פָּרָשַׁת 'מְצוֹרָע' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, שֶׁאִם לֹא נִלְמַד לִרְאוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת מִמָּקוֹם רוּחָנִי/גָּבוֹהַּ, נִגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ מָצוֹר רַע בַּנֶּפֶשׁ שֶׁיְּשַׁבֵּשׁ אֶת חַיֵּינוּ.
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן". (ויקרא יד׳, א׳-ב׳). בשנה שאינה מעוברת קוראים את הפרשות ׳תזריע׳ ו ׳מצורע׳ יחד ובשנה מעוברת כל פרשה בנפרד. בפרשה הקודמת - 'תזריע', למדנו כי לאישה יש את היכולת להזריע בבעלה/בבן זוגה, כוחות מחודשים שיביאו לחשיפת האיכות שבו. כשהוא כמובן מודע לנפשו או לפחות מתחיל להבין שכל המהות היא רוחנית ואישה היא המעצימה. אחרת, אם הוא עדיין תפוס/מרוכז רק בעצמו, לא באמת יכולה להתקיים ביניהם עבודה רוחנית ועמוקה שתחשוף מהם את פצעי הילדות, הכאב החבוי והדחיה המשתקת. לרוב, הזכרים מרוכזים בעצמם. לא במקרה זכר שורש מרוכז. הזכר חייב את הנקבה, כמובן שהתבגרה לאישה שבה, בכדי לצמוח אל מלוא הפוטנציאל הטמון בו. האישה לכאורה משקפת לו את האלוהים שהוא חיפש בעצמו. פרשת ׳מצורע׳ מדברת בפשט על הצרעת - (אותיות עת צרה) שהיא מחלה המתבטאת בעור ומביאה לגרדת ופצעים נוראים והמבודדת את האדם עד להבראתו. בסוד, 'מצורע' הוא רמז למצור רע. למקום צר בנפש שהכי קל להיכנס אליו, מפני ההישרדות הרגשית שאנו נמצאים בה. מה שמייצר מציאות של מצור וסגירות, כאוס ואבדון. יוצא, שכשם שהצרעת מצרה על העור, כך המצור הנפשי מצר על האור הרוחני שבאדם. האמת, לא פשוט להישאב למצור רע, מפני ששכחנו איך נראית אותנטיות. שכחנו שאפשר לחיות בקצב איטי יותר מזה של המרדף אחר מילוי משימות. שכחנו שמה שחשוב באמת זוהי מנוחת הנפש על פני כל מלחמה באשר תהיה, כלכלית, חברתית, זוגית, משפחתית וכו'.. פשוט שכחנו לחיות. החיים מתרחשים בהווה. זה לא חדש. אך נדמה שעלינו להזכיר זאת לעצמנו לא פעם. אנו לרוב אחוזים בכאב ישן על ההוא שפגע, וההיא שהעליבה, והם שלא כיבדו/העריכו, ועוד אינסוף של סיפורים שאנו אחוזים בהם, וגורמים לנו להיות בתדר פנימי של מצור וכאוס. לא. לא שווה. כלל וכלל, מפני שזה לא באמת החיצון שפוגע ולא מעריך. זה אנו ששכחנו להעריך את עצמנו ולכן כל פעם נדרוש זאת מאנשים במציאות. זה אנו ששכחנו להתייחס לנשמה הטהורה שבנו, ובמקום פגענו בניצוץ שבה הכמה לצאת דרכינו. לכן למציאות אין ברירה, אלא, לשלוח אנשים שיעשו לנו בדיוק מה שאנו עושים לנשמה שלנו/לעצמנו. אנו בוגדים בה/בעצמנו - יבגדו בנו! אנו מאכזבים את הנשמה/הבורא שמחכים שנעריך את האיכות הקיימת בנו ולא נתחנן ליחס, יאכזבו אותנו אנשים במציאות. זה השיח שאנו מוכרחים להתעורר אליו, אחרת לעולם נישאר במצור נפשי וכללי