פָּרָשַׁת שׁפְטִים - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי כָּל עוֹד יֵשׁ רַעַשׁ ...

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק" (דברים - טז, יח) אנו ממשיכים בסדרת השיעורים האחרונים שאתם מעביר משה רבנו לעם ישראל טרם כניסתם ארצה. 'שופטים ושוטרים תתן לך'. נכון יותר לומר 'תיקח לך'. אך מה, השם דרך משה רבנו מבקש מאתנו לתת לעצמנו משמעת! לתת לעצמנו גבול. השם מדקדק איתנו כמו עם צדיקים וזה מפני שכולנו צדיקים בעיניו. השם בוחר במילה 'תתן' ולא 'תיקח' מפני שהלקיחה היא מהמציאות ואילו הנתינה היא אל העצמי. הלקיחה היא מוגבלת ואילו הנתינה היא אינסופית. ואווו. יחי ההבדל. השם מבקש מכל אחד ואחת מאתנו לשפוט את עצמנו ולא אף אחד אחר, ולבדוק בכל רגע האם אנו מתנהגים בצורה של כבוד, אהבה וחסד, או שמא אנו עדיין נגועים בטינה ואשמה. מה זה שעריך? רעשיך. אדם שלא חי בהתבוננות מתמדת פנימה, נמצא שנפשו וחייו רועשים. אין לו שקט. הוא תמיד טרוד. אם לא על זה, אז על זה. רעש זה רעש. אך לרעש יש תכלית להוביל אל השקט. השם העניק לנו את שערי האורה, שערי השמחה ושערי הגאולה והם יחוו בנפשנו רק כאשר נתפנה להבין את הרעש הנפשי שבנו. שאתם בטח היום, בשלב הזה של הספר, כבר מבינים היטב מהו. בשבוע שעבר עסקנו בפרשת 'ראה' - העוסקת בבחירת האדם, בין בברכה ובין בקללה. עכשיו, לא תמיד האדם יודע כי בחירתו היא קללה, מהסיבה שהוא פועל מתוך דפוסי התנהגות ישנים המביאים עליו את הקלקול. קללה לשון קלקול. ומהיכן מגיע הקלקול? מהקלקול המחשבתי, היוצר באדם דפוס קלוקל, וכמו שהקלקול נוצר במחשבה, כך התיקון יתקיים במחשבה. אם למשל אני מבין שכל חיי חשבתי שרק אם תהיה לי אהבה אז אהיה שמח, זוהי מחשבה שיוצרת באדם קלקול וקללה, מפני שלא רק שבמחשבה שכזאת האהבה לא תגיע, גם האדם לא יגיע לשום מקום. הוא יחווה תקיעות והרס. שהם הפך הברכה והזרימה. כך לגבי כל התניה 'אם.. אז..' וזה מובן לגמרי שמאוד קשה להשתחרר מתקיעות מחשבתית, על-כן, באה התורה ומזכירה לנו 'הלוווו להתעורר כאן' - 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. עצור! שפוט את עצמך! האם את/ה חווים תסכול ברגע זה? מדוע? רועש לך בפנים? מבולבל לך? כבר לא מבין מה קורה באמת? מה צריך לעשות אות לא לעשות? יש להשם עצמה בשבילך - שופטים ושוטרים. שפוט את עצמך והגבל את עצמך. לך לך לפי חוקיות התורה. את/ה רוצים אהבה והיא לא מגיעה? אתם עצובים! אתם לא לגמרי מאמינים שהכול מאת השם ובדיוק בעת המתאים הזיווג יקרה. קצת התבלבלנו. ברחנו מהחוקיות. אפשר לחזור לדרך הישרה. כולנו במסע למציאת האהבה שבלב שתביא למציאת האהבה גם בשניים. לחשוב בצורה הזאת, זוהי הברכה. וצריך להתאמן בה. אדם בלי דרך, פשוט הולך לאיבוד. לכן התורה מלמד אותנו שעם שלם הלך לאיבוד לא פעם כשמשה רבינו לרגע לא היה עמם. מה שמסביר לנו היום שגם אנו בלי תורת משה רבנו פשוט נלך לאיבוד. יצרנו רע מנעורינו. ומי שיכול לרכך ולזכך אותנו זה רק מי שיצר אותנו. דוגמה נוספת לקלקול. גברים רבים שעדיין לא התאמתו עם הילד הדחוי שבהם נמצאים שפועלים מול נשים בצורה שיטתית. שובים את האישה בקסמיהם, היא מתאהבת בו והוא כבר מתחיל לפזול שוב החוצה. זה דפוס המביא קללה. מפני שאותו גבר (טוב, לא בדיוק גבר, אלא ילד) לא רק שמתעלל בעצמו ולא מבין שהוא מכור לריגוש מפני שעמוק פנימה הוא לא מרגיש את הלב שלו, ולכן הוא לא יחווה סיפוק לעולם. כי הסיפוק האמתי הוא בכלל רוחני כלל לא גשמי. ועד שאותם גברים לא יתעוררו על עצמם הם ימשיכו להביא על עצמם קלקול וקללה. והברכה תרחק מהם. עצוב. אותם גברים/ילדים מוכרחים