פָּרָשַׁת 'מִקֵּץ' - עַל הָאָדָם לָקוּץ/לָשִׂים סוֹף לְכַעֲסוֹ וּלְעוֹרֵר מִתּוֹכוֹ אֶת הַצַּדִּיק שֶׁהוּא.

"וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל - הַיְאֹר". הפרשה שלנו מלמדת אותנו על סיום והתחלה, ככתוב: "ויהי מקץ" - זה סיום, "והנה עומד.." לשון הווה - זוהי התחלה. התורה היא ממש קסם אם יודעים לפרש אותה נכון. נשאלת השאלה, התחלה של מה וסיום של מה? סיום ברוחניות - הוא תמיד סיום של משהו פורעני בתוכנו, קרי, סיום של תנועה בנפש המשבשת את חיינו, כגון: הכעס. אדם כועס הוא אדם שאינו מחובר לחכמה גבוהה ממנו. ואומר: אני יכול לתת לכעס לשלוט בי רק מפני שעדיין לא סיגלתי בתוכי ראייה חדשה אל המציאות! ראיה חדשה האומרת: אני כועס כי רציתי לקבל דבר מה מהמציאות (ומאנשים בתוכה) ולא קיבלתי. אך מה, אם אני מתחיל להתאמן בדעת חדשה, בהסתכלות מחודשת אני מבין כי אין אני חייב לקבל דבר מן המציאות ומן האנשים בתוכה, ולא רק שאיני חייב לקבל ומבין זאת, אני גם מבין שזה בדיוק הרגע לקבל את עצמי מחדש ולא לתלות את האושר והשלווה הפנימיים שלי בתוצאה חיצונית. להבין זאת זה ממש לשים קץ למידת הכעס השולטת בי ומשבשת את נפשי וחיי. למעשה, קב"ה אינו מעוניין שנתלה את החיים בתוצאה - בהישגים חיצוניים, אלא, בהישגים פנימיים - באם הצלחנו להתגבר על הכעס והאם הצלחנו לקבל את הרגע הזה כפי שהוא: בהבנה, בהכנעה ובענווה על אף שכביכול לא קיבלנו את מבוקשנו!!! וזה פלא פלאים להבין זאת. שוב - אין הקב"ה תולה את חיי האדם בתוצאה, קרי, בהישגיו החיצוניים, אלא, בהישגיו הפנימיים - בהתגברות ובקבלה של הדברים בזמן הווה. ככתוב:  "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (מסכת אבות ד,א'). ועוד כתוב באיוב כ"ו, ז' - "תֹּ֥לֶה אֶ֗֝רֶץ עַל־בְּלִי־מָֽה"  - שזה משפט מפתח שמאוד מסייע לאדם הרוצה לסגל לעצמו אורח חיים בריא, שליו ושמח לעצור תגובה, אפילו את הפנימית ביותר שבנפשו, זאת שלא נשמעת אל החוץ אך מורגשת היטב בפנים. כלומר: כשאני מסגל לעצמי עצירה של התגובה ואני לא ממהר לחרוץ גורלות (איך שאומרים) אני נשאר נוכח למה שמתרחש אצלי עמוק פנימה בנפש. אני ער למה שהפעיל בתוכי את הכעס וגרם לי להרחיק אותי מעצמי ובטח ובטח מהאנשים שסביבי היכולים להיות: הוריי, אחיי, ילדיי, אשתי, אישי, מכריי וכו'.., כשאני נוכח, נשאר בתוכי - מתבונן ולא מאשים (גם לא את עצמי) אני למעשה מייצר בתוכי מרחב חדש, מרווח חדש לאור. אני בולם, משהה תגובה, מאתר את הכאב הכי עמוק שיצר בתוכי את הכעס שהוא תמיד יושב על כך שלא קיבלתי מהחוץ: כבוד, ערך, יחס, אהבה וכו'.. שזוהי רק פרשנות לא אמת. האמת היא שהחוץ תמיד ישקף את הכבוד והערך העצמי שאנו מעניקים לעצמנו!! ואין אנו אמורים לתלות את אושרנו ושלוותנו