פָּרָשַׁת - 'שְׁלַח לְךָ' - שְׁלַח לְךָ sms

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם". (במדבר יג,א-ב). הפרשה שלנו השבוע עוסקת בשליחות, כשמה, נכון יותר לומר במשלחת, ולא סתם משלחת, אלא משלחת שהוציאה דיבה על הארץ המובטחת: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". השם מבקש ממשה שישלח אנשים/מרגלים שירגלו אחר ארץ כנען, שהיא ארץ ישראל (במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל), ומדגיש שזו הארץ "אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ומפרט: תיקח איש חשוב  אחד מכל שבט ושלח אותם (מלבד שבט לוי). חשוב, הכוונה איש שהגיע במעלתו הרוחנית למדרגת 'נשיא' - נושא בליבו את השם. נשאלת השאלה: למה בכלל השם מבקש זאת, וכי מה, לא ברור שהארץ טובה? ועוד שאלה: ולמה בכלל להדגיש "אשר אני נותן לבני ישראל", מה לא ברור שהשם נתן לנו את הארץ? ולשם מה הכפילות: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד"? טוב, יש לנו כאן סודות כמוסים. הבה נגילה.. אנו - עם ישראל ידועים משכבר לעם קשה עורף, ובוודאי מטבענו אנו מלאים ספקות וחששות, אנו לא מספיק בטוחים ומאמינים בהשם והנהגתו הפלאית, ובוודאי שלא ברור לנו שמה שהשם נותן לנו זה הטוב ביותר בשבילנו, ולכן אנו "נופלים" פעם אחר פעם באמונה שגורמת לנו לרצות הוכחה, כלומר: העובדה שהשם מבקש ממשה לשלוח אנשים לבדוק את הארץ מוכיחה שהעם לא מספיק מאמין שהיא הטובה, והוא ש כל - כך מכיר ללב ילדיו, הולך בדרכם, בחסד גמור, ומאפשר להם לבדוק בעצמם, אך מדגיש שאם הוא הנותן אותה לנו - בני ישראל, הרי שבוודאי שהיא הטובה ביותר לנו. מה יש לנו כאן? ואווו חוסר באמונה מוחלט בהשם!!!!! ולשאלה השלישית: למה הכפילות "איש אחד איש אחד"? תשובה: מעבר לאיש מובחר מכל שבט, יש כאן סוד. אם נחבר איש+אחד +איש+אחד, נקבל 4, והרמז ל ארבע כנפות הארץ, שהם ארבעת הצדדים: צפון דרום מזרח ומערב, אחריהם לתור. סוד נוסף, בחיבור גמטרי של המילים איש(5) אחד(4) איש(5) אחד(4), נקבל את המספר 18- שהם סמל ל 'עם ישראל חי' – על אף ולמרות הספקות שיש לנו באמונה השלמה, עם ישראל מאז ולתמיד היה הווה ו יהיה חי!!!! והסוד שיש במשפט "ארץ אוכלת יושביה הוא": שהמקום הנמוך בנפש האדם הנקרא 'ארציות' (אֶרֶץ) יוצר באדם 'כלא' (אֹכֶלֶת) בנפש, כלא למי? לשבויים (יוֹשְׁבֶיהָ) בתוכה (בארציות). ומכאן ניתן לראות כי על אף מעלתם הרוחנית של המשלחת שנשלחו לתור אחר הארץ, הם נפלו באמונה, וחששו לעלות לארץ, העדיפו להישאר במדבר השומם ולקבל מהשם את כל צרכיהם בלא מאמץ, שכן כל העבודה הרוחנית באדם היא דווקא ההתגברות והמאמץ. מסקנה: השם הטוב יודע כי את המעלות הכי גבוהות ילדיו יוכלו להשיג בארץ ישראל, מתוך המאבק והקושי, מתוך ההסתרה, ומתוך ההתגברות והמאמץ שיש בארץ, רק משם תתבהר השלמות. באותה נשימה המשלחת המרגלת ציינה כי זוהי "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא" - המרגלים מציינים שזוהי ארץ פורייה, שיש בה כל טוב. ובסוד לפי לשון הקודש, ניתן לראות כי האות הסופית במילים: "זבת חלב ודבש" נותנת לנו את המילה 'שבת', ואומר: שארץ ישראל בכוחה ומהותה להשיב את יושביה למקום טוב, שזה