פָּרָשַׁת תּוֹ(לְ)דוֹת - תודות ל..

תּוֹלְדוֹת (אוֹתִיּוֹת) תּוֹדוֹת ל..

"וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק״. אנו נמצאים בפרשת ׳תולדות׳, הפרשה החמישית בספר בראשית, ומה הסוד שהפרשה הזו טומנת לנו מאז ועד היום? נתבונן במילה ונפרע ממנה את הסוד הנצחי. המילה ׳תו(ל)דות׳ - אם נתעלם לרגע מהאות ל׳ (שאף היא באה ל-למד) נגלה כי משני הכיוונים נקבל את המילה ׳תודות׳. חוזרים למקור, בפסוק ״ואלה תולדות..״ אנו רואים כפילויות, שמו של יצחק מופיע פעמיים, ואף שמו של אברהם מופיע פעמיים, הכתוב מציין 'יצחק בן אברהם', וכי מה אנו לא יודעים כי יצחק הוא הבן של אברהם? בואו נגלה יחד את החכמה שהצפין הקב״ה בכתוב על-מנת שנדלה את ההנהגה הראויה לחיים טובים שלנו. כאשר מופיע בתורה המורה שלנו, מילה כפולה כמו בפרשתנו, אברהם אברהם, יצחק יצחק, היא באה ליצור וודאות מוחלטת שכך הדבר ולא אחרת, למה הכוונה? בימים ההם, ששרה אימנו הייתה עקרה שנים רבות, היא נלקחה לבית אבימלך, ובסמוך התעברה מאברהם אבינו, אך השמועות היו שהתבערה מאבימלך, אך מה עשה הקב״ה כדי לסלק כל שמועה וספק, הוליד את יצחק בדמיון מוחלט לאברהם אביו, ועל כן הפסוק חוזר ואומר: יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, שלא יהיה חלילה וחס צל של ספק לגבי אבהותו של יצחק אבינו. אברהם אבינו כל כולו אהבה וחסד, אהבתו לא הייתה תלויה בדבר, כל תשוקתו הייתה לעשות את רצון השם! וכמוהו, בנו יצחק בעל ה יראה והכבוד הלך בדרכו וזכה לקבל את הארץ המובטחת. שניהם יחד אברהם + יצחק, מעניקים לנו את ראשי התיבות א״י = ארץ ישראל - אברהם בבחינת ארץ, שעל אף מדרגותיו הרוחניות הגבוהות הוא הגיע מהתחתית שבתחתית מהארציות, מהקליפות והטומאה (נולד בבית של גויים העובדים עבודה זרה) וזכה ברוב גודלו להתחבר לפנימיות הקדושה, להגביה רום ולהוליד את יצחק - שהוא בבחינת ישראל, המורה לנו מהי הדרך הישרה בה עלינו לדבוק בה ומאליו נזכה לצחוק עם ה' בשלמות. ואיך כל זה מתקשר למילה ׳תולדות׳? אחרי שהבנו מה הייתה הנהגת אברהם אבינו - שהנהיג את חייב במחשבה רק על השם יתברך ולא תלה (תּוֹלְדֹ֥ת) את מצבו באנשים אלא חיי מתוך הודיה והוקרה להשם ומכך זכה לתולדה גשמית - לילד ושמו יצחק ולתולדה רוחנית לצחוק עם השם. וכמו אברהם שזכה לתולדות, זכו גם יצחק ורבקה שהייתה עקרה והשם נעתר לתפילותיה והיא זכתה ללדת ת(א)ומים: עשיו ויעקב, זה בגשמי, מה שבא לרמוז לנו הפעם ע"י רבקה אותיות קרבה, שמי שיזכה להתקרב לישראל/לדרך הישרה יזכה לתולדות כפולות (רמז מהתאומים, הן ברוחני והן בגשמי. מה שמלמד אותנו להתבונן בפרשה ובמילותיה ובשמות המהווים רמזים לחיינו כפי שראינו. נזכור כי התודות מביאות לתולדות רוחניות וגשמיות כאחד. וזה סוד ענק בהנהגה היהודית עבור נפש האדם ומדרגה מאוד גבוהה אליה עלינו לשאוף להגיע למען ייטב לנו ולסובבים אותנו. עשיו ו יעקב - תאומים מ יצחק ו רבקה - המסמלים את הדואליות/השוני - שבין אדם עשוי - מגושם, לבין אדם עקבי - מאוזן. הסוד במילים/בשמות - על כן, גם הפעם בפרשת ׳תולדות׳ אנו למדים על התאומים שנולדו מיצחק ורבקה - המסמלים את הכפילות הקיימת באדם. מחד - הוא נמשך לענייני החומר/הגשמיות: ממון, דחפים ויצרים.. ומצד שני, נמשך ליציבות ואיזון כ יעקב. משמע: ניתן לראות כי האדם נולד עם שתי תנועות בנפשו: תנועת "העשיו" - העשוי ותנועת "יעקב" - העקבי. מהו עקבי? עקבי ברצונו להשיג איזון בנפשו, הנמצא תמיד בחיבור לבוראו שמאליו ירעיף עליו את כל מבוקשו (אך לא לפני זיכוך נפשו). ׳יעקב׳ - הוא שם שני ל ׳ישראל׳ - וזהו הרמז לאדם שהוא ישר אל - ישר ונאמן לעצמו/לבוראו. אדם המתנהג כ- יעקב זוכה לתולדות, זוכה לבכורות - לטוב ושפע. הקב״ה מלמד אותנו דרך אברהם אבינו ללמוד להודות על הכל ללא שום התניה מתוך דבקות במחשבה האלוקית ולא במחשבה השכלית והמצמצמת. 