פָּרָשַׁת פִּינְחָס - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי רַק הַבִּטָּחוֹן בְּהָשֵׁם הוּא שֶׁיַּעֲצִים בָּנוּ אֶת הַגְּבוּרָה וְהַהִתְגַּבְּרוּת.

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. _{(במדבר, כה, י-יא).}  בפרשה הקודמת עסקנו בבלק - מלך מואב המציין דמות מצד הרשע והטומאה. כאן, בפרשה שלנו אנו עוסקים בפינחס שהוא דמות מצד האהבה והקדושה. פינחס שהיה בנו של אלעזר בנו של אהרון הכהן, כלומר: נכדו של אהרון הכהן, זכה שהשם יפאר וישבח אותו בזכות מעשה הגבורה שעשה. מה עשה? בפרשה הקודמת בלק כל כך רצה לפגוע בעם ישראל אך ידע שזה בלתי אפשרי לפגוע בעם שכזה מבורך, בעם שאלוהיו שומר עליו כיונה על גוזליה. על-כן, שמע לעצתו של בלעם. לאחר שבלעם לא הצליח לקלל את עם ישראל בלעם אמר לבלק כי אלוהי ישראל שונא זימה ואם הם יזנו השם בעצמו יקלל אותם. הצעתו של בלעם הייתה לפתות את הגברים באמצעות בנות מדיין. וכך היה, הרבה מאוד גברים חטאו עם גויות ובראשם היה זמרי בן סלוא - שהיה נשיא בישראל, אף הוא שהיה צדיק ונאור חטא עם כזבי בת צור המדיינית  (כבר בשמה ניתן לראות את המילה אכזבה וצור/קושי). הם חטאו לעיני כל ישראל, מה שאומר שהם עשו חילול השם עצום בפרהסיה. מעשה שהביא למגפה קשה בעם ישראל שגבתה 24.000 קורבנות. פינחס שכל כך אהב את השם וסרב בתוקף לחילול השם קיבל תעוזה ואומץ והרג את זמרי בן סלוא שחטא לעיני כל העם, ובכך זכה לקדש שם שמים ברבים. ובמעשה זה השיב את חמתו של השם מעל בני ישראל. בזכות זמרי פסקה המגיפה שהתחוללה בעם ישראל, התכפר לעם ישראל העוון הנורא ופינחס מונה לכהן לדורות. וזאת הסיבה שבזכותה הפרשה קרויה על שמו. גם בעניין המגיפה ישנו לימוד וסוד מדהים. מגיפה אותיות פגם יה. קרי, המגיפה באה ללמד אותנו על המגיפה שאנו חיים בתוכה היום. למגיפה הזו קוראים פגם בהשם. רובנו מבלי שנשים לב פוגמים בעצמנו ומביאים את המגיפה/החולי לעצמנו. עלינו לאמץ את הנהגתו של פינחס ולאזור אומץ וגבורה ולהרוג את הזמרי (בן סלוא) שחי בתוכנו. עלינו להרוג את אותה הנהגה פורענית הנמצאת בנפשנו המחללת את השם - המחללת את נפשנו ומונעת מאתנו לחוות את אור השם בנו כדוגמת מידת התאווה. התאווה מביאה לפגם בהשם! עלינו להתעלות כפינחס להנהגה שיש בה אהבת השם (ולא תאווה) ולהינצל מן הפורענות. גם בשם 'כזבי בת צור' ישנו סוד גדול והוא - שהאכזבה (כזבי) היא הבת של העקשנות (צור). מה שאומר כי בכל פעם שנקשה את ליבנו ולא ניפתח לאהבת השם נחווה אכזבה בדרך כלשהי.  'בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי' - שלוש מילים שאם נתבונן עליהן נבין מהי אהבה אמיתית. השם לכאורה מקנא לעם ישראל. ממש כמו בעל ירא שמים (קנאה מצד הקדושה לא מצד האגו) המקנא לאשתו וחשוב לו מאוד שהיא תהיה אתו בשותפות הזאת בשניים ולא תתנגד לו. מפני שבעל עם יראת שמים כל מהותו להוליד יחד עם אשתו את השכינה ולגדלה יחדיו. זה עצום להבין זאת. השם שיצר את העם והשקיע בו ועדיין מאמצים רבים לאורך כל