תמיד למקום בנפש שהוא בטוח, סמוך ומאמין, כשהאמצעי להשגתו הוא ע"י שמירת השבת מבחינה פיסית ומבחינה רוחנית, בדעת  - השבת משיבת נפש. מכאן, אנו רואים כי האדם הוא אמביוולנטי - מחד מרגיש חיובי בדבר, ומצד שני שלילי, כפי שראינו בפרשה. מחד ארץ טובה ופורייה, ומצד שניה ארץ אוכלת יושביה. וזה ללמדנו שאדם בלא דרך, בלא משגיח עליון, נמצא אוחז בשתי דעות מנוגדות, קרי, מבולבל ולא יודע מה לבחור. וזוהי אולי עוד סיבה למה השם הטוב הסכים לשלוח את המרגלים לחוות את הבלבול בעצמם, כדי שישכילו להאמין בהשם והנהגתו המדויקת והשלמה. כשיש דרך אחת, אין בלבול. אם נחזור אות אחת אחורה: 'זבת חלב ודבש' נגלה את המילה 'בלב' - הרומזת לנו כי השבת היא המשיבה בלב (הפך בלבול).  כעת, נעבור לצמד המילים 'שלח לך' - הפותח את הפרשה שלנו. שלח לך - הוא ציווי אלוקי אישי, לא עוד בקשה. ואומר: שהשם מצווה על כל אחד ואחת מאתנו (איש אחד איש אחד) לשלוח את עצמנו לתור אחר הארציות שבנפשנו, אחר המקום הנמוך והתאוו שכל כולו רצון לקבל לעצמו, ולעשות שם ברור רציני, של מה זה בכלל הרצון העמוק הזה שמסתתר שם, למה הוא מנהל אותי חיים שלמים, למה אני נאבק לקבל כבוד וערך? על מה הרצון הזה יושב? הוא יושב על דימוי עצמי נמוך! המבקש הכרה חיצונית מאנשים. וזה כשלעצמו 'כלא לנשמה', זהו מקום ארצי ונמוך המותיר את האדם תמיד בתחושת חוסר ורעב בלתי פוסק, שלעולם לא יתמלא מהחוץ. מה כן ימלא את האדם? מילוי הרצון הפנימי שלו ע"י העצמי הגבוה - בום בום! בירור בירור בירור מעמיק של הרצון העמוק שלי, קרי, אני רוצה ערך וכבוד - כבד והערך את נשמתך! נסה להבין מה הנשמה רוצה, ולא מה התאווה רוצה. נסה להבין מה אתה כל כך רוצה לקבל מהחוץ ואינך מקבל שמותיר אותך מרוקן וחסר כל, את הדבר הזה תיתן לעצמך ולאחר. חסר לך כבוד וערך - כבד את עצמך ערך את עצמך, איך? ע"י כניעה (כנען). הכנע לעצמך והבן סוף כל סוף בינך לבין עצמך - שאם לא תכבד ותעריך את עצמך באמת, אף אחד מחוצה לך לא יוכל להעריך ולכבד אותך - זוהי החוקיות האוניברסלית. באנו לכאן לתקן לתקן לתקן את ששיחתנו (אנו/הורינו וכו'..), הכל כאן הקרנה מהפנים אל החוץ - אין ערך וכבוד בחוץ, אין ערך וכבוד בפנים! על האדם לשאול את עצמו: לא מה יש לו עם פלוני, אלא מה יש לו עם עצמו! לאדם יש בעיה עם עצמו! ופה בדיוק הפרשה שלנו מצווה עלינו 'שלח לך' - כמו לשלוח לעצמך sms  ולכתוב לעצמך: 'הלו התעורר פן תאבד מן העולם', כתוב: "הקנאה, התאווה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם" (מסכת אבות).  זה למה הפרשה שלנו המיוחדת הזאת נותנת לנו תזכורת מה עלינו לעשות כדי לחוות את היושרה - ישראל. יושרה מתחילה מבפנים, ע"י בירור העצמי ושליחתו על הכניעה העצמית שמעניקה לאדם חווית חיים כבוד עצמי וערך עצמי שלא תלויים בעולם הזה - אלא בהכרה העצמית של מי אני בכלל - אדם פשוט ולא שופט, אלא מתפשט מהאגו שבתוכי אל אהבת השם ואדם. אדם יקר - אתה כבר בעל ערך וכבוד מעצם היותך - בנו של האלוקים! הצמד ללב שלו - גלה את הלב שלך ותכובד ע"י הבריות. אני - נשמה בתוך גוף שירדה לעולם לברר את החלקים העכורים בתוכה למען מציאת ערכה העליון. אדם יקר - שלח לך הודעה! הו דֵּעָה.