פָּרָשַׁת 'תַּזְרִיעַ-מְצֹרָע' - אִשָּׁה הִיא מַעֲלָה רוּ...

״וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא״. ובכן, הפסוק הראשון אתו פותחת הפרשה, מופנה לאישה, קרי, השם מבקש ממשה רבנו לגשת לעם וללמד אותם על מעלת האישה, כבודה של האישה וכללי זהירות בה. בפן הגשמי - משה מלמד על הריחוק שיש לקחת מן האישה מרגע שהיא יולדת שזהו זמן טומאה ונידתה, קרי, זהו זמן שבו היא נאטמת/נסגרת היטב מפני בעלה בגלל התרחישים שמתקיימים בה בפנימיותה ומצריכים ריחוק ממנה. בגוף - היא מתנקה דרך הדמים, וברוחניות - זהו זמן של דין (לכן כתוב נדת). על-כן השם מעניק כללי זהירות לבני הזוג כדי לאפשר להם לחיות בשלום. וכאן, אכנס לממד קצת עמוק יותר, המסביר איך בכלל אפשר לחיות בשלום, הלא ידוע שכללי זהירות אלו לבדם אינם צולחים את הזוגיות, מה כן? הבנת הרוח של הפסוק. עלינו לדעת כי התורה שלנו מעניקה לנו כללים לשלום אך בנוסף לחלק המעשי אנו מחויבים להיות מודעים לחלק הרוחני. ואומר: לדעת שאסור לגעת באישה בימי טומאתה ונידתה אינם מסייעים לבדם לשלום זוגי, זאת עובדה. מה שכן יכול לסייע זה להבין איך אני יוצרים בתוכנו את השלום שישפיע על האחר. בואו נלמד. לפני שאתחיל אומר שאלו המילים:"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר.." - אלו הן 5 מילים שהבנתן מהוות את הבסיס לבית היהודי. את הבסיס לשמחה (חמש=שמח). ובכן, "אשה כי תזריע" - מילים העוסקות באחריות השורשית של האישה אל מול האיש שלה. יכול מאוד להיות שכרגע אישה הקוראת את הכתוב מיד תעלה תמיהה לגבי אחריותו של הגבר, ובצדק. האמנם, על האישה מוטלת אחריות אך זה לא אומר שעל הגבר לא. לשני הצדדים מוטלת אחריות אישית להביא את השלום, אך כאן אביא את החלק המהותי בתהליך ההתפתחות בין השניים הנובע כעת מן האישה. היא המולידה חיים - זאת עובדה. היא מתוכנתת להוליד חיים גם בפן הגשמי - ילדים, וגם בפן הרוחני - היא מתוכנתת להזריע זרעים, ולכן יש לה אחריות משמעותית יותר. תזריע שורש ז.ר.ע - לאישה יש את היכולות הרוחניות להזריע באיש שלה כוחות חדשים שיצמיחו מתוכו את האדם האיכותי שהוא. וזה במידה ואכן היא נמצאת עם האיש השייך לה. (וכאן לא אכנס לאיך יודעים מי שייך למי רק אומר שהדברים מאוד מדויקים וכשאישה מזככת את נפשה ושמחה בהשם, השם מפגיש אותה עם האיש שלה שנמצא פחות אות יותר באותה המדרגה הרוחנית שלה). כאן, במאמר הנוכחי אגלה את הסוד העצום המוסתר ב- 5 המילים הפותחות את הפרשה בכדי שנתעורר לאמת היפה בין איש לאישה. ׳אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר׳ - למה הכוונה? הלא הגבר הוא המזריע בגשמי. מדוע התורה מדגישה שהאישה מזריעה? מעניין. והתשובה: מפני שאין התורה מתייחסת להזרעה גשמית, אלא, להזרעה הרוחנית שאותה כפי שאנו