הפנימיים באם החוץ העניק ונתן. החוץ בעצמו ממתין לקבלה והחכמה המנצחת להיות זה שנותן ראשון ולא זה שמחכה תמיד לקבל. מה לתת? אהבה, כבוד, ערך, יחס וכו'.. ובזה מתקיים בו הכתוב: "תולה ארץ על בלימה" - כל הארץ - כל החלק הארצי והנמוך שבאדם כגון: הכעס, התאווה, השנאה (ושאר הרגשות השליליים) תלויים בעצירת התגובה שלו. האדם מטבעו תאו לקבל כבוד וערך, אך אלו לא אמורים להתקבל מהחוץ - בבני אדם, אלא, אלו: הכבוד והערך והדימוי והאהבה אמורים להינתן ע"י עצמו לעצמו, ואווו ואוווו ואוווו. האדם יהיה חייב ללמוד בדרך הקשה, אין ברירה קשי עורף אנחנו, לתת לעצמו ערך וכבוד, אהבה ונראות. הדרך שלו לעשות זה תהיה חייבת להיות יחד עם קב"ה - שהוא הלב שבאדם. בלי לב שום דבר לא עובד, כך עם הקב"ה - בלי הקב"ה שום דבר לא עובד לו לאדם. אז כשאדם לומד להתבונן מחדש על הכעס שבו ומבין שזה רק שלו ולא שייך לחוץ, ומתרגל הבנה חדשה, בלימת תגובה ואיתור הרצון האגוצנטרי שלו - הרצון לקבל מ.. ומתעל את האנרגיה לטובת השפעה וזיכוך הרצון הוא זוכה לחוות אהבה בנפשו וזוהי בדיוק הסיבה שבזכותה השם גלגל את האדם והסיטואציה שיעוררו באדם את הכעס בכדי לבער אותו מקרבו ולפנות מקום לאהבה שתמיד שכנה שם והייתה מוסתרת בכעס שלרוב אינו מובן לאדם. וזוהי השנאת חינם שהעם חווה שיכולה להשתנות לאהבת חינם רק ע"י דעת חדשה, ככתוב: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" - הקניין/הקנייה האמיתית של האדם היא קניית דעת גבוהה ממנו - דעת אלוקית היכולה לחולל בחיי האדם ניסים ונפלאות בע"ה. חשוב שנדע! כתוב: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר - וזה שוב מסביר שאין על האדם החובה להגיע לתוצאה, אלא המלאכה של האדם היא להיות נוכח ורגוע ואז מה שיקרה יְהֹוָה֮ יִגְמֹ֢ר בַּ֫עֲדִ֥י (תהילים קל"ח, ח'). כשהאדם מתחיל לנווט את חייו במחשבה גבוהה ממנו - במחשבה שאינה תפוסה באגו שלו, אלא במחשבה של אהבת השם ואדם, הוא זוכה לשני דברים: האחד - השם מסייע לו לדעת חכמה חדשה - את 'חכמת האהבה' שבה הוא מגלה בדיוק מהו שורש כאבו, מגלה את שורש כעסו וזוכה מיד להירפא!! רפואה = פה אור!!!! השני - השם גומר בעדו - השם עוזר לו להגיע אל מחוז חפצו בסתר ליבו. השם עוזר לו להגיע להשלמה פנימית וחיצונית כאחד, הן בנפשו - שלוות הנפש בשלמותה, והן בהגשמת משאלות ליבו: אישה טובה וראויה, שלום בית, פרנסה טובה, בריאות איתנה וכו'.., ומאליו אמונה שלמה בקב"ה. ומכאן, ניתן להבין לעומקם של הדברים מדוע השם מנע את כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל - ללמדנו כי אין עניין בתוצאה: הנה הגעתי לארץ ישראל וקיבלתי את מבוקשי, אלא, השם מלמד אותנו דרך משה רבנו כי הקבלה של הדברים היא העיקר. משה רבנו