פָּרָשַׁת רְאֵה - רְאִיָּה נְכוֹנָה מְבִיאָה בְּרָכָה

"רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם" (דברים יא, כו-כח). גם השבוע אנו ממשיכים עם מורנו הנצחי - משה רבנו ע"ה. בואו נדמיין אותו כמורה שאנו מחזיקים מחוכמתו ממש, והוא נכנס לכיתה ומכין אותנו לקראת מבחן גמר - מאוד מאתגר, שאם לא נעבור אותו לא ניכנס למשרה שכל כך רצינו להיכנס אליה - המעניקה חיי רווחה ממש. ואם לדייק, למשרה שהנבחרים אליה צריכים ממש להוכיח את עצמם כבקיאים בחומר וברוח. וזה שנבין למה התורה מקדישה ספר שלם - ספר 'דברים' ללימודי 'הדרך אל ההצלחה'. ואילו, אין הצלחה - בלא חילוץ האדם מקשייו הפנימיים. וכאן נשאלת השאלה: לאיזו משרה באמת האדם צריך להשתייך? מה מבוקשו הפנימי ביותר? וכאן, ראו פלא - האדם בתוך תוכו רוצה להרגיש שייך, נצרך ואהוב, ואת זה הוא יוכל באמת להרגיש רק בחיבור לעצמו. יוצא, שאדם נבחן בחיבור לעצמו. אם כך, מבוקשו הפנימי ביותר, להתאחד עם עצמו ולהרגיש אהוב ונצרך. וזה כשלעצמו, יכול לקרות רק שהאדם מבין לבוראו - יודע בנפשו שיש בורא לעולם, המנהל כאן את הכל לפי הסדר ממש ועל האדם לעשות דבר אחד - לבחור בחיים. אז לפני שנעסוק ב מה זה לבחור בחיים, נסכם. ישנו בּוֹחֵן לבבות - בורא עולם. ישנו מורה דרך נצחי - משה רבנו. ישנם  נבחנים - אנחנו בני האדם, ישנו מבחן - חיבור לעצמי העליון. ישנה הצלחה - חילוץ האדם מטבעו האגוצנטרי, לטבעו המשני - האדם האלוקי/המשפיע. התנאי להצלחה - רצון אמיתי לשינוי מהותי! אני שומעת צלצול ואתם? שנעשה הפסקה? לא. ממשיכם. הספק מכתיב לנו.. "ובחרת בחיים" - זה לדעת בלב שבאנו כאן לפרק זמן מוגבל בכדי לגדול רוחנית ונגלה מתוכנו את האור החבוי בנו שאותו ניתן לגלות רק ע"י התעלות מן ההתנהגות הילדותית שהתרגלנו אליה אל האדם הבוגר והמחובר יותר לאמת (ולא לאגו המבלבל והמתעתע), באנו לכאן להפיק  תועלת, והרי אין תועלת, בלא התעלות. שנתעלה? קדימה. הפרשה שלנו פותחת במילה 'ראה' - "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה". ראה - לשון ציווי, המילה ראה - לשון יחיד, קרי, תחילה יש כאן פניה אישית לכל אדם ואדם - לראות, ואילו המילה 'לפניכם' - היא פניה כללית, מה הסוד עבורנו בכך שתחילה הפניה היא אישית ואז כללית? האדם בפני עצמו הוא אינדיבידואל במערכת הכללית, אך אדם כשלעצמו, אינו יכול להתקיים בלא חֶבְרָה. ככתוב: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי" (משנה אבות א, יד'). המילה - 'עכשיו' במשפט, ממש דומה למילה 'היום', כפי שמופיעה בפסוק שלנו, המציינת את הדחיפות העכשווית להבין את הברכה האלוקית בחיי האדם אל מול הקללה. איך האדם יבין? יביט על חייו ונפשו - האם הוא מרוצה או לא, האם הוא בשלווה וביטחון פנימיים או סואן ומפוחד, האם הוא בסה"כ שמח ומסופק או עצוב ותאו וכו'.. כדי להתחיל בכלל להבין איך להכניס את הברכה לחיינו אנו חייבים להבין מה משבש בנו את הברכה ואת זה ניתן לעשות רק ע"י לימודי הנפש - לימוד פנימיות התורה - מורת הנפש שלנו. היום בדורנו מקובלים מבקשים מאתנו ללמוד את תורת הנפש - היא מקור הברכה, הלא, מה שווה תורה בחיצוניות שלה?! מקובלים מסבירים שללמוד תורה רק בחלקה החיצוני זה מוות לנפש, ואילו לימוד התורה בחלק של הסוד הוא הזיכוך האמיתי והשינוי האמיתי שהאדם זקוק לו. כך לגבי ההשקפה היהודית, אנו מחויבים ללמוד