רואים האישה מסוגלת לעשות. איך זה בא לידי ביטוי? נניח הזכר נמצא תחת התמכרות ותלות רגשית שלא מאפשרים לו לחוות חווית חיים טובה, השם בגאונותו מכניס לו לחייו אישה שכבר תיקנה את התלות הרגשית ומראה לו שחייו אינם באמת חיים מפני שהוא תלוי. היא מראה לו, משקפת לו את החולי שבנפשו ומעשה מתחילה לזרוע בו זרעים של ריפוי. הוא מבין שכעת עליו להשתחרר מן התלות והמצר שבנפשו רק ע"י המתיר אסורים והפוקח עיוורים - קב"ה. זהו מצב של הזרעה מתוך אישה שעברה דרך פנימית שאותה העניקה לאישה שלה. חשוב שנפנים התורה היא מאוד אינטימית - עוסקת ברבדים מאוד עמוקים בנפש, והיא בנסתר אוחזת בתשוקה הכי גדולה של האדם היהודי. כתוב: 'אישה כי תזריע' ואומר: רק שהנקבה הופכת להיות במעלת אישה היא יכולה להזריע וללדת זכר/רכז. איזה סוד עצום. נתחיל במה זה בכלל להיות במעלת אישה? זה לעבור דרך המתחילה מ: קב"ה - אדם וחווה - זרע וביצית - עובר - תינוקת - ילדה - נערה - בחורה ורק אז אישה. אישה - זאת המעלה הסופית המכשירה אותה לאיש שלה. זוהי מעלה רוחנית שלא פשוט להשיג אותה, מדוע? מפני ש"נתקענו" בילדות. ואומר: כי רוב הנשים על אף בגרותן הפיזית אינן התבגרו בפנימיות שלהן ונשארו ילדות/נערות. מדוע? מפני שרוב החיים ההסתכלות הייתה החוצה במקום פנימה. רוב החיים במקום לקחת אחריות, האשמנו. רוב החיים במקום להסתכל על הילדה הפגועה השוכנת בתוכנו ולהבין את רצונה הפשוט, הסתבכנו, הסתרנו, פגענו בחזרה עד שכמעט ואבדנו את הדרך ואת המהות האמיתית של החיים. למה כמעט? כי כל עוד הנר דולק אפשר להאיר. אז אישה שמצליחה להתבונן פנימה אל הילדה הפנימית שבתוכה ומבינה שהרגשות הלא נעימות שהיא חוותה בנפשה הם שלה מילדותה כגון: הדחיה, האכזבה, הפגיעות והוויתור וכו'.. ההרגשה שלא מספיק אוהבים אותי או לא רוצים אותי או דוחים אותי.. נעוצים בנפשה והם לא שייכים לאנשים שכביכול נראה שהם הפוגעים, המאכזבים המוותרים וכו'.. הא-נשים נשלחים כדי לשקף לנו מה שאנו עושים לעצמנו: פוגעים בעצמנו, מאכזבים את עצמנו, מוותרים לעצמנו ועל עצמנו וכו'.. והקב"ה מושיע אותנו. להבין את המהלך הזה מהפנים אל החוץ - זוהי תחילתה של גאולה, תחילתה של תנועת משיח ותחיית המתים מבחינה תודעתית. למה תחיית המתים? כי לא מספיק שאדם מתעורר בבוקר ומתהלך לו בין משימות החיים, על האדם להתעורר תודעתית לזה קוראים תחיית המתים. אדם שלא זכה להתפקח נחשב כמת מבחינה רוחנית ולכן חייב מתנהלים בצורה שבסוף תתיש את נפשו. אז אישה הופכת להיות אישה רק שהיא הסכימה להתבונן פנימה, לראות את כאבה העמוק - את המחשבה שהיא דחויה ולא אהובה, ושם, בדיוק שם לתכנת מחשבה חדשה - "תמיד הייתי אהובה, אני אהובה ואהיה אהובה", והרבה מעבר למשפט, להחדיר ללב שכל מה שהרגשתי בילדותי נצרב בנפשי כזרעים