לעצור את הדפוס, להודות בקלקול ולראות מה חסר לי באמת. וזה לא אישה. זה את עצמם ברמה הכי עמוקה. הם לא מכירים את עצמם ושנים ודורות מחפשים נחמה בנשים. גם הפוך, ישנם לא מעט נשים המכורות לריגוש וזה מפני שגם הן לא זכו להכיר את עצמן ברמה הכי עמוקה שיש. וזה קשה בכלל להבין את העומק הזה אחרי שניםםם רבות של מרדף חיצוני. התורה מאז ולתמיד אמרה מדריכה אותנו הכיצד להתנהג, אך אנו לא תמיד ערים לאיכות שלה. ולעד כמה שהיא יכולה לחולל בנו פלאים. התורה שוב מעניקה לנו פרשה ופונה אלינו באופן אישי - 'תתן לך'. והרי אם מה שאנו מחפשים באמת היה מחוצה לנו, השם היה מדקדק וכותב 'תתנו לכם'. אך מאחר והשם כל כך רוצה להפנות אותנו פנימה ולהעניק לנו רגעי חסד ממש, הוא פונה אלינו אישית. גבר/ילד - מוכרח להבין את הקללה בחייו. שזה הוא ומחשבתו. אישה היא לא חפץ. אישה היא ערך עליון שנצמדים אליה בכדי לתת ולהעניק לה ולא בכדי לקחת ממנה ואותה. כל עוד התפיסה 'מה יצא לי ממנה' נמצאת במחשבה, פשוט stop! לא להתקרב לאישה עד שהנפש תראה בה אוצר ולא אובייקט. אישה/ילדה - מוכרחה להפסיק לחשוב בצורה של ילדה קטנה שלא קיבלה אהבה ולגדול לאישה שלמדה להעניק אותה לעצמה. עם כל הקושי שבדבר ויש קושי. לא להיות בחיפוש יותר, אלא לחיות באמת וכשהאהבה תגיע היא תדע היכן לפגוש אותך. השתחררי אלייך אהובה. רק אז תגשימי את שאהבה נפשך. זאת ברכה. לא להמתין, להתמרמר ולכעוס. אלא, לקבל, להאמין ולהודות. זה לחיות עם השופטים בתוכנו. הגבר/ילד מוכרח להיצמד לשופט שבו - זה שיודע בדיוק מה צריך לעשות. ללכת ביושר וכבוד. והאישה/ילדה - מוכרחה להיצמד לשופטת והשוטרת שבה. עוצמה. אנחנו לא יכולים להמשיך את חיינו יותר בצורה של קללה. באנו להשתנות, להיות מבורכים ולהתאחד. המילה 'בשבטך' אף היא במהותה שבט/אחדות. המלמדת אותנו שאלוהים העניק לנו חוקיות ותורה רק כדי לעזור לנו להגיע לאחדות. כי רק שנגיע לאחדות פנימית, נוכל להבין את שאר בני האדם, ככתוב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק". "אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" כתוב בזמן הווה, ללמדנו שעכשיו ממש השם נותן לנו את ההזדמנות לתת לעצמנו את הברכה. תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ (דברים י"ח, י"ג) זו גם עצה לנפש הרוצה ברכה. מחשבה היא מעין מחשב - המגיבה מתוך עולם הרגש. וכשהרגש כואב ותפס, מקולקל לאדם. וכשהרגש מתחיל להשתחרר ולהיפתח מתחילה הברכה להופיע גם ברגש. האדם נהיה רגיש לדברים יותר, אכפתי יותר, פחות כועס, יותר רגוע ומבין. ובעיקר יותר אוהב. זאת הברכה שתמשיך להתרחב גם לשאר המעגלים. במעגל המשפחתי, הזוגי, הכלכלי, החברתי וכ'. עלינו מוטלת אחריות מאוד רצינית - לדעת את נפשו! נפש ידעת מה חסרת?! נפש חסרת מה ידעת? נפש - נעשה פה שלום. בפסוק אחד ניתן לראות את המילים: שופטים, שפטו ומשפט - שהן מאותו השורש ש.פ.ט - השופט פשוט פושט! השופט - שהוא בורא עולם, נלחם עלינו שנפשוט מעלינו כל דפוס התנהגות שלא משרת את התכלית שלשמה באנו לעולם - לאהוב. כי ברגע שנפשוט מעלינו את הדפוס נשים סוף לדלות הרגשית והפיזית. ראו דפוס = סוף ל דלות. השם ומשה רבנו קוראים לנו להתייצב בכאן ועכשיו, ולהתפשט מן השקר העצמי שאנו אוחזים בו חיים שלמים ולהתלבש באמת. לא עוד דחיה עצמית אלא אהבה וחיים. נכנסנו לחודש אלול - לולא אלול, לא לו. לולא אלול לא נדע את השם. לא במקרה פרשת שופטים נקראת בשבת הראשונה של חודש אלול, אלא במדויק, ללמדנו כי זה העת בחודש הסליחות והרחמים להתפשט מכל מה שידענו ולהתחבר בכל ליבנו אל הפשטות היהודית. זוהי הזהות היחידה שלנו.