'תולדות' כפי שציינו - אותיות 'תודות ל' - מלמדת אותנו להיות אנשי הכרת הטוב שחיים בתרגול פנימי להודות מהלב ולא מהפה אל החוץ. כדי להגיע למצב של הכרת הטוב באמת, אנו מחויבים להתאמת עם הכאב שאנו סוחבים בנפשנו עוד מהילדות. כלומר: אם אנו מרגישים כעס כלשהו כלפי מישהו, זה תמיד הכעס הפנימי שלי ולא של אף אחד אחר. ועלינו לברר מהו שורש הכעס, אשר לרוב יושב על דחייה הורית בחוויית חייו של הילד (ולא בכוונה חלילה, אלא, כי אלו התנאים לגדילה רוחנית). אם כך, להגיע להכרת הטוב, זה רק לאחר שהפסקנו לדחות את עצמנו, ובחרנו ביושרה פנימית, בלי שום פחד, אלא, רק ביטחון בהשם שאומר לנו: "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך". יש כאן מהלך שלם! נדע את הכאב/הדחייה נחבק אותנו וניתן לעצמנו מה שהחסירו מאתנו - אהבה ורגישות בחמלה רבה, ונגלה עוצמה אחרת בנו. תודות ל.. דמויות, לחיים ולכל מה שביניהם. הפרשה מציינת את הקשר שהיה בין עשיו ויעקב ומגלה לנו סודות עצומים לחיינו. "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: 'הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי!' עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם". עשיו אומר ליעקב כשהוא חוזר מהשדה רעב ותשוש מאוד (והכוונה לרעב ותשישות רוחנית - רעב לאמת) ׳הלעיטני נא׳ - הוא מתחנן. אין הוא אומר תאכיל אותי. והסוד - ׳המילה הלעיטני׳ נשמעת כ ׳העלה׳ ובה נמצאת גם המילה ׳נטע׳ ועל כן, עשיו בסוד מבקש מיעקב - ״עלה אותי מהמקום הנמוך והכואב - הדחפים והרדיפה אחר ההבל, ונטע בתוכי רוח ואמת. עשיו מבקש עזרה דחופה -להתבגר רוחנית - נפשית. השימוש ב "תבשיל" - ׳נזיד עדשים׳, בא ללמד אותנו על בשלות רוחנית אותה נוכל לחשוף מתוכנו רק לאחר שנתגבר על העשיו שבנפשנו, החלק הפורעני שבנו (כפרעה). ועל כן, אין הכוונה למרק! המרק הוא מטאפורי. הכוונה עמוקה יותר - ל ׳זדון׳ ׳ושדים׳ שבנפש. עשיו מבקש מיעקב שיעזור לו עם כל מעשי הזדון (בכוונה תחילה) הנובעים מהשדים שבתוכו - (ע)דשים. עשיו ו עדשים מתחילים באות ע׳ - המרמזות לנו על עניין ההתבוננות במעשים שלנו שבכוחם להתגבר על השדים ועל מעשי הטינה שבנו, שיובילו אותנו אל בשלות/בגרות נפשית שיולידו מתוכנו את ׳האדום אדום׳ הזה - את האדם שבנו הדומה לבוראו - את יעקב העקבי. מסקנה: יעקב נתן לעשיו מתכון להצלת נפשו - נתן לו לחם בפן הפיסי, אך בפן הרוחני נתן לו כלים להתמודד עם המלחמה שבנפשו - עם הזדון והשדים שבתוכו. לימד אותו להתבונן פנימה - (ע)דשים באמצעות ה ע׳ - המתבוננת לפנימיות הדברים ולא לחיצוניות. מה זה בא ללמד אותנו? להילחם בעצמנו בשדים שלנו ע״י התבוננות ולהפסיק עם מעשי הזדון והטינה, כדי שנוכל להתחבר לחלק הנצחי והטהור שבנו. בכולנו קיימים עשיו ויעקב - בכולנו קיימים שדים וזדון - וכולנו יכולים לבחור להתבגר מהעשיו שבנו אל היעקב שאנו. חזק וברוך.