נָשֹׂא - אֶת הָאֹשֶׁר. אֵיךְ? ע"י ע(נ)ווה, (ש)וְיָוָן ו (א)הָבָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן--גַּם-הֵם:  לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם. _{(במדבר ד, כא' כב').} פרשת 'נשא' - היא הפרשה השנייה בספר במדבר. מעניין כי שם הפרשה נראה כ שורש המילה ׳נשיאה׳. בואו נגלה מה הסוד עבורנו מפרשה זו. בסימן טוב ומזל טוב אנו כמה רגעים אחרי קבלת התורה. מהלך שהחל בליל פסח ונמשך כל העומר ועד לחג השבועות. מעמד המעיד על תהליך עמוק והדרגתי שאותו כל אדם חייב לעבור בנפשו כדי שיזכה לצאת מן המדבר, השממה והצימאון שבנפשו. (כפי שהסברנו בפרשת 'במדבר'). אבל רגע, לפני שנמשיך בתהליך, עלינו לשאול האם קיבלנו את התורה בעצמנו, או שעדיין אין לנו מושג בכלל מה זה לקבל תורה וזה נשאר כ- מצב חגיגי בשבועות שמסתכם בכמה פיצות, פסטות ומאפים, שיבולים, וקצת סיפורי התנ"ך? או שמא, נתפס בראשנו הדבר שלקבל תורה זהו טקס דתי? תשובה: קבלת התורה היא תהליך יהודי אל היעוד הנשמתי – אהבת השם ואדם. קבלת התורה היא תוצאה של עבודה בנפש, ומהי הקבלה הזו? קבלת העצמי העליון - שמתקיימת בנו בתנאי שאנו פועלים אהבה, שזה תמיד נתינה לאחר בלא תנאי. לקבל את העצמי זה לקבל את המקום בתוכי שחיים שלמים "חיכה" שנקבל אותו. בום אה?! מה זה אומר? אם יש בתוכי מקום בנפש שמחכה כל הזמן שמשהו יקרה מבחוץ זה הפך קבלה. כלומר: אם את אישה יקרה מחכה כל הזמן לקבל אהבה (לצורך הדוגמא) ולא מתבגרת לתת אותה לעצמך (שזה מאליו לאחר), את כל חייך תחיי בהמתנה ותתרחקי מקיומך. את תמשיכי לחכות לך!!! כי האהבה בך ולא באף אחד אחר! איך לתת אהבה לעצמך? להבין תחילה שזה חדש לך לאהוב אותך אחרי חצי חיים של תלות רגשית באחר, זה חדש לך ומוזר לך לאהוב אותך ככה בלי סיבה ממשית, כן, לאהוב אותך זה חדש לך וכשאת מבינה את זה את מתחילה לאהוב אותך ולאהוב את השם הטוב שקורצת ממנו והוא משפיע עלייך מכל טובו ומחכה שתודי תודי לי בכל רגע על כל הטוב והחסד שהם בעצמם אהבה. כי עצם זה שאני מודה לו ומבינה שמיום היוולדי הוא שמר עליי, תמך בי, הושיע אותי, הציל אותי - אני מרגישה אהובה הכי בעולם. זה לאהוב את עצמך - לדעת שיש מישהו שתמיד גונן עלייך וחיכה שאת תגני עלייך מעצם אהבתו. זה בדיוק לקבל את התורה בנפשנו - כשאנו מגיעים להכרת השם בחיינו נולדת האהבה הגדולה ביותר בחיינו שגורמת לנו לרצות ולהמשיך לחיות בעוצמה הזאת שהיא רק בדרכי השם והברכה, היוצרים את השלום הפנימי בתוכנו. עלינו להגיע להבנה כי אהבה נצרוך בעיקר מהשם הטוב, שנבין שמאז ומעולם הוא אוהב אותנו, וזה מה שיביא את כולם לאהוב אותנו. משמע: אנו יצרנים כן, ממש לא צרכנים - יצרני אהבה ולא צרכני אהבה. אז לקבל את התורה - זה לקבל את העצמי העליון - ליצור אהבה בתוכי שלא תלויה באדם רק ברוח. אהבה היא השורש לכל הביטויים שבנפש. אם אין אהבה בפנים בנפש - אין ביטחון אין אמון אין ערך עצמי אין כבוד אין צדק! כתוב: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף". אמת = אהבה. אהבה יכולה לצמוח רק מהארציות, מהמקום הנמוך ביותר בנפש, ואז הצדק/הצדיקות נשקפת במציאות. נזכור - אדם מאמין בהשם תמיד מרגיש אהוב ומקובל. ואהבה תמיד אמורה להיות נשקפת מאתנו באחר, הדרך לשם מייגעת אך כתוב: 

"לא עליך כל המלאכה לגמור - ולא אתה בן חורין לבטל.

