פָּרָשַׁת תְּרוּמָה - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לָקַחַת לְעַצְמֵנוּ אֶת הָאֹמֶץ לְהִתְבּוֹנֵן פְּנִימָה וְלִרְתֹּם עַצְמֵנוּ לִלְמֹד הַכֵּיצַד לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַכְּאֵב הַכּוֹבֵל אוֹתָנוּ אֶל הָאַהֲבָה הָאֱלוֹקִית הַמְּשַׁחְרֶרֶת אוֹתָנוּ.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". פרשת 'תרומה' עוסקת בחשיבות התרומה אבל לא זאת שאנו לוקחים אלא זאת שאנו לוקחים מהשם. כלומר: אנו חייבים להבין כי הזכות הראשונית להענקה ניתנה לנו מהשם ולכן הכתוב מציין 'ויקחו לי' - כלומר יש כאן מעין מעגליות, אנו לוקחים מהשם את הזכות לתרום ובכך אני מחזירים לו טובה תחת טובה. כלומר: השם תרם לנו חלק ממנו - את הניצוץ האלוקי, את המהות/הנשמה שבנו וכשאנו תורמים אנו למעשה פועלים כמו השם. זה עמוק וחייב להתבונן בזה. וכי מטרת האדם היא לדמות לבוראו במהותו הרוחנית, ותרומה/נתינה לעצמנו מאפשרת לנו לחוות רגעים של נוכחות בתוך חווית הרגש שמכאיב לנו. אי אפשר יותר להתעלם מן הרגש הכואב, השם לכאורה "דוחק" אותנו לפינה כדי שנחלץ את עצמנו מהסבל הפרטי שלנו (שמאליו פוגע בשאר בני האדם). כמוכן, נתינה יכולה להיות גם מעשה פיזי שמטרתו לעורר מתוכנו את החמלה והנתינה, אך עיקר ההוראה הרוחנית כאן בפסוק היא נתינה רוחנית לעצמנו!   השם נתן בנו נשמה שהיא העוצמה שבאדם שאותה האדם מוכרח לחשוף מתוכו בתנאי שהוא מוצא את האמת הפנימית בתוכו, אמת שהכי קשה לאתר אותה בתוכנו (מפני שאנו כבולים באגו והריסותיו) אך בעקשנות וידיעה שזה כל מה שהשם רוצה מאתנו באמת, נזכה למצוא ולחוות את הטוב ממש. לא במקרה כתוב בספר דברים _(י',י"ב): "וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת־יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ" - מה זה ליראה - יראה לשון ראיה - השם מבקש מאתנו לראות נכון את המהלך האלוקי בנפשנו ולהתפנות מחשיבת יתר והיצמדות לדרמות החיצוניות (שנרקמו כטריגר לעורר את האדם לשינוי פנימי). ראיה כזאת מזוככת החושפת את האמת של החיים - השם הוא טוב וכל פעולותיו במציאות טובות (גם כשאינן מובנות לנו בשכל). אמת העומדת על ערך עצמי שקט כזאת שלא צריכה עוד להוכיח ולהתאמץ שהיא שווה אלא רק להיות נוכחת ושקטה. אמת שכזאת לא נולדת מתוכנו ברגע אלא בשלבים שהנפש חייבת לעבור בהם: מן הנפש הבוסרית והמרירה אל הנפש הבשלה והמתוקה, והמהלך הזה נעשה באמצעות אנשים והרבה מאוד מאבקים ודרמות המובילים בסופו של דבר להתאמתות עם הפנימיות ושם מתרחש הנס/ההתרוממות מן הכאוס אל הסדר והשקט הפנימי. פעמים שנדרשת מאתנו פעולה קטנה ואמיצה רק להיות נוכחים וגם אם עולה מתוכנו האוטומט/הדפוס לברוח לפחות לזהות אותו ורק להתבונן בו הוא יעלם בשקט. שנים שהורגלנו לברוח כשקשה לנו רגשית אל ההתמכרות והתלות החיצונית (בני אדם, עישון, אלכוהול, הימורים, אכילה רגשית וכו'..) ועלינו כאנשים הכמהים להחזיר את השפיות הרגשית, היציבות הרגשית, הבטחון הרגשי, להתחיל להתבונן אל המנגנון האוטומטי והדפוס הקבוע השובה את חיינו אל הלופ המייסר והמשאיר אותנו תלויים עייפים ומותשים. זאת השעה וזה הרגע להחזיר את המושכות לידיים שלנו ולא כפי שעשינו שנים רבות שנתנו את המושכות לדפוס והאוטומט והפכנו נשלטים ונסחבים אחר הכאב במקום ללמוד להנהיג אותו. במעשה זה של אומץ להיות בנוכחות ולא לברוח (וגם אם לברוח לרגע אז לזהות בתוכנו את הבריחה/האוטומט) נולדת מתוכנו תרומה לעצמי העליון וזה הישג ההישגים. במשך