הדרך מרגיש לכאורה תחושת אכזבה מאוד גדולה על כך שהעם שלו שאותו הוא טיפח כל השנים במסירות ממש בוגד בו שוב ושוב. בואו נחשוב יחד איזה כאב עצום חש הקב"ה במעשה זה. בואו נחשוב יחד כמה כאב יחווה בעל עם יראת שמים שהשקיע את נפשו, רוחו ונשמתו באשתו ולבסוף היא בוגדת בו. זה כאב עצום המוליד את הרגש הכי אכזרי באדם - רגש הכעס (המנתק את האדם מעצמו ואיכותו) שעליו חז"ל אומרים פעם אחר פעם: "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו". ואותו רגש כואב מוליד את רגש הקנאה שגם עליו חז"ל דרשו: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". אז פנחס מרוב אהבתו הרגיש בליבו את האכזבה והבגידה באלוהי ישראל ולא יכול היה להישאר אדיש. הקב"ה חלילה אינו חפץ במעשה שכזה, אלא, הקב"ה חפץ שנזכה לאהבה כשל פינחס. שנקנא להשם כמו שאנו מקנאים לאהוב/ה יקר/ה, ומכך נתעלה לכבוד וליראה אמיתית. יוצא, כי הקנאה היחידה שאמורה להתחולל בנפשו של האדם היא כלפי אהבתו להשם. על האדם להגיע בנפשו לאהבה כזאת גדולה לבוראו כך שאם מישהו מדבר סרה על השם הוא מיד קם על המשמר ומנסה בדרכי נועם לעזור לאותו אדם שחוטא בלשונו לדבר אחרת. על האדם לראות את כאבו של האחר, את קנאתו של האחר, ולנסות להפגין אהבה. ואהבה שכזאת במצבי לחץ שכאלה יכולה להיות מופצת רק כאשר מגיעים לאהבת השם המולידה אהבת אדם. זה ממש שורשי להגיע לאהבת השם. היא השלום באדם ובחייו. ואם כבר קנאה, שתהיה זאת 'קנאת סופרים' - לקנא בחכמה של גדולים ולשאוף אליה (כל אחד ויכולותיו) ולא חלילה קנאה כלפי שום אדם ומצב. נזכור - כל עוד אדם מבזבז את אנרגיית החיים שניתנה לו (למען שליחותו הנעלה) לקנאה, כעס ושנאה, הוא עדיין אינו הבין את תכליתו בעולם ולמעשה מצטרף לאגף של זמרי בן סלוא - הוא מצטרף לחוטאים שמביאים על עצמם הריגה של הרוח. ואדם בלא חיבור לרוח שבו, אינו מחובר למקום שממנו זורמים החיים. בלי רוח יש באדם חור שלא יתמלא לעולם. ורוח זה קב"ה. רוח זה נשמה - נשימה שלנו. ואם נשאל איך קב"ה בכלל יכול להרגיש קנאה, חמה וזעם, שאלה רגשות אנושיים? והתשובה תהיה: הכול זוהי אנרגיה אחת. קב"ה ונבראיו הם אחד - "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" והסוד - לפני העניין הזוגי שמחוץ לאדם, אמור להתקיים באדם עניין פנימי ושורשי. על האדם לעזוב את ההרגלים שינק מבית הוריו ולדבוק באשתו שהיא ברוחניות השכינה ואתה להיות אחד. 'והיו לבשר אחד' - לשון עבר, קרי, האדם והשכינה היו כבר אחד. בשר אותיות שֶׁבֶר. ואומר, שמתוך השבר הרגשי האדם יזכה להתאחד. זה עמוק אך זוהי דרכה של תורה בסוד לגלות לנו את עומקי התורה להצלת הנפש. מסקנה - על האדם לעורר את אהבתו כלפי השם ולקנא לה מאוד. בעיקר לה. היא תגדל באדם אהבה טובה גם בשניים.   "שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֙וֶת֙ אַהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה" _{(שיר השירים ח ו)}. פינחס אהב את השם בדיוק כמו המפשט הזה. המלמד אותנו כי בכולנו שוכנת לה האהבה המחכה שנכיר בה ונראה אותה לעולם. זוהי אהבת השם ואדם. 