כאחד. עכשיו, ללמוד להעריך את עצמנו זה סיפור אחר/חדש, אחרי שנים רבות שאנו שבויים למיצר וריצוי בכדי לקבל אהבה וערך. כעת, עלינו לשנות את הסיפור הישן והנזקק אל סיפור חדש בעל ריבונות ושליטה פנימית. אנו רוצים אהבה? טבעי. יפה מאוד. לא נדרוש אותה מהחוץ. נעניק אותה לעצמנו. מה שמאליו ישקף אהבה גם במציאות שתבוא לידי ביטוי ב: שפע כלכלי, זוגיות בריאה ומצמיחה חיים, ביחסים טובים עם בני הבית והעולם כולו. כשנלמד, כבר לא נהיה במצור. לכן, מצורע גם אותיות מעצור. גם בפרשה אנו רואים שאנשים שפגמו בהוצאת דיבה/לשון הרע או כל התנהגות שאינה מוסרית, נעצרו בהסגר עד שהבריאו. בנפש זה פועל בדיוק אותו הדבר, רק שאנו לא יודעים לשייך זאת להתנהגות שלנו. כשאנו פוגמים בדיבור כנאמר 'ברית כרותה על השפתיים', אנו למעשה יוצרים לעצמנו מצור נפשי. אנו עוצרים את עצמנו מלקבל שפע מהיקום. לכן דיבור לשון רובד. זהו הרובד הרוחני הניתן לאדם רק כדי להשתמש בו לצורך השפעה חיובית. אנחנו החלק המדבר (המרומם מבעלי החיים) והמסוגל להשפיע טוב ולהחיות ממש גם את עצמנו וגם את האחר. אחרת מכך, דיבורים שאינם מרוממים ושליליים, שוב עוצרים את האדם ומשביתים את חייו. גם לדבר נכון מצריך לימוד. וזה לא משנה כמה אדם יהיה משכיל, אם מקונן בו כאב לא פתור, כעס מהילדות, טריגר הכי קטן במציאות עלול לשבש דיבורו והתנהגותו. לכן, חשוב מאוד שנלמד לדון לקו זכות. לפחות כמה שאפשר. מפני שאין אנו יודעים את עברו של כל אדם, ועם מה הוא נאלץ להתמודד. מה שבטוח שהתגובה שלו מעידה על הכאב שנמצא בנפשו. וזאת הגדולה שאנו אמורים לשאוף אליה - לא לשפוט אדם לפי התגובה שלו, אלא, מיד לנסות לראות את כאבו, זה שנמצא מתחת לתגובה. זה לעשות שלום בנפשנו ושלום בנפש האחר. ועכשיו אתם בטח מבינים כמה כאב וכאוס משתולל בין בני האדם שלא למדו להבין לנבחי הנפש. לכולנו כואב, השאלה מי הצליח להתבונן מבעד לכאב של עצמו ולהיות מסוגל להבין את כאבו של האחר. זה מה שנאמר בפרשה "לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה". 'ואהבת לרעך כמוך' - משפט שמובא מן התורה ולא מפי אדם (לא מרבי עקיבא זצ"ל), אלא מדבר השם. הקב"ה. זוהי מעלת האדם החפץ בחיים הטובים, לא לנקום ולא לנטור טינה באחר, מפני שאלוהים מנהל כאן את כל בני האדם, ופועל דרכם בכדי שנשכיל לגלות מתוכנו את השלום. אז אם אדם למשל הציע שרות בסכום איקס כסף ובסיום ביקש יותר, אל תחפשו צדק מול אותו אדם. תנסו מיד להכניס את השם ולהבין מדוע השם הפגיש אותנו עם סיטואציה שבה נראה שנעשה אי צדק. זה עולם אחר לראות את הסיטואציה מגבוה. מפני, שבראייה שכזאת, אנו לומדים לשחרר את האדם שמולנו, מה שמאליו חוסך את הכעס, הדרמה והשנאת חינם, ומוביל אותנו להתמקד באמת. ולא בשקר כפי שנהגנו שנים. בראיה