דורי דורות הורגלנו לחשוב כי תרומה היא חיצונית - היא נתינה לאחר. אך איך אדם באמת יוכל לתת לאחר כשאין לו מושג מה זה לתת לעצמו? ובכלל מה זה לתת לעצמי בתוך עולם שתובע ממני לתת לכולם מלבדי? לתת לעצמי זה משהו שהוא לא מדובר בכלל מפני: שהעצמי מבוטל במשך דורי דורות ואילו בדור הזה שלנו אנו רואים שכולנו סובבים סביב העצמי וחזרה לשורשים שלנו - אל הפשטות והיציבות שלא יכלו להופיע קודם לכן בתודעה האנושית. מפני שיש סדר בדברים. וכמו שתינוק לא יכול ללכת לפני שהוא מועד אינספור פעמים, ופרי לא מותר לאכילה לפני שהוא בשל, כך גם התודעה שלנו הייתה צריכה להגיע לבשלות (דרך הסבל הנפשי) פנימית כדי בכלל להתחיל להבין שמעבר לכל החיצוניות הנראית לעין קיים רובד פנימי שהיה מוסתר מאתנו שנים רבות, ולרובד הזה קוראים 'אמת פנימית' - הקיימת בנפש האדם והמנהלת את חייו ואם הוא לא יתעורר אליה, הוא יישאר שבוי בשבי של עצמו - יהיה נפרד מן החיים, לא יחווה איזון ושקט פנימיים, לא יזכה למלא את ייעודו שלשמו הוא ירד לעולם ולמעשה לא יחיה באמת. יישאר כאסיר החולם להשתחרר ויחיה באשליה גמורה שתשיל ממנו את האותנטיות ושמחת החיים. יוצא כי התרומה (הרוחנית לעצמנו) כשמה רתומה/קשורה ל רומתה הרוחנית. לכן כתוב: 'וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה' - ויקחו ממני אליי ואוווו להבין את זה זה סודי הסודות. בראש ובראשונה להבין שזה שאני נמצא כאן בעולם הזה זה התרומה של השם, השם תרם אותנו לעולם כדי שנגלה אותו ולא כדי שנתעסק בדרמות ובכאב ללא דופי, אלא שנשתמש בכאב כזרז להתפתחות אישית שזה תמיד חשיפת העוצמה והאיכות שקיימת בנו. אנו חייבים להבין שגם הדרמה והכאב נשלחו כדי לרומם אותנו לדעת חדשה שמי שיצר את הדרמה והכאב בחיינו זה היוצר שלנו הרוצה לסייע לנו להשתחרר מן האובססיה, ההתמכרות והתלות בסיפור החיצוני ולהביא אותנו לשחרור פנימי - אל האהבה שאינה תלויה. הלא הכאב לא באמת נוצר מהאירוע החיצוני אלא מההזדהות עמו. ונכון, אחרי שנים של הזדהות עם רגש פנימי וכואב שניהל אותנו העומד על רגש של דחיה, לא פשוט להשתחרר, אך התבוננות בכאב היא היחידה שתבנה מתוכנו רגש/תנועה נפשית אחרת, בריאה יותר ויציבה יותר. זאת התרומה שכל איש ואישה מחויבים לתת לעצמם, ומי באמת מסוגלים? הנדיבים - אלה שהלב שלהם פתוח - מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. פתוח למה? לשינוי מהותי/פנימי - אלה ייקחו מהשם את הזכות לתרומה עצמית ככתוב: תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. להבין את ההדרכה העליונה היא החלום הנסתר שבתוכנו. לא במקרה כתוב: 'ויקחו לי', הרי אם היה מדובר בנתינה חיצונית היה אמור להיות כתוב: ויקחו לו/לה/להם, אך מאחר והתורה כולה עוסקת בפנימיות האדם ובהשבתו אל השלווה הפנימית והחוסן הנפשי ניתן להבין מדוע דקדקו במילים 'ויקחו לי'. השם מדקדק באותיות ובמילים ובאמצעותן הוא משיב אותנו אליו שזה כל התורה כולה וכל האדם כולו - לשוב הביתה - אל נפשנו החסרה והמלאה כאחד באור השם. ואוווו כולי מרוגשת ושקטה. פרשת תרומה - מגיעה מיד לאחר פרשת משפטים שבה למדנו להתפשט מן האחיזה בסיפור החיצוני ולנסות לאחוז פחות ברגש המתעלל בנו שנים רבות (ע"י התבוננות פנימה), וכשנתרגל התבוננות יום יום רגע רגע, נתפשט מהאדם הנזקק ששכן בנו אל האדם שלא זקוק עוד לקבל את הערך והביטחון שלו מן החוץ, השליטה באחר תתפוגג ובמקומה תעלה נוכחות שקטה שהיא ההגעה הביתה, היא השחרור, היא החופש מהחיפוש, היא החירות שכולנו משוועים לה עוד