'קנאה' אותיות 'נאקה' - לשון זעקה. וגם קדושה נאה. כלומר: כל עוד אדם לא מתפנה לברור נפשו ומשאיר בליבו את האגו, הכעס והקנאה שירש בתורשה, הוא בבחינת 'נאקה' - זועק להשם. סובל מעצמו. מדוע? כי אלו מפרידים אותו מהחיים. הוא הולך נגד עצמו ונגד החיים. החיים מטבעם זורמים מאליו וכך גם האדם אמור לאפשר זרימה ולא להשאיר בנפשו רגש כמו הקנאה החוסם לו כמו אבן בנפש את הזרימה הטבעית של החיים. וכדי שתתאפשר זרימה האדם מוכרח ללמוד להתפנות לאהבה בתוכו. וכשאדם יגדל ויזכה לעורר את האהבה מתוכו הקנאה בעצמה תהפוך לדבר נאה בנפשו. הרי אם אדם זוכה לגלות כי הקנאה מחללת אותו ופוגמת בנפשו וגופו (ולא רק שלו, אלא של כל סובביו), הוא זוכה לקדש את הקנאה וחושף מתוכה את האהבה. הרי, אחרי הכול וככלות הכול, הכול כאן בעולם זוהי אהבה הנמצאת בהסתרה. אהבה שאותה אנו מוכרחים לגלות מתוך הכעס והקנאה. דווקא מתוך הרגש שבסופו של דבר, בראיה הנכונה, יגשר אל האהבה. שם ברגש הקשה מסתתרת אהבה רכה שאותה האדם חפץ להשיג. וזה מה שכתוב בשיר השירים: "הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙.. אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְﬞר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ"- מי השביעה? השכינה! את מי? את כל נשמות ישראל. איך יודעים? כתוב 'השבעתי אתכם בנות ירושלים'. לכאורה היה אמור להיות כתוב 'השבעתי אתכן'. והסוד הוא, כי אין הכוונה ל'בנות' נקבות, אלא, לכל נשמות ישראל זכר ונקבה העתידות לבנות (בְּנ֤וֹת) את השלמות (יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙) הרוחנית. 'אם תעירו ואם תעוררו'. מה ההבדל? תעירו - זוהי פעולה לכאורה בודדת 'הערתי אותך - קום' ואילו תעוררו - נוספה עוד ר' - ואומר: שזוהי פעולה מתמשכת - האות ריש - הכוונה לרשת את העוררות. אנו יורשים לא פעם מידות הפוגמות בנו וכעת אנו אמורים ללמוד לרשת את העוררות לאהבה גבוהה מאתנו (כלל לא לאדם). מה שאומר, שאם נצליח לעורר בכל פעם מחדש השם יתעורר מתוכנו ויעזור לנו לגלות את האהבה שאנו כל כך מתגעגעים אליה. זאת שצרובה בנשמה שלנו. זאת שעתידה להיחשף כשהשם יחליט. מה שאומר, שעל החלק של העוררות אנחנו אחראים והוא ישלים אותנו. 'ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך'. קרי, ואל האיש שלנו - הקב"ה התשוקה האמיתית שלנו, ומכך הוא ישלים אותנו ברוחניות. אנחנו בתהליך מתמשך למציאת האהבה בתוכנו אלפי גלגולים, וכשם שתינוק לא יכול לצאת טרם זמנו, ופרי לא יאכל לפני הבשלתו, כך גם האהבה לא תחפץ לפני הכרעתו יתברך! ובכן גם במילה פינחס' ישנו סוד. במילה פינחס מופיעים המילים לא מעט מילים כשהבולטות מבניהן: 'חי' ו 'פנס'. כלומר: כדי לחיות באמת עלינו למצוא את הפנס בחיינו שיאיר לנו את הדרך. כדי לחיות באמת אנו מוכרחים לחוס על נפשנו, להרוג את התאווה שבנו ולבחור באהבה שהיא תמיד אהבת השם ואדם. ועוררנו יחד את האהבה עד שתחפץ! אמן ואמן.