אבל אם למדת תורה הרבה - נותנין לך שכר הרבה.

ונאמן הוא בעל מלאכתך - שישלם לך שכר פעולתך.

ודע, שמתן שכרן של צדיקים - לעתיד לבוא." _{(מסכת אבות ב,טז)}

על האדם מוטלת אחריות להגיע לאהבת השם, ע"י כך שהוא יבין כמה הוא אהוב ונאהב מבלי להיות תלוי רגשית ולצמצם איכותו. יוצא, שהכי משתלם להתייגע באהבת השם ואדם – אין משהו אחר בעולם מלבד זה - והרי שזוהי תכלית האדם. ואיך כל זה קשור לפרשתנו פרשת 'נשא'? נשא - היא לשון נשיאה? עלינו לשאת אחריות אישית ולאתר בתוכנו את האהבה ואת הטוב שכבר אנחנו. המילה נישואין אף היא לשון נשיאה. עלינו כ- נשים לשאת אחריות אישית מול עצמנו ולאתר בתוכנו את האהבה שלא תלויה בגבר שלנו, ולאפשר גם לו למצוא את האהבה בתוכו. *כמובן אם הוא איש של אמת - הרוצה בכל נפשו למצוא אהבה ואושר ופועל למען זה (למענו/ך). שימו לב כי המילה 'נשיאה' בארגון אחר של האותיות תיתן לנו את המילה 'שנאה' ואומר: זה או שאני נושא באחריות או שאני שונא, ושנאה היא תמיד איתות גס להעדר אהבה בנפש. תכלית השנאה העצמית היא נשיאה אל האהבה. איך?  השונא - נואש (מעצמו)! ולכן אם יעבוד עם עצמו ויבין מדוע הוא נואש ושונא, תיחשף מתוכו האהבה שהוא. אדם הנושא שנאה - זה אדם שמחשבתו מעוותת, פעולותיו לא ישרות, הוא אינו כנה עם עצמו ולמעשה מסתיר את האהבה שבו. מה עליו לעשות? להתחיל בתהליך של השלה - להשיל את כובד המשא שעל נפשו. כנות. האדם חייב להודות כי רוב חייב הוא רימה את עצמו, פחד לחשוף את אופיו האמתי שמא יברחו ממנו, כשהאמת היא שהוא בורח מעצמו ועליו לעמוד מול עצמו ולאפשר זרימה חדשה בחייו.  אי אפשר לשנוא אדם בחוץ לפני שאני שונא את עצמי הנואש שבתוכי. מה אני שונא למעשה? את העובדה שאני לא מצליח להתגבר על דפוס התנהגות שאני יודע שהורג את נפשי. אחד- תאווה לאוכל, האחר תאווה לנשים, האחר - התפרצות זעם וכו'.. על האדם לדעת מה הכי קשה לו בתוכו. קשה לאהוב? תלמד לאהוב, איך? תודה בהרס של עצמך. כתוב: מודה ועוזב ירוחם". וכאן בדיוק השם מבקש מאתנו: "נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם-הֵם:  לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם" - לשאת את האושר (ראש) שנבנה (בני) דווקא מתוך הגרוש (גרשון). למה הכוונה? כולנו ללא יוצא מן הכלל בתחילת דרכנו במסע החיים בבחינת "מגורשים" מן האהבה האלוהית שבתוכנו, ואנו עוברים כאן מסע למציאת האחדות בתוכנו שהיא מציאת נשיאת החן שאנו, שאותה תחילה נחווה דרך השנאה הפנימית והחיצונית כאחד, ואותה נגלה דרך האהבה האלוהית. מסע שכזה, מטרתי ומיוחד. חשוב לחדד כי הנשמה לפני שיורדת לעולם נמצאת במקום שכולו אהבה עונג ושלווה, וכשהיא מתגלגלת/נופלת לעולם הזה היא בבחינת מגורשת מהאהבה וכל "מבוקשה" לחזור למקום שהייתה, לכן האדם תמיד מרגיש רצון לעונג ושלווה שהם נמצאים רק באהבה לבורא ובאהבה עם אישה יראת כבוד, שאותה משיגים אלה הדבקים בבורא עולם ופועלים רגע רגע 'קבלה עצמית'. "גַּם-הֵם: לְבֵית אֲבֹתָם, לְמִשְׁפְּחֹתָם"- גם