שלימים יולידו את האישה מתוכי, וזה בתנאי שלא אאשים יותר שום אדם, אתכנס פנימה, אכניס אהבה לילדה/לנשמה שבי, אבין את המהלך האלוקי ואזכר - כמה טוב השם, וזה מה שכתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר". כל המהלך הפנימי ביותר של האישה הוא לזכור את השם בליבה, הוא ללדת מתוכה את הזיכרון הנצחי: 'השם הוא האלוהים' ואחרי שהיא השיגה את הידיעה הזאת בנפשה היא מטבעה צריכה להזכיר זאת גם לאיש/לזכר שלה. איך היא מזכירה לו, מזריעה בתוכו? עצם הקרבה שלה אל חייו ותפיסת עולמה יוצרים את השינוי בחייו. למעשה ברגע שהיא הופכת לאישה ההזרעה קוראת מאליו, מה שאומר שהרוח כבר עושה את שלה. להבין זאת זה פלא. מכאן, כי האחריות היא אישית גם לאיש וגם לאישה לקיים את ההתפתחות הרוחנית ע"י התבוננות פנימה. אך לפי השורש שלנו - סיפור אדם וחווה, אנו רואים שהאדם לא יכול היה להתפתח לבדו לכן השם עשה לו עזר כנגדו. מה שמסביר שהאדם יכול להתפתח רק באמצעות האישה שאיתו. האישה שכמובן עשתה דרך בכדי לגלות את אישיותה הפנימית והמזוככת ביותר, האישה אשר התעמתה מול החושך שהסתיר את אורה, זאת שעמדה בגבורה מול אתגרי החיים מתוך בטחון מלא בהשם והשגחתו העליונה, זאת שהתעקשה על השלום בתוכה, זאת שהפכה להיות ראויה בעיני עצמה. ושם למעשה יכול להתקיים בין השניים: "איש ואישה זכו (הזדככו) שכינה ביניהם", וזה מסביר למה התורה כותבת: "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף". לא כתוב קשה מציאתו, אלא זיווגו! מהסיבה שמאוד קשה לזווג/לאחד קודם את האדם עם עצמו, עם אלוהיו ובוודאי שיהיה קשה לאחד אותו עם אדם אחר כשעמוק פנימה הוא מופרד מעצמו. המתכון הנסתר הוא שהנקבה חייבת להתאחד תחילה עם יוצרה - אישה הראשוני ורק אז יזווגו אותה עם אישה המשני - בעלה. מה זה להתאחד עם אישה/יוצרה? זה ליצור חווית חיים פנימית המלאה באהבת השם (מהלך פנימי ומקודש שיכול להיעשות רק שהבנו שאף אחד לא אשם בסבל שלנו) המזככת ומשחררת את האדם מכל תלות חיצונית באשר תהיה. זוהי האהבה הזכה והראויה ביותר - אהבה ללא תנאי, שהיא תכלית חיינו., אותה נחשוף רק בחיבור לפנימיות התורה. "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכות נשים צדקניות נגאל" - אישה בנסתר היא הגואלת, היא המשיחה (יש בה תנועה נפשית היכולה למשוח את בעלה בתודעה חדשה ומאירת חיים). הפסוק: "אישה כי תזריע, וילדה זכר" - מתחיל בלשון עתיד - 'תזריע' - מה שרומז לנו כי בעתיד לבוא כשהאישה תהפוך לאישה היא תהיה מסוגלת להזריע. ומיד כתוב: "וילדה זכר" - לשון עבר, ואומר: שאנו הנשים כבר ילדנו בעבר, ועלינו מוטלת האחריות לזכור איך לעשות את זה. לדג' שרה אימנו - במעלתה לאישה היא עזרה לאיש שלה - אברהם לברוא עולם חדש - שזה סודי הסודות של האישה!! לסייע לבן זוגה