פָּרָשַׁת 'עֵקֶב' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, שֶׁהָעִקּוּב שֶׁאָנוּ חוֹוִים בְּחַיֵּינוּ, לֹא פַּעַם, נוֹבֵעַ מֵהָעַקְשָׁנוּת שֶׁבָּנוּ לְהִשָּׁאֵר בִּדְפוּסִים יְשָׁנִים. וְאִלּוּ הֲלִיכָה בְּדַרְכִּי הַשֵּׁם הִיא שֶׁתְּסַיֵּעַ לָצֵאת מֵהָעִקּוּב וְהַדְּפוּסִים.

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ". (דברים ז', י"ב). הפרשה פותחת במילה 'והיה', שהיא אותיות 'יהוה'. מה שאומר כי במילה אחת יש עבר והווה באותה נשימה. ומדוע? כדי ללמד אותנו שהעבר וההווה קשורים זה בזה ומולידים את העתיד. 'והיה עקב'. מדוע השם בחר במילה 'עקב' לפתוח עמה את הפרשה, מה מיוחד בה, ומה היא באה ללמד אותנו? עקב (הוא רמז לעקב שבכף הרגל הנמצא בתחתית הגוף, ורומז לנו על המקום הנמוך ביותר בנפש האדם). ובכן, עם ישראל בפרשה נמצא בכניסתו לארץ ישראל. רגע לפני פטירתו של משה רבינו משה נותן להם תדריך כאב האוהב את ילדיו והדואג לשלומם. ומסביר להם עד כמה חשוב ללכת לפי הוראותיו של הקב"ה בכדי לחווות את הטוב האמיתי. ומהן ההוראות? הוראות לשון ראות, לשון הוראה. שאותן ניתן למצוא בתורה שהיא המורה שלנו. התורה שבחלקה הפנימי והמהותי מגלה לנו את הלב שלנו. לא במקרה התורה פותחת באות ב' (בראשית) ומסתיימת באות ל' (ישראל), ללמדנו שהתורה היא הלב שלנו. וכשאנו נלמד לראות אותה נכון הלב יהיה שמח באמת. ואומר, שמצוות השבת לדוגמה. הרבה מעבר לאי נסיעה ברכב והדלקת אורות בשבת, יש למצווה הזו חלק עמוק יותר שלא עוסק בחיצוניות, אלא, בפנימיות. מצוות השבת בפנימיות שלה היא מנוחת הנפש. יום של התמזגות עם קדושה שאמנם גם קיימת בשאר הימים אך היא נסתרת ובשבת היא מתעצמת בכדי ליצור חיבור ללב, לאהבה ולשמחה האמיתית שקיימת. בשבת שובתים בכדי לשוב ללב. וכך לגבי כל ההוראות שבתורה. יש לראות את המהות של המצוות ולדעת שהמצווה (באשר תהיה) היא אמצעי לעורר את הלב ולהגיע לשמחה. כל הרעיון לגלות את לב ההוראה ולהגיע לדבקות עם רצון השם. זאת בהחלט עבודה אך הכי משתלמת שיש. עלינו לשוב ולהיות בני אדם טובים יותר, אוהבים יותר, שמחים יותר. לשם כך אנו צריכים להיצמד להוראות היצרן - קב"ה. ולא בצורה אוטומטית אלא, ממקום של כוונת הלב. לא במקרה הפרשה פותחת במילה 'עקב'. הכול מדויק בתורה והכל למען הלימוד והמוסר. השם יודע את נפשו של העם אז והשם יודע את נפשנו אנו היום. השם יודע שההרגל הנפשי הוא לחזור להרגלים הישנים שלנו שמעכבים אותנו מלחוות את הטוב. פעמים שנדמה שאנו צריכים להגיע במסע הזה לאן שהו. אך האמת הנסתרת היא שההגעה היא רוחנית. בנפש. כלל אל מקום פיזי. היעד שלנו הוא להגיע אל נפש שלווה ובטוחה יותר. נפש החווה סיפוק רגשי מעצם היותה הוכחת כאן בעולם הזה. היעד הוא עכשיו. ההגעה היא תמיד אל הרגע הזה. אל נפש חפצה ואוהבת. ומאחר והשם יודע שאנו נשאבים למקום הנמוך, אל העצבות, אל ההרגלים, אל החוסר וודאות, אל הבלבול והתוהו. הוא נאלץ לחדד לנו שוב ושוב כי הוא יודע שבעקב מדובר. ולכן הוא מעניק לנו כללים שיעלו אותנו משם. לא כתוב 'והיה אם תשמעון', אלא, 'והיה עקב..' ואומר שהשם כלל לא מניח לנו כאן תנאים, אלא כבר מביא את ההבנה שבגלל העקב שבנפש הוא מבין אותנו פי כמה וכמה. ומבהיר שהחסד שהוא ממשיך לעשות עמנו ניתן לנו בזכות האהבה שלו לאבותינו הקדושים. עלינו להיות