרת ללכת במסירות נפש אחר אלוהי ישראל. נעמי זכתה להינשא לבועז (שהיה קרוב משפחה של נעמי). נולד להם ילד בשם עובד. עובד הוליד את ישי. ושימו לב מי נולד מרות בסופו של דבר, דוד המלך שלנו. וכאן אנו רואים עד כמה הקב״ה מפצה את ההולכים בתמימות בדרכיו. ואיך הוא מגלגל לאדם אירועי חיים קשים, בכדי לזכך את נפשו ולדלות מתוכה את האוצר שבו - שזוהי שליחותו הנעלה לעולם. ואומר, שאם השליחות של דוד המלך הייתה להוציא ספר נצחי לעולם, בוודאי שתחילה הוא היה מוכרח לחוות קשיים רגשיים קשים מאוד. אך דווקא הם הביאו אותו לדבקות בהשם כזאת גדולה שהולידה מתוכו את רוח הקודש, אשר יחד, הדבקות והרוח הולידו את ספר התהלים המאיר והמרפא לנשמות. כדי להוליד את דוד המלך - נשמה שכזאת ענקית, היה צריך תקדים כל כך מפרך שהתפרס על כמה דורות. היה צורך מסירות נפש של ממש מצד רות שהיא נשמה שיצרה שינוי בתפיסתה והביאה להולדה של נשמה ענקית. וזה מה שמלמד אותנו, כי אנו לעולם לא נוכל להבין חשבונות שמים, ולעולם לא נוכל להבין את המהלכים הנסתרים הקיימים במציאות שאותם השם מגלגל לטובת האדם ולטובת נשמת ישראל. אז נכון, לא לכולנו נרשם בימי בראשית להיות דוד המלך. אך לרובנו נרשם לאתר בתוכנו את המלוכה. שהיא הדעת. עפ"י הקבלה, הדעת שבאדם היא הכתר שבו. היא היוצרת באדם את האושר שאינו תלוי כלל בעולם החיצון, אלא, רק במהות ובפנימיות הדברים. לכן, ראש ואושר הן מילים הנושאות את אותן האותיות. עלינו לקחת אחריות על הדעת שלנו ולהביא לשינוי בחיינו. ולא רק שלנו, אלא, של ילדינו, ונכדינו ועד אינסוף ברוך הוא. שנזכה להכניע את האגו ולהצמיח את הענווה. כי רק כך נוכל לזכות להתרת נפשנו מן הסבך הרגשי. שנזכה לשאת בליבנו אמונה שלמה. שנזכה לקבל את התורה/העצמי באהבה שלמה. נזכור - מסירות נפש היא התנאי לקבל את העצמי ואת הדרך החדשה שתאיר את נפשנו וחיינו. חזק וברוך.

תרגיל - ציינו אירוע (בקצרה) שקרה לכם במציאות ונסו להבין איזה רצון לקבל סבב את אותו האירוע. כך תזהו את החסימה ותפעלו לשחרורה.

אירוע / רצון לקבל לעצמי / רצון לתת לעצמי/לאחר

ההופעה ערך/כבוד ערך וכבוד

בוטלה - לבטוח בהשם שביטל, שזה הטוב ביותר (גם אם זה לא מובן). לא לתלות את ערכנו בתוצאה חיצונית, אלא, בקבלה פנימית. לקבל את הרגע הזה ולהודות עליו. זה להעריך ולכבד את עצמנו. גם שדברים קורים לנו שלא כרצוננו.

- לכבד ולהעריך את האחר.

*אם לא נזהה בתוכנו את הרצון לקבל, לעולם נישאר שבויים אליו. לעולם נדרוש אותו מהאחר ונסתבך בדרמה שתאמלל את נפשנו. כלומר, אם לא נזהה שהרצון לקבל כבוד מנהל אותנו (למשל), לעולם נישאר שבויים לרצון לקבל כבוד שרק ירחק מאתנו ויאמלל אותנו. ואילו כשנזהה אותו, ולא נתלה אותו בחוץ, נירגע, נאפשר מרחב גם לאחר. שזה לאהוב.