אלו שמרגישים מגורשים ולא שייכים, גם הם שייכים לאביהם לאלוהים/לאחדות (למשפחתם). מה זה להרגיש מגורש מעצמך? כשהאדם למשל מרגיש בתוכו רגש 'שנאה' הוא נמצא בנפשו במקום לא מאוחד ואוהב, נהפוכו, מגורש מעצמו ושונא, מאחר וכל התנועה הפנימית באדם תכליתה לאחד את חלקי האדם ע"י בירור הרגש. על האדם לשאול: למה אני שונא, מה מעורר בי שנאה, מה לא קיבלתי שגרם לי לאי שקט ולכעס עצום שהתגבשו לשנאה וכו'.., עולם הנפש הוא העולם, בלי להבין את הנפש אנו שפנים הבורחים אל המחילה החשוכה. לא בכדי תורתנו קרויה תורת הנפש כי היא היחידה המוציאה את האדם באמת לנופש רוחני. עולם הנפש הוא משאת חיי - היא עונג מזה.  העולם החיצוני תמיד יהווה שיקוף של העולם הפנימי וכל רגש שלילי העולה מתוכנו מבקש בהירות פנימית ולא האשמה ודרמה חיצונית. יוצא, כי הקבלה העצמית מחברת אותנו אל חלקינו המודחקים ביותר שמאז ולתמיד רחשו 'אהבה', הקבלה העצמית מעוררת מתוכנו את האהבה והרי שכל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך" - זוהי בהחלט קבלת התורה. תורה בפנימיותה היא הדרך שלנו לגילוי האהבה! ועכשיו, אחרי שהבנו מהי קבלת התורה/הקבלה העצמית, ניתן להמשיך בתהליך ולהבין קצת מעבר. אנחנו נשמות מגולגלות, אשר התגלגלו שוב לעולם הזה לתוך גוף אנושי, וכדי לתקן משהו שלא הצלחנו בגלגולים קודמים. הנשמה נכנסה לגוף עם מסלול ידוע מראש, קרי: הנשמה בחרה מראש את ההורים שלה, הסביבה והתרבות שלה, את הבעל/האישה שלה, את האירועים/הניסיונות/החוויות שתעבור במסע כאן בעולם, וזאת כדי לסייע לנשמה להגיע לתיקונה ולהמשיך במסלולה בעולם הבא. יש? ממשיכים. כאן = עולם, עולם = נעלם. מסקנה: ירדנו לחפש את הנעלם. איך? על ידי תהליך בנפש של מציאת העצמי העליון. לא מעט מאתנו מעלים ספקות בכל הקשור לחיים שאחרי המוות וטועים לחשוב כי החיים מסתיימים במוות הגופני, וזה כי בתחילת דרכנו אנו בשלב של הניסיון והתהייה - של התוהו ובוהו (שלעיתים נמשך חיים שלמים – צער גדול לנשמה) זה חלק מהתהליך לחשוב ככה תחילה ולא להתעסק בעניינים רציניים ועמוקים אלא דווקא להגיע למצב ש "עשיתי את הכל": התחתני, הבאתי ילדים, ביליתי, למדתי, חוויתי אכלתי שתיתי ו.. אין שמחה אמתית כזאת שנשארת בי ומחייה אותי, מה הקטע בזה שנולדתי אם אחרי כל זה אני לא אדם שמח? וכאן האדם הנאור צריך לעבור שלב בתהליך ולחזור למקורות. לחקור ולהבין את תכלית החיים שזה לדעת את השם - "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" - לגלות את האלוהים שבתוכנו. וזאת ניתן להשיג רק ע"י רצון אמתי למצוא את השמחה האמתית. וכשיש רצון השם נכנס לתמונה ומסייע לאדם להתקדם בתהליך שנעשה ע"י תיקון המחשבה והתמדה בתהליך פנימי מזכך. וכשאין רצון והאדם חושב כהרגלו "חיים פעם אחת", "נאכל נשתה נבלה כי מחר נמות" וכו'.. הוא נותר במרוץ העכברים ולא מבין מדוע. טעות טעות טעות טעות מצערת ממש ומותירה את האדם עם חוסר תמידי בנפש, אף פעם לא טוב לו באמת, מחופש ומתחזה, בלא