פָּרָשַׁת רְאֵה - אַרְ(יֵ)ה! הֲלֹא אַתָּה.

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח). גם השבוע אנו ממשיכים עם מורנו הנצחי - משה רבנו ע"ה, בואו נדמיין אותו כמורה שאנו מחזיקים מחכמתו ממש, והוא נכנס לכיתה, ומכין אותנו לקראת מבחן גמר - מאוד מאתגר, שאם לא נעבור אותו, לא ניכנס למשרה שכל כך רצינו להיכנס אליה, המעניקה חיים רווחה ממש. ואם לדייק, למשרה שהנבחרים אליה צריכים ממש להוכיח את עצמם כבקיאים בחומר וברוח. וזה שנבין למה התורה מקדישה ספר שלם - ספר 'דברים', ללימודי 'הדרך אל ההצלחה'. ואילו, אין הצלחה - בלא חילוץ האדם מקשייו הפנימיים.  ולאיזו משרת חיים באמת האדם צריך להשתייך אליה? מה מבוקשו הפנימי ביותר? וכאן, ראו פלא - האדם בתוך תוכו רוצה להרגיש שייך, נצרך ואהוב. ואת זה הוא יוכל באמת להרגיש רק בחיבור לעצמו. ויוצא, שאדם נבחן בחיבור לעצמו. אם כך, מבוקשו הפנימי ביותר, להתאחד עם עצמו ולהרגיש כזה אהוב מבלי להיות כלל תלוי באדם וחברה. וזה כשלעצמו, יכול לקרות רק שהאדם מבין לבוראו - יודע בנפשו שיש בורא לעולם, המנהל כאן את הכלללל, ועל האדם לעשות דבר אחד - לבחור בחיים. אז לפני שנעסוק ב מה זה לבחור בחיים, נסכם. ישנו בּוֹחֵן - בורא עולם. ישנו מורה דרך נצחי - משה רבנו. ישנם  נבחנים - אנחנו, בני האדם. ישנו מבחן - חיבור לעצמי העליון. ישנה הצלחה - חילוץ האדם מטבעו האגוצנטרי, לטבעו המשני - האדם האלוקי/המשפיע. התנאי להצלחה - רצון אמתי לשינוי מהותי! אני שומעת צלצולללל ואתם? שנעשה הפסקה? לא. ממשיכם. הספק מכתיב לנו.. "ובחרת בחיים". רגע, החיים לא בחרו בנו? אמרנו, שנבחרנו מראש במטרה למצוא כאן אהבה אלוקית ולהתענג עליה! והרי, לא ניתן למצוא אהבה ועונג (הנמצאים בתוכנו) בלא יגיעה בדבר/בבורא. טוב, אנו כאן, וזה העיקר. ואם אנחנו כאן, לפרק זמן מוגבל בגוף, כדאי שנפיק את מלא התועלת. והרי, אין תועלת, בלא התעלות. הפרשה שלנו פותחת במילה 'ראה' - "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה". ראה, לשון ציווי. לא משתמע לשני פנים. ונראה כי מכוון לאדם יחיד. היה נכון יותר לכתוב: ראה אנוכי נתן לפניך, והכתוב מציין ראה.. לפניכם. מה הקטע? והרי בוודאי שאם כך כתוב, יש פה סוד עצום. בואו נגלה, לפחות ננסה. ראה - אולי היא פניה אישית לכל אדם ואדם. ולפניכם - היא פניה כללית - המציינת, שנכון שאדם בפני עצמו הוא אינדיבידואל במערכת הכללית, אך אדם כשלעצמו, אינו יכול להתקיים בלא חֶבְרָה. ככתוב: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי" (משנה אבות א, יד'). המילה - 'עכשיו' במשפט, ממש דומה למילה 'היום', כפי שמופיעה בפרשה שלנו. המציינת את הדחיפות העכשווית להבין את הברכה האלוקית בחיי האדם אל מול הקללה. ומהי ברכה? ובחרת בחיים! ומה זה לבחור בחיים? לבחור בדרך שבה הלכו בה אבותינו הקדושים. ואם נאמר מה שייך, בעידן שכזה להתנהג כמו אבותינו? נאמר: איך אפשר שלא. זאת הדרך היחידה להושיע את האדם מצרותיו. אבללללל בלימוד מעמיק, ולא פשוט. של לימודי הנפש והבראתה. אין משהו אחר.  הפרשה ממשיכה: "אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם"- משה רבנו, מפרט לנו מהי הברכה בחיי האדם, ומהי הקללה. הברכה - זה כשאדם שומע אל מצוות השם. המילה 'אשר' - מרמזת על אושר פנימי שאדם משיג מעבודת השם, והמילה שומע - שורש ש.מ.ע, בארגון אחר של האותיות, ייתן לנו שורש מ.ע.ש - לשון מעשה - "נעשה ונשמע". כלומר: לעשות מצוות, גם מבלי להבין. והיום, כן כן דווקא בדור הזה. הלא מי שכתב את התורה - קב"ה, צפה וחזה את הדור וקשייו הרבים. ולכן הצפין בכתוב את המילה 'היום' - שנבין שהתורה לא שייכת לפעם, התורה שייכת לכל הזמנים, ובפרט לאחרית הימים - התקופה שאנו נמצאים בה היום. במילה 'תשמעו' - ישנו סוד נוסף ואולי חידוש להפליא. 'תשמעו' - דומה למילה משמעות, ואם נשאל מה לגבי האות מם, שערכה הגמטרי 8, שהוא סמל לאינסוף, נגלה, כי אם נעשה ונשמע, נגלה את המשמעות האמתית בחיינו, המחוברת לאינסוף. הופההה. והרי שמי שמצווה אותנו -  "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה"- הוא לא עוד אדם, לא עוד מעסיק, אלא 'אנכי' - קודשא בריך הוא, המדגיש כי האושר שבאדם נמצא רק בהיצמדות לבוראו. ולא, קללה. ככתוב: - וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם" - אם נסור מן הדרך, נחווה אבדון בנפש, לא נדע מי אנחנו, נתהלך כאנשים מרצים ומתעללים, הפועלים בשביל עצמנו, ומשיגים שום דבר. זוהי קללה! המילה 'קללה' - מרמזת על לקיים מצוות כ קלה בחמורה - להקפיד על קיום המצוות הקלות והיותר מאתגרות באותה המידה. ונסיים בסוד המילה 'ראה' - במבט ראשון בה, ראיתי אריה. וזה מיד לקח אותי לשיר: "אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה..". והרי כי האריה הוא סמל לגבורה וניצחון - המתקיימים באדם כשהוא רואה לאריה שבו - כשהוא נלחם להפיק מתוכו את העוצמה היהודית ( ע"י התגברות על כל "החיות" שבתוכו). והלא, אין עוצמה בלא הראייה היהודית. 'ראה' ו 'אריה' - השוני באות י' =השם. רומזת, כי אדם הזוכה להכניס לליבו את השם, הופך לאריה בנפש ובגוף. בדוק ומנוסה!  נזכור - אריה שואג, לא שוגה!! כולנו תלמידים של החיים, הרוצים להרגיש בטוחים ומאושרים. אך לא תמיד יודעים את הדרך.. והדרך, היא לא אחרת מאשר דרך המלך.. חזק וברוך. תודה להשם.