פָּרָשַׁת תּוֹלְדֹ֥ת - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לָלֶדֶת מִתּוֹכֵנוּ הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה
"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק״. כולנו מכירים את המילה לידה מהפן הפיזי, וכמו שניתן לראות בפרשה שלנו התורה מלמדת אותנו אודות תולדת יצחק אבינו, כלומר: הפרשה מלמדת אותנו על חייו של יצחק, שנולד מאברהם ושרה, שהתחתן עם רבקה ונולדו לו תאומים: יעקב ועשיו וכו'.., אך תולדות הן גם דבר רוחני, כלומר: אדם יכול להוליד מתוכו התנהגות טובה: דרך ארך, נימוסים, מחשבה טובה, דיבור טוב ומעשים טובים, שהם למעשה הסוד של התורה, המהות של התורה להוליד מתוכנו התנהגות טובה. פרשת תולדות היא הפרשה החמישית בספר בראשית הפותחת במשפט: "וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק״. מדוע קיימת כפילות בפסוק? אברהם ויצחק מופיעים פעמיים. הכתוב מציין 'יצחק בן אברהם', וכי מה אנו לא יודעים כי יצחק הוא הבן של אברהם? בואו נגלה יחד את החכמה שהצפין הקב״ה בכתוב על - מנת שנדלה את ההנהגה הראויה והטובה לחיים שלנו. כאשר מופיע בתורה המורה שלנו מילה כפולה כמו בפרשתנו אברהם אברהם, יצחק יצחק, היא באה ליצור וודאות מוחלטת שכך הדבר ולא אחרת, למה הכוונה? בימים ההם, ששרה אימנו הייתה עקרה שנים רבות היא נלקחה לבית אבימלך ובסמוך התעברה מאברהם אבינו, אך השמועות היו שהתבערה מאבימלך. מה עשה הקב״ה כדי לסלק כל שמועה וספק? הוליד את יצחק בדמיון מוחלט לאברהם אביו, ועל כן הפסוק חוזר ואומר: יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, שלא יהיה חלילה צל של ספק לגבי מי היה האבא של יצחק. אברהם אבינו היה כל כולו אהבה וחסד. אהבתו לא הייתה תלויה בדבר, כל תשוקתו הייתה לעשות את רצון השם! ולהיות אדם שמסלק מראשו מחשבות סרק על הבלי העולם הזה ולהיות אדם שמתמקד בידיעה שאת הכל כולל הכל עושה השם לטובת האדם. וכמוהו יצחק בנו גם כן הלך בדרך של אביו אברהם ולכן זכה לקבל את הארץ המובטחת וזכה שממנו תצא ילודה לדורות. בשמות אברהם ויצחק ישנו רמז. האותיות הראשונות של שמם יוצרים את ראשי התיבות א״י = ארץ ישראל - אברהם - הגיע מן התחתית מהמקום הנמוך ביותר שנקרא עפ"י תורת הקבלה/הסוד - ארץ, ששם עוטפת את האדם קליפה (גם מונח קבלי לשכבה האוטמת את האור הרוחני שבאדם) שמסתירה ממנו את הקדושה, היושרה והאמת. ומתוך המקום הנמוך הזה אברהם שכל כך השתוקק להשם זכה להתחבר לפנימיות של הדברים ולגלות את שם מתוכו ולהוליד את יצחק - שהוא בבחינת ישראל, המורה לנו מהי הדרך הישרה בה עלינו לדבוק בה ומאליו נזכה לצחוק עם ה' בשלמות. מכאן ניתן ללמוד כי כל אחד ואחת מאתנו יכולים להתעלות מן המקום הנמוך - הארצי - הצר אל היושרה והצחוק, איך? השתוקקות להשם!!!! ולכן חשוב מאוד שנדע אם עוברת לנו לרגע מחשבה כי אולי השם שכח אותנו ולא מעניק לנו את מבוקשנו, זה רק מפני אהבתו הגדולה כלפינו, ואם נשאל איך אוהב ולא נותן? התשובה היא שדווקא מה שנראה לנו שלא נותן היא הנתינה הכי גדולה עבורנו, מדוע? כי היא גורמת לנו להשתוקק יותר להשם, והרי שאם נקבל את מה שאנו רוצים סביר להניח שכבר לא נשתוקק להשם באותה המידה. ואוווו להבין את זה זאת הישועה לשמה. כי עצם הידיעה שלא נותנים לנו כביכול היא זו שמגדילה בנו את ההשתוקקות, היא משחררת אותנו מכל רצון גשמי ומכל התניה במציאות. למעשה כשאנו לא מקבלים לכאורה את מבוקשנו אנו מקבלים את הדבר האמתי שהוא השתוקקות להשם. אם רק נבין שהשם לא אמור למלא את הבקשות שלנו, הוא אמור ליצור בתוכנו השתוקקות אליו, איך? על ידי שיחסיר מאתנו לכאורה את מבוקשנו. להבין את זה זוהי גאולת הנפש. כי אז אני מבין שכל העניין כאן בעולם זה לא מה אני רוצה אלא מה אני צריך לגדילה, להתפתחות הרוחנית שלי. וכשאדם ממש ישתוקק לדבר האמתי וישתחרר מהתסכול "למה השם לא נותן לו" ויפסיק לבוא בטרוניה להשם כאילו השם חייב לו משהו ויבין אחת ולתמיד כי היחסים בין השם לביננו הם יחסים הרבה יותר גבוהים ממילוי הבקשות שלנו, היחסים ביננו מושתתים