פָּרָשַׁת - 'שְׁלַח לְךָ' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לָתוּר אַחַר נַפְשֵׁנוּ הַזְּעִירָה וּלְבָרֵר הַאִם הִיא כְּלוּאָה בְּכַעַס אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת בִּזְכוּת הָעֲנָוָה.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם". (במדבר יג,א-ב). הפרשה שלנו השבוע עוסקת בשליחות כשמה. נכון יותר לומר עוסקת במשלחת, ולא סתם משלחת, אלא משלחת שהוציאה דיבה על הארץ המובטחת: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". השם מאשר למשה לשלוח אנשים/מרגלים שירגלו אחר ארץ כנען, שהיא ארץ ישראל ומדגיש שזו הארץ "אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". מדוע השם מדגיש זאת? הרי שבוודאי שאם השם נותן זוהי תהיה ארץ טובה ליושביה. אך מאחר ועם ישראל הידוע כעם קשה עורף ועם שעל אף כל הניסים היה חסר באמונה מוחלטת, להשם אין ברירה אלא להדגיש פעם אחר פעם את גבורתו. ובכן, מה העניין לתור אחרי ארץ כנען, ולשם מה הכפילות: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד"? יש לנו כאן סודות כמוסים. הבה נגילה. כתוב בספר איוב: "וְעַ֥יִר פֶּ֗֝רֶא אָדָ֥ם יִוָּלֵֽד".  האדם מטבעו נולד פרא/מופרע, לא יציב, מלא ספקות וחששות, לא מספיק בטוח ומאמין בהשם והנהגתו הפלאית, ולכן לא תמיד בטוח שמה שהשם נותן לו זה הטוב ביותר בשבילו. וכאן, בפרשה אנו רואים כי באו אנשים מהעם ובקשו ממשה ללכת לתור/לבחון את הארץ. הם לא סמכו על השם שהארץ טובה. השם אאריך אפו עמם בגלל שהוא יודע את נפשם הכול כך פראית והסכים לבקשתם. מה שמסביר כי הפגם באמונה שלנו מושרש בנו מראשיתנו, ואם לא התורה שמחדירה בנו דעת, אוי לנו, היינו נשארים בגלות. וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן - בסוד, הפרשנות קשורה בנפשו של האדם. כלומר: 'ארץ' - לפי חכמת הקבלה וכפי שצוין לא מעט פעמים, משמעותה, המקום הארצי/הנמוך שבנפש. ושם השם מבקש מאתנו לתור את נפשנו שחשה מועקה, חוסר שביעות רצון, ייאוש, או כל קושי אחר. השם מנחה אותנו לתור אחר נפשנו ולא סתם, אלא לתור סביב ההכנעה (כנען). להכניס בלב הכנעה ברגע הקושי, לשים את השכל בצד ולהעלות את כל הרגש המטלטל אותנו להשם. לסמוך עליו במאת האחוזים שגם הרגע הזה הוא נצרך לתהליך הגדילה וההתפתחות הרוחנית שלנו. המילה 'ויתורו' מרמזת גם על המילה 'וויתור'. המגלה לנו לא לוותר על האמונה גם ברגע הקושי. נפש האדם היא מאוד זעירה, אך כמה שהיא קטנה היא מנהלת את חיינו וכדאי שנדע לתמוך בה ברגעי הקושי, איך? ע"י הכנעה ואמונה. המילה 'את' שבמשפט גם כן מגלה לנו סוד עצום. את - מציינת א' - ת'. מציינת שלמות, ואומר, שאדם מצליח לתור אחר נפשו בשעת קושי ומפיק ממנה את הענווה, בכך הוא משיג את השלמות הרוחנית מתוכו. הפסוק ממשיך: "איש אחד איש אחד", למה הכוונה? אם נחבר איש+אחד +איש+אחד, נקבל 4, והרמז ליציבות רגשית שאדם יכול להגיע בנפשו כשהוא עמל בהכנעת נפשו אל מול בוראו. סוד נוסף, בחיבור גמטרי של המילים איש(5) אחד(4) איש(5) אחד(4), נקבל את המספר 18- שהם סמל ל 'עם ישראל חי' – על אף ולמרות הספקות שיש לנו באמונה השלמה, עם ישראל מאז ולתמיד היה הווה ו יהיה חי!!!! "ארץ אוכלת יושביה הוא" - בפשט כולנו אלופים בהסבר. אך בסוד, שימו לב, אם אמרנו שארץ זה מקום רוחני בנפש האדם, הרי שהאדם בעצמו אוכל/כולא את עצמו ע"י השובים (יושביה) שבו. מי הם השובים? הכעס, האכזבה, העצב וכו' שמשבשים דעתו של אדם ומכלים אותו. לכן מקובלים העוסקים בתורת