כזאת גבוהה, אדם לומד לעשות חשבון נפש עם עצמו ולברר היכן נמצא האי צדק בתוכו. הרי כל עוד אדם מחפש צדק באנשים זוהי בעצמה תופעה של אי צדק, שתייצר סיטואציות של אי צדק. במטרה ללמד את האדם להפסיק לחפש בחוץ ולמצוא באלוהיו. קולטים כמה זה עמוק? נכון, להתרגל להתנהל אחרת מצריך רצון עצום והבנה שרק כך האדם באמת יוכל לצאת מן המצור והרע שבתוכו. רק כך האדם יוכל לבנות את השלום בביתו. על הזכר להיזכר מי הוא בעולם. ולהפסיק להיות מרוכז בעצמו, אלא, לראות את צרכיה של בת זוגו. על האישה להעריך את עצמה ולכבד את יופייה הפנימי והחיצוני כאחד, מה שיוליד מתוכה עוצמה וחוסן פנימיים שישפיעו על בן זוגה/בעלה ועל כל בני ביתה. בעלה יתחיל להרגיש גם כן את ערכו ויפתח מתוכו חוסן ושחרור תלות רגשית בה והוא יהפוך לגבר שהתגבר על הילדות שלו וכאבו והיא תימשך אליו - 'ואל אישך תשוקתך'. וביניהם תשרה הברכה ככתוב: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם". וכפי שנאמר על הנשים: ״חכמת נשים בנתה ביתה״. ו"בזכות נשים צדקניות נגאלנו ובזכותן נגאל". אישה חכמה - רואה את השם בכל רגע בחיה. אישה חכמה רואה בבעלה ילד המבקש עזרה והעצמה. אישה חכמה מעצימה ושמה גבול למען השלום. איש חכם - עושה רצון בוראו ואשתו. כשזה קורה, שניהם יצאו מן המצור הרע, אל האור המאיר. "איש ואישה זכו - שכינה בניהם". מה זה זכו? זיככו! כל העניין הזוגי הוא מאוד שורשי ומהותי. עלינו כנשים ללמוד ממש מה התפקיד הרוחני שלנו מול הבעל האהוב, אבל זה לא יקרה לפני שהבנו את המצוקה הפנימית שאנו סוחבות בתוכנו. גם בנו קיימת ילדה פנימית פגועה שלא תמיד ראו אותה, והיא חוותה בנפשה דחייה וחוסר אהבה. גם היא צריכה לאחד את החלקים בתוכה ולשוב ולבחור בעצמה. כנ"ל הגברים, גם הם מוכרחים להתעורר לילד הפנימי והפגוע שבהם שהפך אותם לנזקקי אהבה בעצמם. כשהגבר יפתח ראייה פנימית ויראה את הילדה הפגועה שבאשתו, והאישה תפתח ותראה את הילד הפגוע שבבעלה יופיע השלום. זה מה שנכתב: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ראייה שכזאת עושה שלום במרומי הנפש, ואז השם מביא עלינו את השלום. יש סדר וקדימות לדברים. יש לנו אחריות אישית מאוד גדולה להוציא עצמנו מן המצור הרע שבנפש, ע"י ראייה גבוהה. לראות את השם ולהפסיק לחפש אשם! אהבה היא טבעית. כל הבריאה מיוצרת מאהבה. מה שאומר, שאהבה אינה רגש. אהבה היא החיים בעצמם. לכן מאוד היה קשה לנו להסביר מהיי אהבה, כשבעצם אהבה זה כל מה שיש בעולם. ואנחנו צמצמנו אותה לאהבה זוגית והמעטנו מערכה האינסופי. לא טבעי לחפש אהבה. מפני שהיא לא נעלמה לשום מקום. האדם נעלם בתוך האהבה. לכן הוא אמור לחפש את עצמו בה. ואווו. עכשיו אפשר לשבור כוס ולאחל מזל טוב וסימן טוב יהיה לנו ולכל עם ישראל. חזק וברוך.