שאין ממנו רשאי וזכאי להיכנס לארץ ישראל והוא, הוא דווקא לא נכנס, מה נראה לנו שהשם פועל בצורה של תתחננו אליי, בצורה של דווקא? ממש לא! כל התנועה האלוקית היא לימוד לימוד לימוד!!! השם פעל עם משה רבנו בצורה של מניעה כביכול בכדי לאפשר לנו כניסה אל תודעה חדשה אל 'תודעת ארץ ישראל' - ואוווו ואווו ואוווו. השם שכולו טוב לא מנע ממשה את הטוב ובטח שלא מונע מאתנו. השם מעניק לנו את ההזדמנות למצוא בעצמנו את הדרך אל החופש בלא תלות כביכול במשה רבנו או כל אדם אחר. למעשה, המניעה של השם מלהכניס את המנהיג שלנו - משה רבנו ואותנו לארץ ישראל, היא זאת המאפשרת לנו לגלות מתוכנו את המשה רבנו השתול בתודעתנו. ואווו ואווו ואוווו משה - לשון משיה/משיכה - הלימוד הרוחני והעיקרי שלנו הוא ללמוד למשוך את עצמנו מן המצריים (הכעס) שבתוכנו אל הישראל (ענווה) שאנו. מדוע הפרשה קרויה בשם 'מקץ'? מקץ - אותיות 'קם צדיק', מי קץ? האדם הסובל. נמאס לאדם הסובל להמשיך לחיות בסבל עצמי שהוא מבין שהוא יוצר לעצמו ולכן השם הטוב מתערב בחייו ושולח אותו למצוא את האמת והצדק בתוכו. למעשה, האדם מתחיל לגלות בתוכו את הצדיק שהוא - את הצדק שהוא תמיד חיפש בחוץ ולא מצא רק שהוא קץ בעצמו. למה? כי צדק מוצאים רק בפנים - כשרואים ללבב! ככתוב: "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף" - (תהילים פ"ה, יב') - האמת צומחת מתוך התבוננות ואחריות אישית (לא מתוך אשמה), יש בי כעס, הבירור הוא עליי ומחובתי ללמוד לסלקו, איך? התמרה: מ- לא קיבלתי אני כועס (תוך זיהוי האוטומט שנבנה בנו עוד מהילדות כתגובה לאי קבלה) ל- לא קיבלתי זה בסדר אני לא כועס, מבין, מתבונן ומייצר בתוכי קבלה ואהבה של הרגע הזה בידיעה שזה הכי טוב לי כרגע (למרות שאין אני רואה ומבין באותו רגע).  בכל אדם קיים חלק פורעני שנקרא בתורת הסוד/הקבלה - 'פרעה' - שהם: העקשנות והיוהרה המונעים מהאדם לחוות טוב ולהגשים את חלומותיו. ואילו ההתבוננות, הבלימה, הזיהוי וההתמרה הם שיובילו את האדם אל היאור - האור בחייו. הפרשה ממשיכה: וְהִנֵּ֣ה מִן-הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ: וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַֽחֲרֵיהֶן֙ מִן-הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַתַּֽעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר, וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה". מהו הסוד העומד אחרי חלום פרעה עבורנו בני האדם? נתחיל ב ׳פרות׳. פרות - הן סמל לפריון - יצרניות החלב והבשר הגדולות ביותר בתעשיית המזון. הן תוצר השם מאוד משמעותי בבריאה, עבור בני האדם ובתעשייה בכלל. וכמותן, בעלות הפריון הרב גם האדם הוא תוצר השם, ה- תוצר בה' הידיעה המסוגל להגיע לפריון אינסופי אם רק יעצור את האוטומט המחשבתי שבתוכו ויסגל חשיבה מחודשת. 