זהות אמתית, נע ונד מגורש וזר לעצמו ולא מוצא מנוח לנפשו העייפה. לא, לא לשם כך "טרח" הקב"ה לברוא עבורנו את העולם וליצור בו תנאים לחיים טובים, לא, לא בשביל שנשחית אותם במו ידינו. הקב"ה ברא לנו עולם יפה שיש בו הכל מהכל, כדי שנוקיר תודה על הכל, שנדבר אתו ונשפוך לפניו שיחה (לא נשפוך לאנשים שגם הם בעצמם טעונים וטרודים ומחפשים וניפול ללשון הרע שהוא הרס לאדם), שנתאמץ ליצור בנפשנו חלקת אלוקים שתהווה חוסן פנימי וכח עצום להתמודד כאן בעולם, וזה למצוא את הנעלם בנפשנו. ומה אנו עושים לרוב? מתאמצים לייצר כסף ועוד כסף ועוד כסף שאף פעם לא מספיק, אלא מייצר רצון לעוד כסף שמשיג כלום ונאדה. ליהנות ולטייל זה לגמרי נחמד ולתועלת, אך שזה בכוונה תחילה לקבל אנרגיה חיצונית לעבודה פנימית בנפש, ולא לשם התאווה הפרטית של הגוף שלעולם לא נגמרת. אחרי הכל, התענוג האמתי שהותקן בנפשנו עוד לפני שנתגלגל ארצה לעולם הזה הוא להתענג על השם. ובלי שנדע אנו מחפשים את התענוג הזה רק שלא תמיד אנו מבינים שלשם הנשמה שלנו חותרת. אם נאמר לאדם שעדיין לא מאס בתאוותיו.. שרצונו האמתי להתענג על השם - שזה להתענג על השלמות שהוא, הוא לא יבין בכלל מה אנו שחים. כי השם/אלוהים נתפסים בשכלנו כהתחייבות להיות דתיים, די! עלינו לשנות תפיסה וזאת לפי גדולי המקובלים שהם חכמי הקבלה, חכמי הסוד, ההתחייבות היא להיות דעתיים - אנשי דעת, אנשי חכמה שחוקרים למציאת וקבלת האני העליון, לגלות את האלוהים בתוכנו זה רק מתוך הדעת ולא מתוך הדת!!! ה ע' היא הקובעת, דת בלי ע', בלי התבוננות, בלי חקירה, היא יבשה וסתומה, היא הפך החיים. אוי לנו אם אנו עדיין חושבים על אלוהים שבתוכנו שהוא נמצא בשמיים - אלוהים נמצא בתוכנו, וכל העולם נברא בשבילנו, שנגלה אותו מתוכנו - הכל כאן אמצעים לגילוי האהבה/אלוהים. אנחנו צריכים להתאמץ לכיוון אחר, לשנות כיוון, "הפוך גוטה הפוך",  (אמר אורי זוהר זצ"ל) עלינו להתאמץ למצוא את העונג/העוגן האלוקי ולא את המשכורת הגבוהה. והרי שהביטוי של השגת העונג האלוקי הוא שכר הולם: שמחה בלב, פרנסה טובה, זוגיות טובה. בפעם הבאה שנחשוב כסף, כדאי שנתחבר למהות האמיתית שהיא: כיסופים(געגוע) להשם. נזכור - אנו בתהליך מתמשך למציאת, קבלת ונשיאת העצמי הגבוה שלנו שאותו משיגים ע"י אהבת השם ואדם. מכאן, פרשת נשא מעניקה לנו הדרכה נפלאה. כתוב: נשא בלשון הווה, לשון ציווי, ואומר: שהשם מצווה אותנו בני ישראל המגורשים מעצמם לשאת את האושר. נמצא כי אדם מגורש מעצמו אוטומט מגורש מכל מערכת יחסים שתהיה במציאות: מול אדם, אישה, בוס, שכן, הורים, ילדים וכו׳. כשאדם מגורש מעצמו, קרי הולך נגד עצמו, הוא אינו יכול להיות מאושר. נגד זה תמיד הפך אושר, וכדי לא ללכת נגד עצמנו אנו חייבים להרגיש שווים לכל אדם, להתנהג בענווה וחלילה לא גאווה, והכי חשוב להצליח לאהוב את כולם. אלו הם 3 הפרמטרים לאושר: ענווה, שוויון ואהבה, היוצרים באדם שייכות כ- בית ההורים כ- משפחה, אחרת, האדם תר בעולם בלא זהות אינו יודע