פָּרָשַׁת - 'שְׁלַח לְךָ' - לְחָשׁ לְךָ שְׁלִיחוּת

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם". (במדבר יג,א-ב). הפרשה שלנו השבוע עוסקת בשליחות, כשמה, נכון יותר לומר במשלחת, ולא סתם משלחת, אלא משלחת שהוציאה דיבה על הארץ המובטחת: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". השם מבקש ממשה שישלח אנשים/מרגלים שירגלו אחר ארץ כנען, שהיא ארץ ישראל (במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל), ומדגיש שזו הארץ "אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ומפרט: תיקח איש אחד מכל שבט ושלח אותם (מלבד שבט לוי), והכוונה לאיש שהגיע במעלתו הרוחנית למדרגת 'נשיא' - נושא בליבו את השם. נשאלת השאלה: מדוע השם מבקש לתור את הארץ, וכי מה, לא ברור שהארץ טובה? שאלה נוספת: למה בכלל להדגיש "אשר אני נותן לבני ישראל", מה לא ברור שהשם נתן לנו את הארץ? ושאלה אחרונה: לשם מה הכפילות: "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד"? יש לנו כאן סודות כמוסים. הבה נגילה.. אנו - עם ישראל ידועים משכבר לעם קשה עורף, ככתוב: "וְעַ֥יִר פֶּ֗֝רֶא אָדָ֥ם יִוָּלֵֽד", ובוודאי מטבענו אנו מלאים ספקות וחששות. מטבענו אנו לא מספיק בטוחים ומאמינים בהשם והנהגתו הפלאית, ולכן לא תמיד אנו בטחים שמה שהשם נותן לנו זה הטוב ביותר בשבילנו. השם שבוחן לב וכליות, היודע מחשבות אדם, "יודע" שיש לו עסק עם אנשים שלא פעם נופלים בדעתם ולכן מאפשר להם ללכת לבדוק בעצמם. העובדה שהשם מבקש ממשה לשלוח אנשים לבדוק את הארץ מוכיחה שהעם לא מספיק האמין שהארץ טובה. שנבין מהיכן קיים בנו הפגם באמונה. השם מדגיש שהוא הנותן את ארץ ישראל לבני ישראל כדי לשנן בהם את הידיעה לדורות ולהסיר כל צל של ספק. ולשאלה השלישית: למה הכפילות "איש אחד איש אחד"? תשובה: מעבר לאיש הנושא בליבו את השם שנבחר בכל שבט, יש כאן סוד. אם נחבר איש+אחד +איש+אחד, נקבל 4, והרמז ל ארבע כנפות הארץ, שהם ארבעת הצדדים: צפון דרום מזרח ומערב, אחריהם לתור. סוד נוסף, בחיבור גמטרי של המילים איש(5) אחד(4) איש(5) אחד(4), נקבל את המספר 18- שהם סמל ל 'עם ישראל חי' – על אף ולמרות הספקות שיש לנו באמונה השלמה, עם ישראל מאז ולתמיד היה הווה ו יהיה חי!!!! והסוד שיש במשפט "ארץ אוכלת יושביה הוא": שהמקום הנמוך בנפש האדם הנקרא 'ארציות' (אֶרֶץ) יוצר באדם 'כלא' (אֹכֶלֶת) בנפש, כלא למי? לשבויים (יוֹשְׁבֶיהָ) בתוכה (בארציות). ומכאן ניתן לראות כי על אף מעלתם הרוחנית של המשלחת שנשלחו לתור אחר הארץ, הם נפלו באמונה, וחששו לעלות לארץ. הם העדיפו להישאר במדבר השומם ולקבל מהשם את כל צרכיהם בלא מאמץ, שכן כל העבודה הרוחנית באדם היא דווקא על ידי התגברות ומאמץ. מסקנה: השם הטוב יודע כי את המעלות הכי גבוהות ילדיו יוכלו להשיג בארץ ישראל, מתוך המאבק והקושי, מתוך ההסתרה, ומתוך ההתגברות והמאמץ שיש בארץ, רק משם תתבהר השלמות. באותה נשימה המשלחת המרגלת ציינה כי זוהי "וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא" - המרגלים מציינים שזוהי ארץ פורייה, שיש בה כל טוב. ובסוד לפי לשון הקודש, ניתן לראות כי האות הסופית במילים: "זבת חלב ודבש" נותנת לנו את המילה 'שבת', ואומר: שארץ ישראל בכוחה ומהותה להשיב את יושביה למקום טוב בנפש - הבטוח, הסמוך והמאמין. שבת - היא מעלה כשמגיעים אליה בדעת ולא רק בדת. מכאן, אנו רואים כי באדם קיים פיצול. מחד - ארץ טובה ופורייה, ומצד שני - ארץ אוכלת יושביה. וזה ללמדנו, שאדם בלא דרך, בלא משגיח עליון, נמצא אוחז בשתי דעות מנוגדות, קרי, מבולבל ולא יודע מה לבחור. וזוהי אולי עוד סיבה למה השם הטוב הסכים לשלוח את המרגלים לחוות את הבלבול בעצמם, כדי שישכילו להאמין בהשם והנהגתו המדויקת והשלמה. כשיש דרך אחת, אין בלבול. אם נחזור אות אחת