פָּרָשַׁת רְאֵה - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִרְאוֹת אֶת חַיֵּינוּ מִמָּקוֹם פְּנִימִי וַאֲמִתִּי יוֹתֵר. מָה שֶׁיָּבִיא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְהַרְבֵּה שִׂמְחָה.
"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח). גם השבוע אנו ממשיכים עם מורנו הנצחי - משה רבנו ע"ה שתמיד בא ללמד דרך שהיא המועילה ביותר לאדם. בואו נדמיין את משה רבינו כמורה שאנו מחזיקים ומעריכים את חוכמתו ממש, והוא נכנס לכיתה ומכין אותנו לקראת מבחן גמר מאוד מאתגר, שבמידה ולא נעבור אותו לא נוכל להיכנס למשרה שכל כך רצינו להיכנס אליה. משרה המבטיחה חיי רווחה וסיפוק. משרה שהנבחרים אליה צריכים ממש להוכיח את עצמם כבקיאים בחומר וברוח. ובכן, משה הוא המורה, אנחנו התלמידים, וארץ ישראל היא "המשרה" המובטחת. העניין הוא הרבה יותר עמוק מכניסה פיזית (לארץ ישראל), העניין הוא כניסה רוחנית, אינטימית אל ה- ישר-אל שבנפש שלנו - אל הפנימיות שאנו אמורים להתיישר עמה. היושרה קיימת בתוכנו. רק מה, אנחנו אמורים ללמוד את החלק הפורעני שבנו שהוא האגו והעקשנות, הכעס והמרדנות שנובעים מהרצון לקבל לעצמי. ואל המקום הזה שרוצה לקבל צריכים להתבונן. להבין מי רוצה לקבל באמת? זהו הגוף, האגו ויצריו. כולנו רוצים שיעריכו אותנו. אך מה קורא אם אין הערכה? הכעס עולה. מדוע? כי עמוק פנימה עדיין לא הבנו שהאדם שמולנו לא מצליח לתת ערך מפני שהוא בעצמו חסר בו. ולהבין זאת, זהו השקט והשלום. כך לגבי הרצון לקבל אהבה, כבוד וכו'.. במצב שכזה שמתעורר הכעס, מיד יש לזהות את הנפש הבהמית. עצם הזיהוי עצם הפנימיות של המהלך הרוחני. כשאנו נצליח לזהות את הרצון לקבל (שמתעלל בנו שנים) רק אז תתאפשר יושרה פנימית. שקט. הרמוניה וחיים טובים יותר. אין זה אומר שאנו לא אמורים לקבל כבוד, ערך ואהבה, בוודאי שכן. רק מה, בלי לדרוש. קיבלנו, תודה. לא קיבלנו, לא נאשים ונעניק לעצמנו ערך בכך שלא נהיה תלויים בו. זהו ערך פנימי. התורה מקדישה ספר שלם - ספר 'דברים' ללימודי 'הדרך אל ההצלחה'. ולא רק, כל התורה כולה מלמדת דרך של הצלחה רק שספר דברים הוא מעין הסיכום של התורה. נזכור. אין הצלחה - בלא חילוץ האדם מקשייו הפנימיים - מן האגו! באנו לעולם להתעלות מן העול ולהפיק תועלת. הפרשה שלנו פותחת במילה 'ראה' - "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה". ראה - לשון ציווי. לשון יחיד. קרי, תחילה יש כאן פניה אישית לכל אדם ואדם - לראות, ואילו המילה 'לפניכם' - היא פניה כללית. מה הסוד עבורנו בכך שתחילה הפניה היא אישית ואז כללית? תשובה: האדם בפני עצמו הוא אינדיבידואל במערכת הכללית. אך אדם כשלעצמו אינו יכול להתקיים בלא חֶבְרָה. ככתוב: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי" (משנה אבות א, יד'). המילה - 'עכשיו' במשפט, ממש דומה למילה 'היום' כפי שמופיעה בפסוק שלנו והמציינת את הדחיפות העכשווית להבין את הברכה האלוקית בחיי האדם אל מול