
בשעה טובה ומוצלחת סיימנו את ספר 'בראשית' וכעת מתחילים את ספר שמות. בהיבט ראשוני במילה 'שמות' זה נשמע לי כמו 'נשמות'. ואומר: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ", אלו נשמות ישראל הבאים מצרימה - מה- מֵצֵר אל ה- יַמָּהּ. הפסוק ממשיך: את יעקב איש וביתו באו - השם מפרט לנו כי כל (המילה את' - א'-ת' מציינת שלמות/הכללה) בני יעקב ללא יוצא מן הכלל באו. מי הם בני יעקב? אנחנו בי ישראל. ואומר כי מאז ולתמיד נשמות ישראל שהם בני יעקב ישאבו בתחילת חייהם אל המצר שבנפש, ואם ישכילו לגלות רצון אמיתי לשינוי מהותי בחיים, שזה להתקרב להשם, יגלו את הימה שבנפש - את השפע הפנימי, המרחב והשלווה שבתוכה. וכאן אחדד טיפה. להתקרב להשם - אין זה אומר רק לקיים מצוות, אלא, לעבוד במקביל למצוות גם עם הנפש - שהיא עבודת השם האמיתית. זה לא או או, זה גם וגם. גם מצוות וגם רוחניות. מה זה רוחניות? לדוגמה: זה גם לשמור שבת וגם לשמור על הנפש. קרי, ללמוד מה זה באמת שבת ברוחני, מה זה באמת לשוב אל הבית הפנימי ע"י השבתה של העיסוק היומיומי (עסקי חולין) והתמקדות בלב - באהבה (עסקי קידושין). כשאני שובת מן החול ומתפנה לקדושה/ללב יש לי למעשה את הזמן לחשוב על מהות החיים, לחוות קצת רגעי שלווה ואהבה שקיימים בעיקר באחדות היהודית. כשאני שובת נפתח לי ממד רוחני שלא היה בי קודם, ממד של 'משיב נפש' ודברים רבים מתחילים להתבהר בתוכי ומקבלים צורה חדשה. צורת חיים הרבה יותר ריאלית לנפש האדם החפץ בחיי משמעות, זהות פנימית, שמחה ושלווה. השם פיזר בעולמו אינסוף אמצעים המקדשים את המטרה הנעלה, השאלה אם נבחר לחיות בתשובה/בהשבת הנפש למקומה או שנישאר אנשי 'השאלה' שלא מסתיימת אף פעם. בחירה. ואם נשאל מהי המטרה הנעלה, המטרה הנעלה של כל נשמות ישראל היא לשוב אל השם, אל הפנימיות, אל האור הקיים בתוכן. איך? ע"י יגיעה והתמדה בסילוק הכעס והאשמה וראיית השם בכל נקודה. לרוב, אנו פוגשים את המילה מצרים לא מצרימה, אך במילה מצרימה ניתן לראות כי היא טומנת בתוכה את המילים: מֵצֵר ו יַמָּהּ המסבירות היטב מהיכן באים נשמות ישראל ולאן הם הולכים. יחי המילה. מה גם שתמיד שרשום לצאת ממצרים ואילו כאן הבאים מצרימה - מה שמלמד על גדלות האדם שהוא ער לנפשו ומבין את המהלך הפנימי שתחילתו מצר והמשכו ימה/מרחב. ובכן, מה הסוד הטמון במילה 'שמות', מה מיוחד בה? הבה נגילה. ראשית - המילה שמות היא למעשה המילה 'שם' ברבים. אם כך, מה הרעיון להדגיש את הרבים? והרי הכרנו כבר פרשות רבות ביחיד: ויגש, לך לך, נח וכו'..., למה כאן הפרשה מופיעה ברבים? והתשובה: ראו חידוש מתוק מדבש. הקב"ה מתכוון להדגיש את מעלת הכלל. מעלת שמות ישראל שהם לאלתר (נ)שמות ישראל! ולמה הקב"ה מדגיש שמות ולא (נ)שמות? כי קודם על האדם להכיר במעלת שמו - במעלת השם יתברך ורק אז הוא יזכה לחוות בנפשו את הכלל שכולו נשמה אחת יפה ושלמה. "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה...": לשון הווה - 'הבאים' - ללמדנו כי התורה מתקיימת בזמן הווה, ברגע