פָּרָשַׁת קְדוֹשִׁים - אוֹתִיּוֹת 'שׁוֹקְדִים'

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". (ויקרא יט', א ב ג). גם השבוע אנו זוכים לגלות מה הסוד עבורנו, הטמון במילה עליה קרויה הפרשה. המילה 'קדושים' - וואו מאמינה שכל אחד ואחת מאתנו ההוגים את המילה מרגישים משהו.. את האחד זה לוקח לדת ומצוות, את האחרת לאינטימיות ושלווה, כל אחד ואחת לפי תפיסת עולמו/ה.  ובכן, לאור התפיסות, כדאי שנגלה מה הסוד לפי התפיסה היהודית. "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל.." - מה יש לנו כאן? שימו לב איזה דקויות, איזה סודות, תענוג ממש. בורא עולם מדבר עם משה רבנו ואף מבקש ממנו לדבר עם עדת ישראל, משמע: השם מזכיר לנו את מעלת הדיבור פעם אחר פעם, איך יודעים? כתוב 'וידבר' השם ולא ויצו השם, כתוב 'דבר' אל כל עדת.. ולא 'צו' את עדת.., משמע כי כוונת "המשורר" להדגיש את מעלת הדיבור, שהיא כשלעצמה רובד השם. ולמה כתוב עדת בני ישראל ולא כתוב עם ישראל? דיוק חברים! עדת הכוונה ל 'דעת' - השם מבקש ממשה שידבר אל הדעת. דעת של מי? של כל בני ישראל (ואולי יש עניין עם אנשי הדעת/החוקרים את הדעת העליונה), והרי שבמילה 'בני' יש עניין של בניה - אז הבקשה לדבר אל הדעת והלב - אל המקום שבונה את האדם - ואוווו - וכאן בדיוק, השם מבקש מאתנו תשומת לב ממש לשים לב לדקויות שהן: הדיבור והדעת שפועלים בניה מחדש (תלוי בדרכי החשיבה בהחלט, כי דרכי חשיבה מעוותים בוודאי יביאו להריסה). יש לנו כאן הנחייה מובהקת ודרך הנהגה לחיים מרוממים, אמנם דרך 'הדעת' דורשת עבודה על המידות והבנה נשגבת של הדברים, שיש כאן מהלך שלם - יש כאן מתכנן דגול שפועל דרכנו בני האדם במציאות כדי להביא אותנו אל נק' ההתחלה מתוקנים ושמחים. ולמה לנק' ההתחלה ולא נק' הסיום? כי המוות הפיסי (של הגוף) עפ"י התפיסה היהודית, הוא המעבר לעולם האמת, "החליפה" (הגוף) חוזרת למקומה לאדמה - "מעפר באת ואל עפר תשוב", ואילו הנשמה הנצחית ממשיכה לעבר התכנון הבא שלה (לפי מה שהשאירה כאן בתודעה שלה, תיקנה או לא תיקנה). אנו כאן במסע להגיע לנקודת ההתחלה. ( ואם קצת לעוף על הידע, אז אנחנו במעין מסע שמתחיל מהסוף ונגמר בהתחלה - ואוווווווווווווו. נזכור - אין סיום ברוחני, אין אובדן ברוחני. ממשיכים, "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" - השם מבקש ממשה לומר לכל אנשי הדעת שבבני ישראל, להיות קדושים, למה? כי קדוש! מה זה המשפט הזה: תהיו קדושים: כי קדוש, אני השם אלוהיכם? זוהי קריאה לקדושה והשם מסביר למה כדאי להיות קדוש (פרוש, נבדל), כי זה קוד השם. קדוש = קוד ש'. למעשה יש כאן קריאה לחוקרי הדעת לשקוד. קדוש ביהדות הוא מובדל מ.. ושייך ל.., אז קדוש הוא אדם המובדל מהבלי העולם הזה ומרוכז רק בדעת השם. המילה 'קדושים' בצרוף אחר תיתן לנו 'שוקדים'-  אם נבין את הקודים ע"י שקידה כמובן "נפצח את הכספת" - נפצח את הדעת האלוקית - דעת קנית מה חסרת.. "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" - מה ההנחיה כאן? כיבוד האיש (בעל האישה) ואמא שלו, ואביו, ואוווו איזו הנחיה ברורה – לכבד את החמות שלך גברת יקרה ואת החם שלך זה כתוב. ולסיום: "ואת שבתותי תשמרו" - מה הקשר, בין לכבד את האיש והוריו ולשמור את השבתות, למה שתי ההנהגות חיים באות יחד? הלא שמירת השבתות היא מעלה שאין כמותה, האם היא שוות ערך לכיבוד האיש והוריו? האמת, אין לי תשובה (זאת שאלה שכרגע נשארת פתוחה). מאחר ואם היה כתוב לכבד את הבריות, הייתי מבינה שזה אותו המשקל כי כל התורה עומדת על 'ואהבת לרעך כמוך', אך מאחר ויש כאן דיוק: 'איש אימו ואביו..', זה מעלה קושיה. בהמשך הפסוק כתוב: "אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", ופסוק לפני "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", מה עניין בשינוי מיקום הפסיק? האם שמדובר בבקשה לקדושה שזוהי בקשה כללית אז יש כאן הצהרה ברורה אני השם אלוהיכם, וכשמדובר בכבוד האדם והשבתות שזוהי בקשה פרטנית, יש עניין גדול עם האני האמתי שבאדם ורק אח"כ עם אלוהיו, ואומר: שלכבד אדם ולשמור שבת מפתח באדם את האני המחובר לעליון, והדגש לשמור על כל השבתות. שבת - לשון 'שבת אחים גם יחד', יש לנו כאן קריאה לאחדות. לסיכום: אנו רואים כאן דגש על מעלת הדיבור, דגש על השקידה בקדושה והבדלה ממה שלא, דגש על כבוד הבריות ובפרט את האיש והוריו ושמירת כל השבתות - זוהי ההנהגה מהפרשה הקדושה הזאת שתסייע לנו להביא ולהשכין שלום בתוכנו ומחוצה לנו. שנזכה אמן.