על אמון מוחלט בכל המתרחש בחיינו. ואם קיבלנו ממנו או לא קבלנו זה לא העניין, העניין הוא האם אנו מקבלים את הרגע הזה כפי שהוא בידיעה מוחלטת שזה בדיוק מה שאנו צריכים לקבל ממנו כרגע, מיל' לא פחות ולא יותר. להבין את הנאמר הנ"ל זוהי תולדה רוחנית חדשה. אברהם אבינו אף הוא זכה להוליד מתוכו בנוסף לילד הפיזי - את יצחק, הוא זכה להוליד מתוכו את השם, את הפנימיות, את הקדושה, את המידות הטובות, הוא אינו תלה (רמז מהמילה תּוֹלְדֹ֥ת) את מצבו באנשים אלא תלה את חייו רק בהשם - במחשבה על השם ומכך זכה לכל התולדות באשר הן. הפרשה ממשיכה ומלמדת אותנו שיצחק זכה להתחתן עם רבקה הצדקת שהייתה בעלת חסד ונתינה ולהם נולדו ת(א)ומים: עשיו ויעקב, שהם התולדות הפיזיים מהם. אך בסוד, בשמות ישנם סודות רוחניים. יעקב מלמד אותנו להיות עקביים עם האמת הפנימית שלנו, ועשיו - לשון עשוי מגושם, מלמד אותנו לא לשים את מחשבתנו בעיקר בגשמיות חולפת אלא ברוחניות הנצחית. גם בשם רבקה ישנו סוד - רבקה אותיות קרבה - מלמדת אותנו להתקרב לעצמנו איך? ע"י עקביות (יעקב) ברוחניות (הפך עשיו/גשמיות). עשיו ו יעקב - תאומים מיצחק ורבקה המסמלים את הדואליות/השוני - שבין אדם עשוי - מגושם לבין אדם עקבי/מאוזן. זה בדיוק הדואליות הקיימת בבני האדם. מחד - הוא נמשך לענייני החומר/הגשמיות: ממון, דחפים ויצרים ומצד שני נמשך ליציבות ואיזון כיעקב. משמע: ניתן לראות כי האדם נולד עם שתי תנועות בנפשו: תנועת עשיו - שנמשך לחומר, ותנועת יעקב - שנמשך לרוח ונשמה. ׳יעקב׳ - הוא שם שני ל ׳ישראל׳ - וזהו הרמז לאדם שהוא ישר אל - ישר ונאמן לעצמו/לבוראו. אדם המתנהג כ- יעקב זוכה לתולדות, זוכה לבכורות - לטוב ושפע. הקב"ה מלמד אותנו דרך הדמויות הקדושות שרה יצחק רבקה יעקב ועשיו להיוולד מחדש ולזכות לתולדות. ואם נשאל מה יוליד מתוכנו עשיו? התשובה היא: את הרוח. ישנם לא מעט אנשים שנמשכים בנפשם לחומריות והבלי העולם הזה אך זה בדיוק מה שיביא אותם למיאוס ורצון עמום להכיר את האמת והפשטות. מה שאומר שבלי העשיו שבתוכנו לא נוכל לזכות ולגלות את היעקב הישר שקיים בנו. עשיו כביכול מסתיר את יעקב וכל העניין כאן זה ללמוד לחשוף את היעקב מתוך העשיו שבנו. חזק וברוך. לא במקרה השם ציווה את אברהם "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך". מדוע? כדי להוליד דבר חדש שלא היה בו קודם לכן. וזה בדיוק הבקשה מכל אחד ואחת מאתנו ללכת מ.. ולבוא אל עצמנו כדי להוליד עוצמה חדשה ומוארת. הפרשה ממשיכה: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: 'הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי!' עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם". עשיו אומר ליעקב כשהוא חוזר מהשדה רעב ותשוש מאוד (והכוונה לרעב ותשישות רוחנית - רעב לאמת) ׳הלעיטני נא׳ - הוא מתחנן. אין הוא אומר תאכיל אותי אלא תלעיט אותי. הסוד - ׳במילה הלעיטני׳ יש את המילה 'עלה' מה שאומר שעשיו בסוד מבקש מיעקב - ״עלה אותי מהמקום הנמוך והכואב - הדחפים והרדיפה אחר ההבל ונטע (רמז במילה 'הלעיטני') בתוכי רוח ואמת. עשיו מבקש עזרה דחופה -להתבגר רוחנית - נפשית. השימוש ב "תבשיל" - ׳נזיד עדשים׳, בא ללמד אותנו על בשלות רוחנית אותה נוכל לחשוף מתוכנו רק לאחר שנתגבר על העשיו שבנפשנו, החלק הפורעני שבנו (כפרעה). ועל כן, הכוונה עמוקה יותר מן המרק (ואפילו מרק זה לשון מירוק עוונות), מזיד עדשים הכוונה ל ׳זדון׳ ׳ושדים׳ שבנפש. עשיו מבקש מיעקב שיעזור לו עם כל מעשי הזדון (בכוונה תחילה) הנובעים מהשדים שבתוכו - (ע)דשים. עשיו ו עדשים מתחילים באות ע׳ - המרמזות לנו על עניין ההתבוננות במעשים שלנו שבכוחם להתגבר על השדים ועל מעשי הטינה שבנו שיובילו אותנו אל בשלות/בגרות נפשית שיולידו מתוכנו את ׳האדום אדום׳ הזה - את האדם שבנו הדומה לבוראו - את יעקב העקבי. מסקנה: יעקב נתן לעשיו מתכון להצלת נפשו - נתן לו לחם בפן הפיסי, אך בפן הרוחני נתן לו כלים להתמודד עם המלחמה שבנפשו. שנכה להוליד מתוכנו התנהגות טובה כשל אברהם ושרה, יעקב ורבקה, אמן ואמן.