אם הוא גבר הוא שמא נוטה למין השני (חלילה). רובנו מסתובבים בעולם בלא זהות פנימית ונמצאים כאבודים ממש, בהרגשה הפנימית התחושה היא של חוסר שייכות ונפרדות וזה הסוד גם מדוע ישנם לא מעט גרושים במציאות. האדם מגורש מעצמו! וכאן, השם מבקש מכל אדם - נשא/י את האושר שלך כדי שלא תהיה/תהיי עוד מגורש/ת מעצמך. אפשר לראות כאן סוד נוסף ועמוק ממש. אנו נמצאים רגעים ספורים אחרי קבלת התורה, אחרי שכולנו ״התחתנו״/נקשרנו להשם בתודעתנו, עכשיו ניתן לשאת אישה. ואומר: רק אחרי שאדם נקשר ממש, באמת ובתמים לבוראו - הוא מוצא את זהותו הפנימית, הוא יכול לשאת אישה בלב שלם - ‘נשא אישה נשא טוב׳ - אמן לכל בנות ישראל ולגברים אוחזי השם בעורקיהם. האם כל אחד יכול לשאת אישה? לא! כל אחד האמנם יכול להתחתן עם אישה אך לשאת אותה זוהי כבר איכות אחרת. נמצא במילה ׳נשא׳ גם רמז למילה ׳שנאה׳, יוצא, כי אם אדם לא הגיע למצב פנימי בנפש של נשיאת עצמו, קרי, מסוגל להכיל ולשאת את עצמו, אין הוא באמת יכול לשאת אישה הן בגשמי - חתונה, והן ברוחני - הכלה ורוממות שלה, נהפוכו, מאחר והוא אינו מסוגל לרומם את עצמו יוצא כי היא הופכת השנואה שלו (השם ישמור ויציל). חשוב מאוד שנדע! כל רגש פנימי המוקרן החוצה שורשו עמוק באדם הנושא אותו ומשקף לו כי עליו להבין מדוע ישנה שנאה בנפשו. ושנאה קיימת רק מאחר והאדם אינו מבין את עצמו ומסבך את עצמו. שנזכה לשאת את עצמנו, לרומם את עצמנו ולהכיל ומאליו נזכה לשאת את האחר באהבה אחווה ורעות. להפוך לאדם - דורש מאתנו לשנות את טבעוני מהשורש. היתכן? כן! איך? תורה! בלא חיבור לשורש השורשים אין האדם יכול לשנות את טבעו. מה שאומר: רק שהאדם מגיע למדרגת אדם הוא יכול לחוות את הטוב: באישה, בשליחות, ביחסים ובכל דבר הקיים במציאות לטובת האדם. חווה היא רמז לחוויה הטובה ביותר שאדם יכול לזכות בה אם רק יהפוך לאדם. נמצא, כי אדם בלא אישה שרוי בלא ברכה. מדוע? כי רק היא המעניקה לו חיים של אמת, חיים של משמעות, חיים של רוח ובעיקר מחברת אותו למהותו הרוחנית שלשם כך הוא נברא ולשם כך היא נבראה - יחד עם עולם שלם. להבין את זה זה זכות משמים!!! בעולם שכולו איך לומר בלשון זהירה, עולם של קשקוש אחד גדול עד כדי שלא ניתן לראות למה התכוון הצייר. והנה, פרשיות התורה - בגדלותן מפרישות עבורנו את החכמה שלה הנפש שלנו הכי זקוקה בכדי לחוות טוב. מצא אישה - מצא טוב. אישה - אשת השם היא תתהלל.  ישנה דרישה פרטית מכל אחד ואחת מאתנו לשאת את האושר שלנו! איך? ענווה, שוויון ו אהבה . ולעניין הזוגי - סוד עצום! אדם יכול לשאת את חווה - את החוויה הרוחנית הטובה ביותר רק אחרי שהוא קיבל את התורה - קיבל את עצמו והבין מרת נפשו. לכן, קודם פרשת נשא, קבלת התורה. אין חתונה/נחת בלא קבלה עצמית, בלא תורה/דרך חדשה.  מסקנה: אדם וחווה הם הקונספט ליעוץ זוגי - הם המודל לטוב הקיים. שנזדכך ונקרב לתורת האמת - ״יפה ותמה תורה תמימה הנעימה מי יוכל להעמיק בסודך.. סוד אלוהים חיים״. יהי שם יהוה מבורך לעולם ועד.