עקביים באמונה ולראות בעקביות את השם. אחרי הכול וככלות הכול, רק השם פועל במציאות והוא עושה הכול שנחלץ את עצמנו מן העקב. כל הפסוק הראשון לכאורה כתוב בלשון עבר. והיה, ושמרתם, ועשיתם, ושמר, אשר נשבע. ורק המילה 'תשמעון' בלשון עתיד. מדוע? כדי להראות לנו שבסופו של דבר ולמרות הנפילות אל העקב הנפשי, אנו נזכה לשמוע את השם ולהרגיש בלב את חסדיו המופלאים. בהמשך הפרשה: "וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו מִצְוֺתָיו--אִם-לֹא" "וַיְעַנְּךָ" - משה מזכיר לנו לא לשכוח את הדרך שעם ישראל עבר במשך 40 שנה במדבר. את כל העינויים והטלאות, הסבל והייסורים, וכל זה היה בכדי לבחון את אמונתם בהשם. וכאן בדיוק המקום להבין את הקריאה האישית אלינו. השם ומשה קוראים לנו עכשיו ממש, ברגע זה, ומבקשים מאתנו להישאר באמונה שלמה גם אם מאוד מאוד קשה לנו, מתוך ידיעה שכמו שעם ישראל זכו להיות מובלים ע"י השם עד לארץ ישראל למרות כל הקשיים והייסורים שהם עברו, כך בוודאי השם פועל אתנו. מלווה אותנו לאורך כל הדרך ועד שנגיע אל הישראל שבנפש. אל הישר-אל. אל הלב הפתוח והאוהב. "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם--כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם"- משה רבינו מלמד אותנו כלל נוסף - האדם לא יכול לחיות רק על דברים גשמיים, אלא, החיות של האדם נובעת מחיבורו לרוחניות. שם הוא מוצא את עצמו. בהמשך כתוב: "הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם..." - משה מזהיר אותנו: כשנקבל את כל הטוב שחיכינו לו: רוחניות בשפע, גשמיות בשפע.. שלא נתגאה בלב שלנו ונשכח את השם, ואף נחשוב שכוחי ועצם ידי עשו לי את החייל הזה, מה שיגרום לנו לשכוח את השם (ח"ו) ואת כל ה"מאבק" שלו עלינו להוביל אותנו לזכות בכל זה. עלינו לזכור כי רק השם הוא הנותן לנו את הכוח להצליח. ואם נשכח זאת לרגע, נלך לאיבוד לגמרי ונתרחק מכל השפע והטוב. עוד כתוב: "לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" - משה רבינו מדגיש כאן דבר ממש ממש חשוב. שלא נחשוב שזה שאנו צדיקים ושומרי מצוות זה מה שגרם להשם לתת לנו את הארץ. לא! אלא מה? ההבטחה של השם לאבותינו היא שמזכה אותנו לכתחילה - ואוווווווווו! וכאן מתבקשת השאלה, אם גם ככה נקבל כפי שהובטח אז למה להתאמץ בשמירת מצוות? והתשובה: בלא מאמץ ויגיעה אין שכר. המילה 'עקב' כמעט זהה לשם יעקב. ויעקב הוא שם שני לישראל, ואומר: שאם נזכה לעלות מן העקב שבנפש נקבל את ה י', נקבל את ישראל שבנפש. נזכה להתיישר עם עצמנו. עוד, המילה 'עקב' בסדר אחר של האותיות תיתן לנו את המילה 'בקע' - לשון בקיעה (כמו אפרוח מהביצה) - ורומזת לנו כי לפני שנבקע מן "הביצה", מן הקליפה הסוגרת עלינו, שהיא תמיד דעת הרחוקה מהשם, נאלץ תחילה לחוות את ה עקב - את החושך, הריחוק והאטימות  הנמצאים בגלות הדעת. המילה 'עקב' - נמצאת גם במילה 'עקבתא דמשיחא'. זאת התקופה שלפני ביאת המשיח שעפ"י המקובלים מתקיימת ביימנו ומבהירה היטב את הימצאות העקב בחיינו. נזכור, כל העבודה שלנו היא לדעת שאנו בסופו של דבר בני אדם המתמודדים עם מצבי נפש משתנים, אך מה, אין אנו שונים מעם ישראל שנדדו במדבר וחוו לא מעט מצבי נפש שאנו כלל לא יכולים להעלות על הדעת. ומה שהיה הוא שיהיה. וכמו שעם ישראל בסוף הגיע ליעד שלו גם אנו נגיע, נתרומם ונשמח.