להסתכל אל החיים מנקודת מבט בוגרת יותר, אחרת, לעולם נישאר ילדותיים מאשימים ואחוזים באגו מרסק. ההשקפה היהודית - בבסיסה מלמדת כי יש בורא לעולם המנהיג את העולם בסדר מופתי, שהוא טוב ומטיב גם אם לא נראה לנו בעין, והכל נמצא בהשגחה פרטית מטורפת עבור כל נשמה ונשמה, השקפה שכזו החודרת ללב אמורה לייצר באדם נחת, אמון וביטחון שיביאו לברכה ושפע בחיי האדם, אחרת מכך, במחשבה אנושית של: עשו לי, בגדו בי, אכלו לי, שתו לי.. האדם מקלקל את נפשו ומעכיר את חייו. ההשקפה היהודית אינה תומכת בסיטואציה שבמציאות, אלא, משתמשת במציאות/אירועי החיים בכדי להבין מה קורה עמוק בנפש האדם ולא בכדי להאשים את המציאות ואנשיה. זוהי ראיה בריאה ומאירת חיים המביאה ברכה לאדם. הפרשה ממשיכה: "אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם"- משה רבנו, מפרט לנו מהי הברכה בחיי האדם, ומהי הקללה. הברכה - זה כשאדם רוכב בהנהגה היהודית ומרגיל עצמו להיות בצוותא עם השם. המילה 'אשר' - מרמזת על אושר פנימי שאדם מסוגל להשיג בזכות עבודת השם הפנימית שלו - המלמדת את האדם לראות את החיים ממקום גבוה בוגר ונעלה, לא עוד ממקום של ילד קטן הרוצה רק לקבל ולקבל. המילה 'תשמעו' - שורש שמע, אותיות מעש - המרמזת לנו על המעשה - עלינו לעשות עבודה פנימית שהיא - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - עלינו לפנות מקום להשם בתוכנו, ע"י ראייה וחשיבה מחודשת. לא עוד הוא היא הם אשמים, אלא, למה השם זימן לי את אותו אדם וסיטואציה, מה אני צריך ללמוד על עצמי דרכו, דרכה, דרכם? כל העבודה היא אישית, כשנתרגל למידה ונצא מהאשמה תתגשם הברכה. המילה תשמעו דומה למילה משמעות - הרומזת לנו רק שנעשה אהבה בין הקלקול לברכה נהיה מאושרים. נבין את הקלקול ולא עוד נסבול ממנו, נלמד ממנו לטובת השינוי, זוהי אהבה בעליונים/בנפש/בנשמה שלנו. הפסוק ממשיך: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה"- השם מצווה - ראה! לא עוד אדם, לא עוד מעסיק, אלא 'אנכי' - קודשא בריך הוא, המדגיש כי האושר שבאדם נמצא רק בפינוי הפסולת המחשבתית והיצמדות לבורא - לדרך חדשה ומאירה מבפנים. ולא, קללה. ככתוב: - וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:  לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם" - אם לא נעשה עבודה פנימית ונזכך את הראייה לראייה עמוקה יותר של המציאות, ולמעשה נהיה נפרדים ולא בצוות אלוקי לאהבה, נחווה קלקול וייסורים, לא נדע מי אנחנו, נתהלך כאנשים מרצים ומתעללים הפועלים בשביל עצמנו ומשיגים שום דבר. זוהי קללה! המילה 'קללה' - לשון קלקול, ומהו קלקול? קלקול מחשבתי. נחשוב בדעת גבוהה נתברך. ונסיים בסוד המילה 'ראה' - במבט ראשוני למילה ראיתי אריה. וזה מיד לקח אותי לשיר: "אל תירא ישראל, כי גור אריה הלא אתה..". והרי כי האריה הוא סמל לגבורה וניצחון - המתקיימים באדם כשהוא רואה לאריה שבו - כשהוא נלחם להפיק מתוכו את העוצמה היהודית (ע"י התגברות על כל "החיות" שבתוכו). והלא, אין עוצמה בלא הראייה היהודית. 'ראה' ו 'אריה' - השוני באות י' =השם. רומזת, כי אדם הזוכה להכניס לליבו את השם, הופך לאריה בנפש ובגוף. בדוק ומנוסה! כולנו תלמידים של החיים, הרוצים להרגיש בטוחים ומאושרים. אך לא תמיד יודעים את הדרך.. והדרך, היא לא אחרת מאשר דרך המלך הפנימית והמקודשת.. חזק וברוך. תודה להשם.