לברוא מתוכו מציאות חדשה, בתנאי, "כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֥ר אֵלֶ֛יךָ שָׂרָ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקֹלָ֑הּ כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע" - מה כתוב לנו כאן? לא די בכך שהאישה עלתה למעלת אישה כ- שרה אימנו בכדי שיתקיים ביניהם שלום, אלא, האיש מוכרח לשמוע בקולה, למה? "כי ביצחק יקרא לך זרע" - בצחוק שלה/בשמחה שלה אתה תראה תולדות (גשמיים ורוחניים כאחד). וזה הסיבה שהתורה מחייבת את האיש לשמח את אשתו, ואין שמחה בלא איש ששמח באשתו. ואין שמחה בלא התרת הספק, ואין להתיר את הספק בלא התרת החושך/הרגשת הדחייה שבנו. כתוב: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה". אין שמחה בלא יושרה, ואין יושרה בלא שבירת העקמומיות, ואין שבירת העקמומיות בלא חיבור לפנימיות התורה! כמו שרה אמנו, רחל אשת רבי עקיבא - אשר עזבה את כל העושר והנוחות שהיו לה בבית אביה לטובת חיי עוני, אך אותה לא עניין הבלי העולם הזה היא רכזה את כל תשומת הלב שלה בבעלה ומכוח עוצמתה ומסירותה זרעה בו זרעים של אמת, הוא חזר בתשובה בגיל 40 ועשה חייל לדורי דורות, ממנו נולדו 24.000 התלמידים שביניהם רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו אמן. וזה מסביר בדיוק מה זה נקבה במעלת אישה המוסרת נפש למען ההמשכיות הנצחית ותומכת בבעלה, ולא מתמקדת רק ברצונות האישיים שלה אלא ברצון האלוקי, בשיתוף פעולה עם בעלה ששומע בקולה, מעריך את אישיותה ושניהם זוכים לאהבה שתשפיע לדורות. לא במקרה השפה העברית השתמשה בתארים: איש/ה, מה שמסביר שהאיש חייב את האישה בכדי להשיג את השם. נזכור. התורה עוסקת באינטימיות רוחנית ומלמדת אותנו הכיצד להשיגה מפני ששם נמצא הקודש קודשים שלנו, שיר השירים שלנו, שם נמצא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הרבה מעבר לחיכוך הפיסי, קיים החיבור בין הנשמות שלא תלוי בדבר, חיבור שיכול להתקיים בין אישה שהזדככה ואיש שהזדכך להיות אדם (ולא עוד פרא). חיבור שכזה בדורנו הוא נס, אבל אפשרי, ונראה שאפילו דור שלם מקבל עזרה מן השמיים לחוות זאת. למעשה אם יש חזון בעולם הוא בעיקר החזון להיות לזוג אוהבים המחוברים לקב"ה . רק משם יכול להימשך הבריאות, ההצלחה והשפע לאדם. ומה תזריע? שלום בבית. 'הוא נולד ממך' ברוחניות, על אף שאת נוצרת ממנו בימי בראשית - כאן פועלת המידה כנגד מידה! את נוצרת ממנו עכשיו את תעזרי לו ליצור את עצמו. מדהים. לכן, איפא הוא תלוי בך! הוא זקוק לכך שתביני אותו קודם הרצונות שלך, שתביני את הילד הפגוע השוכן בתוכו שרוצה להרגיש דרכך בטחון ושלווה (מה שאמא שלו לא תמיד הצליחה לעשות והיום מובן שהכול מתוכנן מראש כדי שהוא ישתוקק לכך מאוד וימצא זאת באישה שלו) . אישה