זה ממש. כולנו נשמות החוות בנפשן קושי ודוחק ואילו כשאנו מתרגלים נוכחות וקבלה של הרגע הזה מבלי להתנגד אליו, נוצר בנפש שלום ומרחב אחר. כל החכמה זה להיות בהרחבה פנימית ולא בצמצום הנובע מדאגות יתר ומחשבות סרק. לחזור לרגע הזה - זה אמנם נשמע פשוט אך דורש תרגול מאחר והשכל ההישרדותי שלנו תמיד מחפש וודאות, וודאות זה הפך חופש והרחבת הלב. (חומר למחשבה). המילה שמות מזכירה גם את המילה למשות - בפרשתנו מוזכר סיפור משה בתיבה שנשלח ע"י אימו יוכבד בתיבה קטנה לנהר הנילוס בעודו תינוק קטן מפני שאימו פחדה שיגלו שהיא ילדה זכר ויהרגו אותו עפ"י גזרת פרעה: "וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכׇל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כׇּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכׇל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן" (שמות א, כ"ב). ומי שהצילה אותו ומשתה אותו מן היאור הייתה בתיה בת פרעה שגידלה אותו. דבר המלמד אותנו בחלקו של הסוד - כי בכל אחד ואחת מאתנו קיימת תיבה (אותיות בתיה) - בית פנימי שבו קיים משה קטן שיכול למשות אותנו מן המקום הצר והפורעני אל המקום הטוב יותר שבנפש. המילה 'שמות' - כפי שהזכרתי קודם היא שם ברבים המזכירה לנו כי לכל נשמה צרפו שם ולא במקרה, שם הוא המצפן של האדם. השם מקרין לנשמת האדם ולכן כדאי מאוד שנשכיל להבין שהחיפוש לשלווה פנימית ואושר לא קיים מחוץ לאדם אלא בתוכו ושמו הוא הכתר שלו ולכן מאוד חשוב לשים את תשומת הלב שלנו בשם שצרפו לנו למסע. בשם נמצא חייו של האדם. בשם נמצא השליחות שלו. האהבה שהוא לעולם. שמי שושנה - ורד גבוה אדום לבן עם 13 עלי כותרת - המציין שם עם גבהות רוחנית, דין (אדום) וחסד (לבן) וחיבור ל 13 מידות הרחמים של קב"ה. ואומר: שעלי להתחבר לרוחניות גבוהה, להבין את המהלך בין דין וחסד ולהכיר במידותיו של קב"ה, ללמוד להשוות צורה למידותיו וללמד את שאר הנשמות להידבק בטוב הזה - וכך יתקיים בתוכי השלום. זוהי רק דוגמה להבנת השם לעומקו המחולל ריפוי, דיוק וחיים מלאי מהות ומשמעות. אחרת מכך אם נמשיך לחפש בחוץ נביא על עצמנו שָׂמוֹת - שממה לנפשנו (ח"ו). לסיכום: ספר שמות - בא ללמדנו כי יוסף הצדיק נפטר ובמקומו עלה לשלטון פרעה הרשע. והסוד - ללמדנו כי פעמים שהשלום בתוכנו נפרע מאחר שברחנו לרגע מעצמנו ומהרגע הזה והלעטנו את עצמנו במחשבות שפעמים גם גרמו לנו להתנהג בצורה לא מטיבה שהפרה מתוכנו את השקט ואך יצרה מלחמה מדומיינת היכולה להסתלק רק ע"י מחשבה בהירה ונוכחת - ע"י שנמשוך את עצמנו מן הפרעה שבנו אל המשה המאיר שאנו. אנו רואים בפרשה כי על אף השתלטנות של פרעה והניסיון לנצח בכל מיני תחבולות דווקא מתוך ביתו נולד המושיע של ישראל - משה. ללמדנו כי משה רבנו נולד מתוך הפורענות שבביתנו/נפשנו, וככל שנזכה להרבות בטוב האלוקי (כשמו הראשוני של משה - טוביה) - מחשבה איכותית, קבלה של הרגע הזה, תגובה של שלום, נזכה למשות אותנו מן ה- שָׂמוֹת אל השם, התכלית והעוצמה. חזק וברוך.