הקללה. למעשה כשאנו לא לומדים לראות את המציאות בעיניים חדשות אנחנו מביאים על עצמנו קללה. העיניים הן האיבר הפיזי אך הראייה היא החלק הרוחני שנמצא במחשבה שלנו. ואומר שכדי להיות מבורכים אנו חייבים לעשות כל שביכולתנו לראות את מה שקורה בחיינו ממקום גבוה ונעלה יותר. לראות מהנשמה. מהטוב. למשל, אדם פלוני נזף על אדם אחר. בטבע שלנו מיד מתעורר הכעס. אך אם נאמן עצמנו לדעת שמי שהעליב אותי זה השם ולא באמת אותו אדם, נתחיל להתרכך. ואם נשאל למה שהשם יבחר להעליב, לנזוף וכו'. כדי להכניס אותנו לעבודה פנימית. ואומר, שאם מישהו העליב אותי בוודאי יש בי מן ההתנהגות הפוגענית ועלי להבין מדוע שיקפו לי זאת במציאות. מדוע השם הפגיש אותי עם אדם שמעליב אותי? מזלזל בי? וכו'. פעמים הם נשלחים כדי לחזק אותנו לשים גבול. ופעמים כדי לשקף משהו שנמצא אצלנו וזקוק לטיהור פנימי. כל הרעיון לראות באדם שמולי שליח. שגם שהוא עושה משהו שבעיננו נראה רע, ללמוד לאמן את המוח שיש כאן הסתרה וטוב. יש כאן שיקוף או/ו גבול. העולם מאמן אותנו להיות טובים ואיכותיים יותר. אך כדי שזה באמת יקרה, עלינו להילחם באגו/בנפש הבהמית הדורשים מהחוץ כבוד, ערך ואהבה, ולאפשר לנפש האלוקית והענווה לתפוס פיקוד עלינו. כשאנו נבין שהעולם נוצר כדי לזכך בנו את האגו ולגלות בנו את הענווה, ושאנשים ואירועי החיים אף הם מקשה אחת לגילוי פנימי, נתחיל להתרווח מבפנים. נתחיל להרגיש את הברכה. וברכה תמיד מתחילה משלום פנימי. ושלום פנימי תמיד נחשף כשאנו מזהים את האגו והרצון לקבל ומאפשרים לענווה והנתינה להשתלט עלינו. זוהי הברכה המתחילה מהפנים בנפש אל החוץ. במצב שכזה כבר לא כזה יעניין אותנו אם מעריכים אותנו או לא, אנחנו באמת נבין שאנשים נמצאים במסע למציאת הערך העצמי, ולא תמיד הם יכולים לתת. זוהי קבלה שעושה שלום. לראות את האחר, להבין שהוא נמצא בשלב אולי של מרד וכאוס, אולי של פחד ואובססיה, ופשוט לראות ולחמול. זה להתעלות אל התועלת שבאדם. וזה 'ואהבת לרעך כמוך'. כשאנו נהיה מסוגלים לאהוב את האחר על אף הקושי שהוא מפגין והיחס הפחות נעים שהוא מעניק, נדע שגדלנו רוחנית. נדע שהברכה מתחילה לשרות בנפשנו וגופנו. גם הגוף נרגע כשהנשמה מאירה לתוכו. למעשה הגוף נמצא בכאוס ובתאווה רק מפני שהנשמה עדיין לא התפשטה לחלל הגוף. וכדי שהיא תתפשט עלינו לראות את חיינו בראייה המדויקת. כשם שמשקפי ראייה מגדילות את הראייה, כך השקפה חדשה מגדילה את הלב שלנו. המילה 'ראה' - דומה למילה אריה. "אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה". אריה הוא סמל לגבורה וניצחון המתקיימים בנו כשאנו נראה לאריה שבנו. כשנלחם להפיק מתוכנו את העוצמה היהודית. והרי, אין עוצמה בלא הראייה היהודית. 'ראה' ו 'אריה' - השוני באות י'. י =השם. הרומזת כי אדם הזוכה להכניס לליבו את השם הופך לאריה בנפש ובגוף. בדוק ומנוסה! כולנו תלמידים של החיים. כולנו לומדים היום אהבה חדשה שיש בא קודם כל ראייה חדשה והרבה מאוד ענווה. חזק וברוך.