פָּרָשַׁת פְקוּדֵי - מַזְכִּירָה לָנוּ לָדַעַת מָהֵם הַפְּגָמִים שֶׁמּוֹנְעִים מֵאִתָּנוּ לַחֲווֹת אֶת הַקְּדֻשָּׁה/הַפְּנִימִיות.

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". בשעה טובה ומוצלחת אנו מסיימים השבת את ספר 'שמות' שבחומש (חמישה חמשי תורה) ומתחילים ספר 'ויקרא'. בפרשה הקודמת, פרשת 'ויקהל' - ראינו איך מדקדק אתנו הקב"ה בבניית המשכן ממש לפרטי פרטים, ולמדנו כי המשכן הרוחני נמצא עמוק בנפשנו, ששם בפרט השם מדקדק עמנו ומצפה מאתנו שנפנה לו מקום בכך שנרפה את ליבנו לביטחון בו שגם אם עדיין לא הגיעה הישועה שלנו זה בדיוק הנס, זמן ההמתנה. והשלב הזה של המעבר עד לקבלת הישועה הוא אכן שלב מאוד קשה לנפש שאיבדה את הסבלנות, אך זה בדיוק העניין לשוב אל הסבלנות מפני ששם מתרחש השחרור מהתלות הרגשית. ואז הישועה מגיעה רק שמפסיקים להמתין לה. זה דבר עצום להבין זאת ועוד יותר עצום להתנהג בצורה של סבלנות. יוצא, שכדי שאדם יזכה לכל הטוב הקיים עבורו הוא חייב להתגבר על הטבע הבהמי שלו ולהיצמד לטבע האלוקי שבו. זה היעד שלנו היהודים להתחבר לנשמה שבנו, להיצמד להווה מתוך שחרור וסבלנות ולהודות על  מה שהיה, הווה ויהיה. רק כך הקסם מתרחש. ולפני שהשם פרט הכיצד לבנות את המשכן הוא הדגיש את מעלת השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת". נשאלת השאלה: וכי מדוע רגע לפני בניית המשכן השם מדגיש את מעלת שמירת השבת ואיסור ביעור האש בשבת. מה לא ברור ששמירת שבת כוללת איסור ביעור אש, ומה העניין בלהדגיש שמי שעושה מלאכה בשבת יומת? תשובה: המשכן הוא משכן להשם, זה לא עוד בית בשכונה, או מסעדה להנאה, זהו משכן השם - ששימש את בני ישראל לאורך כל תקופת המדבר ובכניסתם לארץ ישראל להקרבת קורבנות ולהיוועדות האל עם משה - שם שכנה השכינה. המשכן היה מעין אוהל (אוהל מועד) שהקימו המומחים מבני ישראל בזמן ששהו במדבר סיני. ולכן מעצם חשיבות ומעלת המשכן ומעצם ידיעת השם את נפשנו - המתפתה לסיים פרויקט מסוים (בפרט כי מדובר בפרויקט עשיר מאוד), השם נאלץ ללמד אותנו עצירה! גם כשמדובר במלאכת השם! השם נאלץ ללמד אותנו דחיית סיפוקים מהי (לכן אנו תחילה ניטול ידיים, נברך ורק אז נאכל, לדג'), השם נאלץ ללמד אותנו להבדיל בין ימים רגילים ליום שכולו קדושת הנפש (לכן השבת), ובפרט נאלץ ללמד אותנו להתקדש - שזה להיות מובדלים מן העמים האחרים. השם אוסר עלינו מלאכה ביום השביעי ומדגיש גם לא תבערו אש. בפשט - הכוונה שאסור להדליק אש פיסית, אך הכוונה הרוחנית בעניין ביעור האש, בנוסף לזה שלא תיעשה מלאכה היא: שלא נגיע בנפש לידי הכעס - הבערה שבנפש. במילה תבערו ישנו רמז ל ערבות - בני ישראל ערבים זה לזה - יש לנו מחויבות לסייע האחד לשני. זה לדלות מן המילים את הסודות הגבוהים. ואם נשאל למה הקב"ה מראש לא כתב את התורה בצורה של גילוי אלא בצורה של הסתרה? תשובה: כדי שנעמול לדעת. בלי שנעבוד להשיג משהו לא נחווה את הערך שלו. אם נקבל את החכמה בקלות לא בטוח שנייחס לה חשיבות. החכמה - כח מה', כוח שנלקח תחילה מהבנת עומקן של המילים העבריות וכדאי שנתחיל להתבונן בהן. בניית המשכן מעבר לכך שמדובר במבנה הפיזי, מתכוון לבניית האדם - "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", מה זה לעשות מקדש? מקדש אותיות מ.ק.ד ו ש.ק.