'בריאות בשר' - הכוונה לפרות שמנות, ו'דקות הבשר' - הכוונה לפרות רזות.  עפ"י הסוד - שמנות אותיות נשמות, ו רזות אותיות זרות. מכאן, כי החלום מפנה אותנו להתחבר אל הנשמות ע"י כך שנסלק את הזרות מתוכנו. אדם שלא לומד לחשוב מחדש נמצא זר אפילו לעצמו, מה שמביא אותו למאוס בכל ובעצמו. שזוהי גם כן תחילתה של דרך חדשה ופנימית יותר השייכת ל קב"ה. יהודי - זוהי זהות מחודשת שעלינו לזהות בתוכנו. ראו פלא פלאים - המילה 'מקץ' בסדר אחר של אותיות תיתן לנו את המילה: 'קם' ואת האות 'צ' (צדיק), כלומר: קם צדיק. מי קם? יוסף הצדיק! למה חשוב לתורה לציין לנו כי קם צדיק? תשובה - כדי ללמד אותנו שעל אף הקשיים שעבר יוסף בנפשו וגופו: שנאת האחים כלפיו, זריקתו לבור, מכירתו למדיינים, השקר לאביו שנטרף ע"י חיה רעה, האשמה והביזוי מאשת פוטיפר והמאסר הארוך בכלא פרעה, על אף זאת יוסף קם! נשאר צדיק באמונתו, האמין באמונה שלמה ותמימה כי בוודאי השם מכין לו את הישועה, רק שקודם הישועה, הניסיונות. כולנו יכולים ללמוד מיוסף הצדיק וברגע של קושי לזרוק את השכל מתוך ידיעה שזה בדיוק מה שצריך לקרות לאדם בכדי להביא אותו אל הצדיקות והרוממות. נזכור! קיבלנו ניסיון? עלינו לדעת כי נבחרנו בקפידה לאותו ניסיון, למה? כי השם רוצה לעזור לנו להשיג את הנס הפרטי שלנו. אז הניסיון הוא לא אחר מאשר "מקפצה" אל הישועה הפרטית של האדם. יוסף ידע שהשם מנהל את העולם על כל פרטיו, וכל סיטואציה היא ממנו, והאנשים מגלמים תפקידים מוכתבים מראש בתסריט חיינו, מה שהוציא אותו ממקום של אשמה, דרמה וקטנות אנושית, ולכן, לא רק שהוא לא כעס על אחיו, הוא אהב אותם. בזמן שהותו בכלא - במשך 22 שנים, יוסף היה שמח והאמין כי ברגע המדויק השם יוציא אותו ויוכיח לו את צדקתו. וכך קרה. מה זה בא ללמד אותנו? כי רק בזכות ההבנה והידיעה שהשם מנהל כאן את כל הדמויות כ- 'בובות על חוט' והם מדברים בשמו, ואין באמת רע, אלא, זהו זמן המתנה המהול בקשיים כדי  לזכך את האדם להיות מי שהוא באמת ולא מי שהוא חשב שהוא - פחדן וחסר ביטחון וערך. איזו גאונות לשמה - השם עוזר לנו לגלות לנו מי אנחנו, איך? בזכות הייסורים. הייסורים עוזרים לאדם לסור מהרע שבתוכו! הייסורים עוזרים לאדם לראות את עצמו באור אחר, בהכנעה, בפשטות ובעיקר מקרבים אותו לאמת/לבוראו - שזוהי אהבה זכה. הייסורים שבסיורים. בדעת שכזאת - כשל יוסף הצדיק, האדם מצדיק את השם ולא בא אליו בטרוניה/האשמה, כי הוא מבין שמי שפגע בו זה הוא בעצמו ולא השם הטוב, השם נלחם לעזור לאדם לגלות את הטוב הקיים בו, רק מה, האדם מחוסר דעת (וטיפשות) ממשיך בדרך שכבר הלך בה שנים רבות ועוד מצדד בה. וגם אז השם ממתין בסבלנות וארך אפיים