פָּרָשַׁת שְׁמִינִי - מַזְכִּירָה לָנוּ לִמְשֹׁחַ עַצְמֵנוּ בְּדַעַת אֱלוֹקִית שֶׁתְּגַלֶּה אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּנוּ הַמְּשַׁנָּה מְצִיאוּת.

״וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל״ - בשבוע שעבר עסקנו בפרשת ׳צו׳, והסברנו את הדחיפות כ ׳צו השעה׳ לבנות משכן להשם בנפשנו - שזה להנכיח אותו במחשבה ולקשר אותו בכל צעד ושעל בחיינו. אדם העליב אותנו - השם שלח אותו, מדוע? כדי לברר מהו אותו עלבון הנמצא לנו בנפש ואנו לא שמים לב אליו. פעמים שאנו מעליבים את הילדים שלנו, את בן הזוג שלנו ואפילו אדם זר שנקרה בדרכנו. על-כן, השם הטוב בדרכו הנסתרת מפעיל אדם במציאות ושולח אותו להתנהג אלינו בדיוק כפי שאנו מתנהגים אל האחר. ולראות את זה באופן הזה זוהי תחילתה של גאולת הנפש, מפני שכל העבודה האמיתית שלנו בעולם הזה היא לטהר את המידות הרעות מתוכנו, ומאחר ו"אין האדם רואה נגעי עצמו מראים לו בחברו'" (לפי הבעל שם טוב). זוהי ההסתכלות שכולנו מחויבים לנהוג על פיה. היא מוציאה מאשמה חיצונית ודרמה הסובבת סביבה ומפנה אותנו להתבונן פנימה אל נפשנו ובכך אנו בונים משכן/מקום רוחני בנפש להשם כדי שהוא ישכון בו. וזה "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כך לגבי כל התנהגות חיצונית כגון: זלזול, חוסר ערך, עצלות, כפיות טובה וכו'.., מראים לנו כדי שנתכנס לעבודה אישית. משכן לשון שוכן, לשון משכון/שעבוד. עלינו לשעבד את נפשנו ליוצרנו. פרשת שמיני. כשניסיתי להבין מדוע השם קרא לפרשה בשם זה נתקלתי בקושי. שאלתי את עצמי למה לא קרא 'שמונה' או 'נשמה' למה לסבך? אך מאחר ולהשם מאוד חשוב הדיוק של הדברים הוא מאוד מאוד מקפיד על המילה שהוא אוצרות לנפש המחפשת תשובה ושלווה פנימית. אז 'שמיני' הכוונה ליום הנושא עמו אנרגיה רוחנית מאוד גבוהה. ולא במקרה ברית המילה לתינוק יהודי מתקיים ביום השמיני המקשרת אותו לאינטימיות/לזהות היהודית. שמונה אותיות נשמה והשורש ש.מ.נ - היום השמיני מסוגל לחבר את נשמת האדם למקור עליון ולהשפיע עליו אור רוחני מאוד גדול. לא במקרה בחנוכה - אנו מונים 8 ימים בחנוכייה ושמונה ימים שמנו נתן - הנס בבית המקדש, ולא במקרה בסוכות - שמיני עצרת הוא יום נוסף שהשם העניק לעם ישראל בתום חג הסוכות כדי להראות לנו עד כמה אהבתו אלינו עזה, וקשה לו להיפרד מאתנו אחרי שבעה ימים שכאלה גבוהים ומקודשים רוחנית. וזה לא באמת שהוא נפרד הוא תמיד קיים איתנו אך שמסתיים חג וחוזרים לשגרה זה מרגיש בלב מאין סיומת ובדיוק שם השם מעניק לנו עוד יום 'שמיני עצרת' שנזכור שלא משנה עד כמה ניפול לשגרה מתישה ההיבט שלנו חייב להיות מקושר אליו. אנו מוכרחים להתהוות להשם. ולכן, בפרשה שלנו הבורא מדגיש את היום השמיני לחזק את מעלתו. הפסוק הראשון בפרשה מציין שמות שמהם ניתן לדלות סודות עצומים להתפתחות הנפש. משה - לשון משיה, אהרון - לשון הרהור, בניו - לשון בנייה, זקני - לשון נזקי. ואומר: שעפ״י תורת הקבלה/הזוהר השם רומז לנו שוב ושוב למשות את עצמנו מן ההרהורים (אהרון), לבנות (בניו) בתוכנו בית להשם ולהפסיק להזיק (זקני) לעצמנו. האדם הוא הנזק הכי גדול של עצמו כשהוא אינו מכיר את נפשו. וזה לא פשוט להבין