ד, משמע: לשקוד ולהתמקד בהוראות שציווה אותנו השם - כשההוראה הראשונה ב ה' הידיעה שתביא את נפש האדם למיקוד וקדושה היא - השביתה בשבת והתגברות על מידת הכעס (לא תבערו אש). זה פשוט לא להאמין עד כמה גדולה אהבתו של השם אותנו, ואיך הוא מלמד אותנו כמו ילדים קטנים איך "לחצות את הכביש הסואן" - איך לעבור את העולם הרועש הזה בשלום ובבטחה. ומכאן אנו רואים אינספור פעמים את ההשגחה של הבורא עלינו, כגון: שמירת השבת, עשרת הדברות, לימוד פרשת השבוע לעומקה, הבנת הסוד שבמילה וכו'.. פרשת השבוע זו השגחה גמורה וחסד עצום, זה בדיוק כמו לשים על אדם מאבטח צמוד, איך האדם ירגיש? VIP! ככה בדיוק אנו אמורים להרגיש שיש מאבטח שמשגיח עלינו בכל צעד ושעל, עלינו רק לקרוא את ההוראות מן הכתוב (מן הפרשה) ולפעול בהתאם. הקב"ה מדקדק עמנו בדיוק כמו שדקדק בבניית המשכן, ועל-כן, הוא חוזר ומדגיש מה עלינו לעשות ומה לא כדי להימנע ממוות רוחני וגשמי כאחד, והדגש הוא על המוות הרוחני, שהוא ניתוק הקשר עם האלוה חס ושלום. מסקנה: קשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא מעיד על קשר ישיר שבין האדם לעצמו!! הקשר נעשה באמצעות שיתוף פעולה בין הבורא לנברא. ההקדמה הייתה ארוכה אבל שווה בהחלט. ולפרשתנו, הפרשה שלנו פותחת במילה 'פיקודי'. ווידוי קטן, כשהתבוננתי בכותרת הפרשה 'פיקודי', באינסטינקט הראשוני אמרתי קל, הכוונה לפקודה, אך כשהגדלתי את הראייה - כשפקחתי עיניים, ראיתי שבאות פ׳ אין כלל דגש, וזה משנה את המשמעות לחלוטין, והרי כולנו יודעים שהתורה נכתבה בצורת של צפנת פענח, בדרך של חידה וחקירה, מדוע? 1. כדי שהיא תישאר ״סתומה״ בעיני הגויים. 2. כדי שרק החוקרים הרציניים יוכלו לדלות ממנה את הסוד. ובכן, ניגש לסוד, כלבבי. ראו חידוש אימלא!! במילה פקודי חבויה המילה ׳דופי׳ - שזה פגם, והאות ק׳. כלומר: יש כאן שני קטבים: פגם אל מול קדושה. כלומר: מהי ההנהגה עבורנו? לדעת מהם הפגמים שמונעים מאתנו לחוות את הקדושה/הפנימיות. וכאן ארחיב. האדם מטבעו פוגם בנפשו, ע"י מחשבות יתר, אגו והרס עצמי, התמכרות ותלות ורגשית, המונעים ממנו לחוות את הפנימיות שבו - את נפשו המשוחררת והחופשיה. וזה פגם בנפש והדרך היחידה להינצל מעצמנו היא אך ורק ע"י 'ויקהל' - רק ע"י התכנסות פנימה לנפש, זיהוי התלות הרגשית, וידוי והכנעה, להעלות את הקושי להשתחרר ואת הכאב להשם ממש כמו קורבן, כי אכן עמוק פנימה האדם מותש מעצמו ומרגיש קורבן של החיים ובמקום הזה של הכאב העמוק, מתפנה מקום להשם להיכנס ולחולל בנו את היופי, את הטוב את האהבה שאנו כל כך כמהים לחוות אותה. זוהי פרשת פקודי - מזכירה לנו להתקרב להשם מתוך הקורבנות ולסלק את כל הפגמים שבנפש. כתוב: ׳המשכן משכן׳, משמע: ישנה כפילות ואולי ישנה כאן הכוונה לזוגיות טובה בין איש לאישה היכולה להתקיים כשהם לומדים מהי קדושה אמיתית אל מול מה שפוגם בה. היכן מונחת הקדושה? כתוב: עדת, צירוף אותיות ׳דעת׳. הקדושה נמצאת במוח - במחשבה ובתפיסה שלנו. בפסוק מופיעים השמות: משה, איתמר ואהרון, אותיות התחלתיות ׳אימא׳, ואומר: כשם שאימא היא הדמות הדומיננטית בחיי הילדים ומשפיעה על המשך דרכיהם, כך המחשבה שבאדם מאוד משפיעה על המשך חייו וכדאי שנצמיד את מחשבתנו לתפיסה האלוקית - 'יש בורא לעולם, הוא עשה עושה ויעשה לכל הנבראים'. בהמשך הפסוק מופיעים גם שמות המשפחה: כהן ו לוי, אותיות התחלתיות ׳כל׳ - ״כל הנשמה תהלל יה  ה ל ל ו י ה״. נשמת האדם משולה למשכן האלוהים  ולכן כל ההשגה הרוחנית שלנו היא להגיע לחגיגה בנפש/לשמחת הלב. *פרשות ויקהל - פיקודי נקראות יחד בשנה רגילה (שאינה מעוברת) כדי לסיים את חומש שמות לפני פסח, ואילו בשנה מעוברת (שיש בה חודש אדר נוסף) הן נקראות בנפרד. נזכור - להתקהל אל תוך הנפש ולפקוד את הקדושה. אמן ואמן.