אחורה: 'זבת חלב ודבש' נגלה את המילה 'בלב' - הרומזת לנו כי השבת היא המשיבה בלב (הפך בלבול). כעת, נעבור לצמד המילים 'שלח לך' - הפותח את הפרשה שלנו. שלח לך - הוא ציווי אלוקי אישי, לא עוד בקשה. ואומר: שהשם מצווה על כל אחד ואחת מאתנו (איש אחד איש אחד) לשלוח את עצמנו לתור אחר הארציות שבנפשנו, אחר המקום הנמוך והתאוו שכל כולו רצון לקבל לעצמו, ולעשות שם ברור רציני, של מה זה בכלל הרצון העמוק הזה שמסתתר שם, למה הוא מנהל אותי חיים שלמים, למה אני נאבק לקבל יחס כבוד ערך ואהבה? על מה הרצון הזה יושב? והתשובה? הוא יושב על דימוי עצמי נמוך! המבקש הכרה חיצונית מאנשים. וזה כשלעצמו 'כלא לנשמה', זהו מקום ארצי ונמוך המותיר את האדם תמיד בתחושת חוסר ורעב בלתי פוסק, שלעולם לא יתמלא מהחוץ. מה כן ימלא את האדם? השליחות שלו! אך את השליחות האדם יכול לגלות רק אחרי שהוא מכבד את נשמתו! רק כשאדם מפסיק להאשים אנשים בסבל הפרטי שלו ומנסה להבין איך קוראים לכאב הפנימי  שמנהל אותו (ולפעמים מבלי שישים לב). קוראים לכאב דחייה - האדם הרגיש בילדותו בחוויה הרגשית לא מספיק אהוב ושנים רבות מנסה למלא את החיסרון הזה בבני אדם. וכשהוא מבין שבני אדם חסרים בעצמם ולא באמת יכולים למלא אותו, רק אז הוא מתחיל תהליך של למלא את עצמו בעצמו. (נכון עמוק, לקרוא כמה פעמים.) שזה להתחבר לבורא ודרכו המסודרת והנפלאה. באנו לכאן לתקן את ששיחתנו אנו/הורינו, סבינו וכו'..., וכשנתמלא באמונה אמתית נגדל בתוכנו ערך עצמי שיוליד בנו ביטחון שיחדיו יביאו את האדם לגלות את שליחותו בעולם. על האדם לשאול את עצמו: לא מה יש לו עם פלוני, אלא מה יש לו עם עצמו! לאדם יש בעיה עם עצמו! ופה בדיוק הפרשה שלנו מצווה עלינו 'שלח לך' - כמו לשלוח לעצמך sms  ולכתוב לעצמך: 'הלו התעורר פן תאבד מן העולם', כתוב: "הקנאה, התאווה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם" (מסכת אבות).  הפרשה שלנו מזכירה לנו לשוחח עם עצמנו - שלח לך. והכי חשוב להיות ישרים עם עצמנו. יש בנו כאב? אל נפיל אותו על האחר, נזכור שהאחר שיקוף לעולם הפנימי שלנו. עלינו להבין שאם מישהו הכאיב לי זה כי אני מכאיב לנשמה שלי. אני לא מאפשר לנשמה שלי להיות מוארת ושמחה כי אני תפוס ותלוי רגשית באדם אחר. ומהתלות הזאת עלינו ללמוד להשתחרר. זה החופש.  אנו נשמות שירדו לעולם להיות כלי מזוכך שישכון בו האור האלוקי, ככתוב: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. תכלית האדם בעולם למלא את השליחות שלו. מעבר לכך שעלינו להיות בני אדם בעלי ערך ומוסר, בכל אחד השם נטע יכולות המותאמות רק לו לשליחות שלו. כך שאדם יהיה חייב להגיע לשליחותו, אחרת, לעולם הוא לא ירגיש מסופק, שום דבר חיצוני לא באמת ימלא אותו מלבד השליחות שהוא נועד למלא עבור הנבראים. זה הריגוש המשגר את האיכות שבאדם. שם האדם הוא הרמז המובהק לשליחותו בעולם. כדי למצוא את השליחות על האדם לנהוג בדרכי היושרה והכנות, אחרת, הוא יגלה את שליחותו בדרך ייסורים ומכאובים. רמז נוסף לכך שאדם בשליחות, השליחות מגלה בו נמרצות, הפך חלישות. את השליחות האדם עושה באהבה שלמה בלי שום אינטרס וקבלה חומרית, כל רצונו להשפיע טוב. מכאן, כי השם מבקש מאתנו לתור אחר המידות שלנו ולראות אם הם בבחינת ׳זבת חלב ודבש ׳ או שמא בבחינת ׳ארץ אוכלת יושביה׳. הפרשה מלמדת אותנו לשלוח את עצמנו לבדיקה אישית אחר האישיות שלנו אחר הערכים שלנו ולזכור שכשם שאברהם אבינו נטש את בית אביו את הדפוסים שינק ובכך זכה לכל הטוב הקיים, כך גם אנו יכולים לנטוש דפוסים ולהתחיל מחדש מתוך אמונה גדולה בדרכי השם והשפעתו הפלאית עלינו. המעלות דרכן יפתח לנו השפע היא: כניעה (כנען) ו ויתור. שנזכה לשלוח את עצמנו לברור פנימי, לצאת מההאשמה החיצונית, ונשהה באהבה שלא תלויה בדבר ונזכה למלא את שליחותנו נאמנה.