תמיד תרצה לקבל יחס מהאיש שלה ובצדק. אך כשאת תביני את הערך שלך ותתייחסי אלייך בכבוד האיש שלך ילמד לנהוג בך באותה המידה. מה זה להתייחס אלייך בכבוד? זה להבין לליבו אך אם את רואה שהוא מבולבל לדעת לשים גבול, בלי משחקי אגו ושתיקות. לומר מה שבליבך ולחזק את נפשך. רק כך הוא ילמד לצאת מעצמו אלייך. ׳זכר׳ - אותיות ׳זר׳ ו כ׳. כלומר: הזכר הוא בבחינת זר בלא הכלי, שהכלי היא האישה - הנקבה לשון נקב (היא המקבלת ממנו). ׳זכר׳ גם לשון ׳רכז׳ - מרוכז בעצמו, זה הטבע. הביני אותו - הכילי אותו. מה יש לנו כאן?? ׳לידה׳ - האישה בכל רגע יכולה לעזור לגבר שלה לצמוח ולממש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו ע״י העזרה שלה וזה בתנאי שהזכר מבין לילד הפגוע שבו והוא פתוח לשינוי (כפי שציינו בנ"ל). ׳וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים׳ - ׳וטמאה׳ לשון ׳אטומה׳, ׳שבעת׳ לשון ׳בשעת׳, 'ימים' - גמטריה 1414 והרמז שאם נצליח יתקיים זיווג ואיחוד מחדש. בשנים שהשנה אינה מעוברת קוראים את שתי הפרשיות יחד תזריע - מצורע. שם שבמבט ראשוני מעלה תמיהה של מה הקשר בין תזריע ל מצורע. מבחינה תחבירית זה לא מסתדר, אך בהבנה פנימית מובן כי מדובר בדבר והיפוכו - תזריע, ולא, האיש מצורע (במצור נפשי-עצור).
הזכר אמנם מזריע, הוא מניח את החומר במפעל החיים והולך לדרכו. אצל האישה מתרחש הנס הגדול ביותר בבריאה - ילדים/המשכיות/זיכרונות. האישה לא באמת עושה דבר מלבד להתאחד עם בעלה (שגם זה רגע מתוכנן מלמעלה), הדברים פשוט קורים מאליו, העובר גדל בתוכה לפי התוכנית האלוקית ונרקמים חיים נוספים בתוכה. היא נושאת בתוכה את הנס ולכן היא המסוגלת לחולל ניסים גם בקרב בעלה! רק ללמוד על מה שמתרחש פנימה בגוף האישה זה לראות את אלוהים. איך שהשם יצר בה את הבית הפנימי - את הרחם המרופד והממתין לזכר שימלא בה חיים. לסיכום. ניתן לראות כי השם טבע באישה את היופי, הרוך, ההמתנה, המפגש והחיים בעצמם. האיש אמור להיזכר בתפקידו - לרצות רק את אשתו ולהעניק לה מיכולתו שזה לשוב הביתה - לאפשר לאישה להאיר בו והוא נולד מחדש ממש כמו העובר שנוצר באישה. אישה בכוחה להזריע רוח חדשה בקרב האיש שלה ולהוציא אותו מן המצור שהוא סוחב מילדותו/נעוריו (כשהוא מוכן וראוי). המילה מצורע - בתחילתה היא מצור וסופה ע׳ המרמזת שכדי לצאת מן המצור עלינו להתבונן עמוק פנימה. להיות אדם זה נס, זה התואר ב ה הידיעה. אז כשבת הופכת לאישה ובן הופך לאדם רק אז יכולה להתקיים ההזרעה הרוחנית - יש "אדמה" פורייה באדם המהווה קרקע פורייה לצמיחה. הדברים מאוד מאוד עמוקים, זהו ידע קדום שאנו חייבים לאחוז בו כדי להציל את עצמנו ואת שלום ביתנו. להבין את הנאמר ולהרגיש זאת בלב זוהי גאולה זוגית. חזק וברוך. 🕊️ ״יהי שלום בחילך שלווה בארמונותייך״