שבניו ישכילו לשוב מן הפורענות (פרעה) ויאספו (יוסף)  את עצמם אל אמת. יוסף זכה לראות איך השם גלגל את כל מאורעות חייו פרק אחר פרק עד להבאתו אל המלוכה. מי היה מאמין שמהבור והחשכה, הנחשים והעקרבים עלה יוסף להיות שליט על המלוכה. מה שמלמד אותנו כי כולנו יכולים להגיע בנפשנו אל מקום רוחני שנקרא 'אצילות' - מלוכה, אם רק נאמין בלב שלם בהשם הטוב, לא נכעס על הדמויות הפועלות בשליחותו ואף נשמח ברגע הזה גם כשזה לא קל לנו. רק אמונה משמחת ומעלה אל המלוכה שבנפש. פשוט אמונת צדיקים הדבוקים בהשם ולא מסיטים אותו לשנייה מן המחשבה. איייייייי כמה רווח יש באמונה פשוטה ובמחשבה שכל מה שבורא עולם עושה לאדם עושה לטובתו העליונה אם רק ישכיל לראות את השם בכל צעד ושעל. ליוסף היו אינסוף סיבות ותירוצים ארציים לכעוס על המציאות ולשנוא את האנשים בה, וחלילה וחס לבוא בטרוניה להשם ולהיסגר באגו ותסביכים, בדרמות ובמלחמות מיותרות (כפי שאנו לרוב נוהגים ומרחיקים עצמנו מן הטוב שמחכה רק לנו), אבל יוסף בחר בטוב, בחר להתחבר לאור האלוקי וזכה להיות דמות לדורות המלמדת אותנו איך להתנהג בחיי היום יום אל מול אתגרי החיים, באמונה שלמה ופשוטה. הוא לא חיפש אשם, אלא, חיפש את השם. מה זה לחפש את השם? לחפש את עצמי - להיכנס לנפשי ולשאול שאלות עמוקות ולהתמודד מולן כמו: למה השם הפגיש אותי עם האדם הזה, עם הסיטואציה הזו? מה אותו אדם בא ללמד אותי? מה אני לא מקבל ממנו שגורם לי לסבל ולכעס עצום וכו'... והתשובה: האדם קשה עם עצמו ולא רך עם אלוקיו. האדם רוצה לקבל אהבה וערך מהחוץ לפני שהוא העניק אותם לעצמו - אבוד מראש. האדם מחויב ללמוד לגדל בתוכו ערך עצמי ואהבה שאותם משיגים רק ע"י התקרבות לכוח רוחני גדול ממנו - לזה שיצר אותו - הבורא - בוא וראה. מסקנה: כל עוד נתנהג כ- פרעה העקשן והמתנשא אנו יכולים לחלום לראות את האור/הטוב, ואילו, אם נתנהג כיוסף הצדיק - כאדם שמתמקד בבוראו ומבין למהלך האלוקי נזכה להגשים את כל החלומות שלנו: הן בפרנסה, הן בזוגיות, הן בילודה, הן בשליחות וכו'.. חלום - אותיות מחול ו לוחם. עלינו להתחנן לאבא שימחל ויסלח לנו על הבורות בדעת. וגם חלום שייך ללוחם בנפש. ולמה השם ציין 'ויהי מקץ שנתיים'? שנתיים זה 12 + 12 חודשים = 24 = כד, ואומר: שכשם שכד השמן האיר ליהודים והיווה נס לדורות כך האדם בעצמו יכול להפוך לכד/כלי להפצת האור ויהווה נס בעצמו. אנו חוגגים את חג החנוכה גם בפרשת 'מקץ' - שימו לב לדיוק, כדי לגלות לנו כי רק ברגע שאנו קצים - שמים קץ לפורענות שבנפשנו קם הצדיק מתוכנו - וזהו לגמרי אור ונס הכי גדול שיכול להיות לאדם. נס גדול היה פה -  אותיות סופיות סלה ה'

חזק וברוך.

_{שהדברים יהיו לגילוי הדעת בנשמות ישראל. שנזכה לראות את השם ולא נחפש שום אשם.}