משהו שנסתר מעיננו, אך אין מנוס בימינו אלא להפנות מבטנו פנימה ולראות מה השורש לכל הכאב שלנו. והשורש הוא: 'תחושת הדחיה הרגשית' שנצרבה בנו בילדותנו (ואולי עוד בגלגולים קודמים), ובמשך שנים רבות משכנו לחיינו (כי הכאב תמיד ימשוך עוד כאב) מצבי חיים שילחצו לנו על הכאב והשביתו את נפשנו ויצרו את הכעס והאגו, האשמה והדרמה וכל ההרס העצמי והכללי כאחד. וכעת, אנו נדרשים לדעת את האמת הפנימית שהיא תמיד מונחת בנפש ומחכה שנאיר לתוכה. אין יותר הוא הכאיב, היא הכאיבה. יש השם שלח אותו/ה לעורר כאב ישן כדי שנטפל בו ולא נתעייף יותר מהחוץ. זה יעלה אותנו למדרגת נשמה שבה רואים רק את השם הפועל במציאות דרך בני האדם כדי לסייע לנו להשתחרר מאותה תחושה מעיקה שסיבכה לנו את החיים. ואם נשאל למה לכתחילה היינו צריכים אותה, והתשובה בכדי לגדול רוחנית. בלא כאב אין צמיחה. בלא חושך אין אור, ובלי אלוהים אין אדם. הדחיה הרגשית היא מנגנון הפועל בנו בכדי להגיע לתחייה. מדחייה לתחייה. זהו המהלך הנסתר. בפרשה שלנו קרה דבר שלא יעלה על הדעת לבן אדם. שימו לב הכיצד צדיקים מגיבים. בניו של אהרון חטאו והשם נטל את נשמתם לנגד עיניו של אביהם אהרון, ואהרון איך הגיב? כתוב: "וידום אהרון" פלא פלאים!!! (שלא נדע). איזו גדלות רוח. בוודאי שאין אנו כלל יכולים לתפוס את גדלותם של הצדיקים הללו ובהתאם את גודל הניסיונות שהשם העביר אותם בזכות מעלתם, אך אנו בהחלט יכולים ללמוד דרכם הכיצד להגיב לאירועי החיים. אם אהרון נדם, לא שתק, נדם. התורה למעשה מציינת שהוא כביכול לא צייץ לא יבב, לא השמיע שום קול או משהו שדומה לקול, נדם. מי אנו שלא נשתדל בשתיקה (לפחות) מהסיבה שזה מה שהשהם רוצה מאתנו בזמן שקורה משהו במציאות שלא לרוחנו. זה קשה בהחלט וזה מצריך אמונה אבסולוטית בהשם שכל מה שעושה לטובה עושה בדבקות ממש. התורה מציינת שבזמן שאדם שותק ולא מגיב מתרחש משהו שהאדם לא יכול להבין בשכלו, מתרחשת הישועה שלו ואף מתרחשת ישועה כללית הקשורה בנשמות ישראל. האדם מגיע לזיכוך נפשו בצורה הגבוהה ביותר שתמנע ממנו התמודדות עם ניסיונות רבים ואף יכול להגיע לרוממות רוח ולקדושה ומציאת חן בעיני השם ולמעשה לקיים "ועשיתם לי מקדש ושכנתי בתוכם", מה שאומר: כי פרשת שמיני מלמדת אותנו להתהלך בעולם עם תחושת השמיני - עם הידיעה בלב שככל שנדבוק בהשם נחווה ניסים מעל הטבע. נזכור! נשמה - שמנה - משנה. נשמה המהולה ברוח אלוקית משנה מציאות. 

*אגב, אני נולדתי בפרשת שמיני, בחודש 8 להריון של אימי ובמשקל 800 גרם. אי אפשר לתפוס כמה אלוהים הוא עצום. כנגד כל הסיכויים נותרתי בחיים, והיום מבינה גם למה. השם צרף אותי לשמונה בכדי שאצליח לשרוד את הסכנה, ולא רק, אלא לחיות מתוכה ולהחיות בזכותה. צרף אותי לשמונה כדי שאסייע בשינוי הנשמה. אז, זה היה נראה להורי איך השם עשה כך, אך השם לא טועה ולו במיל. כך בדיוק הייתי צריכה להיוולד. וכך בדיוק נראה נס. אני לגמרי נס מתמשך. וזה הנס שנמצא בכל אדם. להתהלך בעולם זה נס. להבין את זה זה פלא פלאים. שנבין עד כמה משמעות עצומה יש לפרמטרים הנסתרים שבאדם. שם פרטי במעמד הלידה, תאריך עברי/לועזי, פרשת השבוע שבה נולד וכו'.. לכל אדם מפה המייעדת אותו למציאתו (מציאת אורו) בעולם.