מימי בראשית. נזכור - הדחיה היא לא אחרת מאשר החידה של החיים. אם הצלחנו לפתור אותה בעצמנו מעצמנו ע"י התבוננות פנימה, הרי שזכינו להשתייך למהות/לאור/לשמחה/לשפע שכל זה למעשה להשתייך אל ה א ה ב ה - אור השם בה תמיד. שימו לב כי במילה 'תרומה' קיימת גם המילה תורה והאות מ' - המרמזות לנו כי התרומה עבורנו יכולה להתקיים אך ורק דרך ההוראה הרוחנית דרכה מגיעים לעומק אינסופי (ממ=8=אינסוף), וההוראה הרוחנית היא החלק בתורה העוסק בפנימיות האדם - בחיבור האדם לעצמי העליון דרך התבוננות מתמדת בין מי שהוא חשב שהוא (לא טוב מספיק, לא מצליח, אימפולסיבי, נרקסיסטי, מניפולטיבי, פסיכופט וכו'.. לבין מי שהוא באמת - נשמה טהורה שהתכסתה בפחד שיצר אוטומטים ודפוסי התנהגות שהרחיקו אותו מן האור האלוקי שבו וכל רצונה לחוות שקט, איזון, אחדות ושמחה. כל זה יתאפשר אך ורק אם נתפשט מהאדם הפחדן שנאחזנו בו וברחנו אליו אל התרומה העצמית שנעניק לעצמנו - וייקחו לי!!! השם מבקש ממשה שידבר עם בני ישראל, מכל איש שליבו נדב לקחת תרומה במטרה לבנות את המשכן האלוקי. וכי בסוד המשכן האלוקי הוא לא אחר מאשר המקום בלב שלנו להתרחבות. המילה 'וייקחו לי תרומה' מלמדת אותנו כי תרומה בשורש המעשה שלה היא יותר לקיחה מאשר נתינה, למה הכוונה? כשאני נותן תרומה נניח בפן הפיזי, אני למעשה לוקח לעצמי זכות שניתנה מהשמיים. נכון שהפעולה הפיסית היא נתינה, אך הפעולה הרוחנית שבתרומה היא לקיחה מהשם (זכות/מצווה) - מהנותן תחילה. ויש סוד גדול במילה 'לקיחה' - 'חלק יה', כלומר: שאנו נותנים זה מעשה שיש בו חלק מהשכינה, חלק מתחושת הטוב שבלב. עוד במילה 'ויקחו' יש סוד מאלף - ויקחו בארגון אחר של האותיות תיתן לנו את המילה 'ויחקו' - השם מבקש מאתנו לחקות אותו - כמו שהוא נותן בלי גבול ואינטרס, גם אנו ניתן בלי גבול (לפי היכולת כמובן) ואינטרס, ובזאת הנתינה ניקח לעצמנו שפע מהשם. ושוב, בראש ובראשונה לקחת לעצמנו תרומה/דרך שתעניק לנו את הטוב. בהמשך הפרשה ישנו משפט בין העוצמתיים בתורה: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" - זוהי תכלית האדם - ללמוד לבנות משכן רוחני בנפשו!!! ואת זה הוא יכול לעשות אך ורק כשהוא נותן לעצמו. וכן מסתתר דבר שמאוד קשה להבין אותו. כולנו חושבים שלתת לעצמנו זה להתפנק בחופשה או בגד או זוגיות חדשה וכו'.. לתת לעצמנו לא שייך לתקבול חיצוני. לתת לעצמנו זה להיות נוכח גם כשכואב לי. לתת לעצמנו זה להרגיש את הכאב שלא רוצים אותי ואני לא מזדהה יותר עם הרגש הממכר שבי אלא לומד לזהות אותו בתוכי. זה לתת לעצמי אור ואהבה במקום חשכה ונפרדות. כתוב בתהילים ^{(לז, י)} "וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ - כשאנו מתבוננים ברשעות של עצמנו שזה במחשבה שלא רוצים אותי, דוחים אותי (או כל מחשבה אחרת שלילית מאירוע חיצוני) ומבינים שהמחשבה וההזדהות עמה היא שהזינה את הרגש והעצימה אותו בתוכנו שזה הכאב החזק שבנו, רק אז הכאב יעלם. זה דורש אומץ, כנות והתמדה. המילה ידבנו - יד בנו, יש לנו יד בדבר, יש לנו היכולת להוציא את עצמנו מן הכאב. כשאנו פועלים פנימה בנפש, אנו יוצרים רווח נשימה וכי הרווח נמצא תמיד ברווחת הנשמה ולא בעבודה (חיצונית) קשה. העניין להתאמן בנתינה עצמית למען התנו-עה החדשה שתביא עלינו ועל האחר התרוממות הנפש ופתחון הלב, שזה הדבר הכי ענק בעולם. אם כך, סוד התרומה לרתום אותנו אל מעלתנו הרוחנית ולדעת שהשם תרם אותנו לאנושות כדי לתרום לה מעצמנו האלוהי/האיכותי/הפתור והשלם. שנזכה ברוב עוז והדר, אמן ואמן.