הסוד/הקבלה/הנפש, אומרים כך: 'עם יקר המציאות לא תמיד פשוטה, ובלי אמונה פי כמה. ולא רק בלי אמונה, אלא, בלא ידיעת הסוד שבתורה, הנפש לא באמת תצליח להתרומם מפני שהיא נמשכת לחושך. ואילו התורה היא אור, היא היחידה שמסוגלת להרים אותה. וזה בדיוק לתור אחרי עצמנו בדעת חדשה, אחרת, נהיה בבחינת 'ארץ אוכלת יושביה היא'. אך מה שראו חלק מהמרגלים שהארץ - "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא. הם ציינו שזוהי ארץ פורייה, שיש בה כל טוב. ובסוד לפי לשון הקודש, ניתן לראות כי האות הסופית במילים: "זבת חלב ודבש" נותנת לנו את המילה 'שבת', ואומר: כי שבת מעבר לשמירתה הפיזית, יש בה מעלה עיקרית והיא השגת קדושה ורוממות הרוח. מה שאומר, כשאדם מתעלה לדעת שבת, הוא שב אל העונג שבנפש. אל הזבת חלב ודבש. נוזל ממנו הלב והמתיקות. שזה עונג ממש. מכאן, אנו רואים כי הפרשה מגלה לנו כי קיים פיצול בקרב המרגלים. חלקם רואים ארץ אוכלת יושביה, וחלקם ארץ זבת חלב ודבש. וזה ללמדנו, כי בלי אמונה וביטחון בהשם בוודאי נחווה את 'האוכלת יושביה', ואילו עם אמונה וביטחון נחווה את 'הזבת חלב ודבש'. 'זבת חלב ודבש' אותיות אמצעיות 'בלב' - הרומזת לנו כי השבת היא המשיבה נפש.  כעת, נעבור לצמד המילים 'שלח לך' - הפותח את הפרשה שלנו. מסקנה: פרשת 'שלח לך' - עוסקת בציווי אלוקי אישי. לא עוד בקשה. ואומר: שהשם מצווה על כל אחד ואחת מאתנו (איש אחד איש אחד) לשלוח את עצמנו לתור אחר הארציות שבנפשנו, אחר המקום הנמוך והתאוו שכל כולו רצון לקבל לעצמו, ולעשות שם ברור רציני. מה אני רוצה באמת לקבל? אהבה? ערך? כבוד? זה הכלא שבנפש. מפני שכל הרודף אחר דבר, הדבר בורח ממנו. ולא משנה מה. ככתוב בבלי: "הרודף אחר כבוד, הכבוד בורח ממנו". אדם אמור לרדוף רק אחר השליחות שלו! שליחות שמתגלה רק מתוך ענווה וזיכוך הרצון לקבלי לעצמי. שליחות תמיד תגלה בנו נמרצות, אחרת מכך, תופיע חלישות. על האדם להתחיל ללמוד למלא את עצמו בעצמו. (עמוק, לקרוא כמה פעמים) ולהפסיק להיות תלוי רגשית בבני אדם. מתי זה יקרה? כשאדם ישים מבטחו בהשם רק אז הוא יירגע מהדרמה החיצונית. על האדם לחיות את חייו מתוך הנשמה. כלומר: לא לשאול למה הוא לא אוהב אותי או לא מכבד אותי, אלא, לשאול למה המציאות משקפת לי חוסר באהבה ובכבוד. ומיד להבין שמי שמחסיר את אלה זה אני מעצמי. זה לתור אחר הארץ. ולהעניק לעצמי אהבה ע"י כך שאפסיק להזדקק לה מהחוץ! כך לגבי ערך וכבוד. אפסיק לחכות שיעריכו או יכבדו אותי ואלמד להעריך את עצמי ובכך אכבד את נשמתי. הרי כל עניין ההזדקקות הרגשית הוא מקור הצער שבנפש האדם. וכשאדם לומד לזקק מתוכו את הנזקקות בוא חופשי. הוא בעל חירות. עליו נאמר אדם הנושא בליבו את הזבת חלב ודבש. נושא את הטוב. כתוב שלך לך, לא כתוב שלח אותם כפי שאמור היה להיכתב אם היה מדובר באמת בשליחות חיצונית. אך מאחר ומדובר בשליחות פנימית - אחר נפשו של האדם, כתוב שלח לך. כמו שלך לעצמך תזכורת ותכתוב בה: "אדם יקר, הזמן שלך כאן בעולם מוגבל. לא כדאי שתתעורר לחוויית חיים טובה וקלה יותר, הגיע העת שלך לתור, להיכנע ולדרוש מעצמך מתיקות ועונג, אתה יכול אם מאוד תרצה". השם מבקש מאתנו לתור אחר המידות שלנו ולראות אם הם בבחינת ׳זבת חלב ודבש ׳ או שמא בבחינת ׳ארץ אוכלת יושביה׳. אם אנו יותר אוהבים וחומלים או יותר שונאים ונוטרים. מאוד חשוב שנבין היכן הנפש שלנו ממוקמת וכדאי שנהיה כנים לפחות עם עצמנו. מפני שבלא כנות לא תיתכן חוויה של עונג ושפע. שנזכה לתור ולברר את נפשנו, ובעיקר שנזכה לחוות ענווה בלב ולב אוהב.