פָּרָשַׁת 'כִּי תִּשָּׂא' - אוֹתִיּוֹת 'אִשְׁתְּךָ'. קב"ה מִתְיַחֵס לְעַם יִשְׂרָאֵל כְּאֶל אִשְׁתּוֹ וּבְכָךְ מְרוֹמֵם אוֹתָנוּ מֵעַל כָּל הָעַמִּים. כְּשֶׁנִּשָּׂא בְּלִבֵּנוּ אֶת הַשֵּׁם, זָכָר יַהֲפֹךְ לָאִישׁ הַמְּסֻגָּל לָשֵׂאת אִשָּׁה.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם". גם פרשה הזו עוסקת לא מעט בתרומה (כמו פרשות 'תרומה' ו 'תצווה'), על כל אדם מעל גיל 20 לתת תרומה לטובת 'מחצית השקל', במטרה לכפר על נפשם. מדוע חצי ולא שקל שלם? מפני: עפ"י חז"ל: "שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו", כלומר: נמצא כי האדם כל חייו רודף אחרי ההבל/התאווה, וכשהוא תורם מחצית השקל זה לזכר אותה חצי תאווה שממיתה את נפשו ושצריכה להימחות מנפשו. זוהי הפרשה השלישית ברציפות המביאה את מעלת 'התרומה', שכן כוונת המשורר/הבורא לחולל בתוכנו מהפך בכל הקשור בנתינה באשר תהיה (חיוך, צדקה, חשיבה טובה על האחר וכו'...). הפרשה שלנו פותחת בצמד המילים: 'כי תשא'. עפ"י ההיגיון הפשוט כשמופיעה המילה 'כי' לפניה אמורה להישאל שאלה, ובכלל למה להוסיף את המילה 'כי'? אפשר היה להתחיל את הפרשה במשפט: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'ותשא'. והתשובה היא: מפני שהתורה כתובה בצורה של סוד ואותו הקב"ה מצפה שנגלה ע"י יגיעה בכתובים. כולנו מתהלכים עם אינסוף שאלות והשערות שלא באמת משקיטות את נפשנו, וכאן הפרשה מזכירה לנו כבר בהתחלה כי התשובה לכל עניין היא 'כי תשא' את מי/מה? את השם בליבך. מה שיוביל למנוחת הדעת ולשלווה פנימית. אין זה אומר שננהג באדישות כלפי החיים, להיפך, נפעל למען השגת המטרות אך לא מתוך מאבק אלא מתוך בטחון גמור בהשם, שאם משהו לא הסתדר יש לכך סיבה שלא תמיד מובנת לנו בשכל ואנו חייבים לאמץ את גישת 'כי תישא את השם בליבך' הפועל תמיד לטובת האדם. ידיעה שכזאת בלב האדם מבטיחה חיים של אמת. אנו כבר לא תולים את אושרנו בתוצאה, אלא מבינים שאנו בתהליך רוחני מתמשך להשגת השלמות הפנימית - זוהי מטרת העל של האדם היהודי ואליה הוא יוכל להגיע רק בנשיאת השם בתודעתו רגע גרע. נזכור - כל הבריאה והנבראים נוצרו לסייע לאדם להשלים את מטרת העל - לגלות את אור השם בתוכו ולבטוח בגדולתו. ניתן לראות כי המלה 'תשא' בקריאה מהסוף תיתן לנו את המילה *'אשת' (ארחיב בהמשך), ואומר: שכמו שבעל נושא אישה שהיא התשובה שלו, כך אנו בני - ישראל הנושאים את בוראנו בדעתנו חיים חיי תשובה ואהבה. השם מבקש ממשה לשאת את ראשי בני ישראל ומרמז לנו שוב על מעלת העם היהודי ועד כמה חשובה מצוות התרומה שהיא מכפרת על נפשותיהם. השם מאז ועד היום מנסה בכל דרך אפשרית לסייע לנו לכפר על הנפש. לא במקרה בפסוק אחד מופיע שלוש פעמים השורש פ.ק.ד, למקד את תשומת הלב שלנו כי מדובר בפקודה ולא עוד בקשה, ואף נתנה הבטחה שמי שייתן כופר לא יחלה בנגיף. פקד גם לשון דפק - רמז למשפט העצום בשיר השירים: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי..." - השם מבקש מאתנו לפתוח לו, איך? כוונה, רצון, תרומה ולמעשה כל פעולה שהוא עומד בראשה. את חג פורים נהוג לחגוג בפרשת 'כי תשא', בואו נגלה מה הסוד. 'כי תשא' אותיות 'אשתך' - המלמדת על האישה של האלוהים - שהיא עם ישראל בכללותה. וכשם שהשם מכבד את עם ישראל ומייקר אותה כ אשתו, קל וחומר הזכר מחויב להתייחס לאשתו בכבוד ויוקר ביתר שאת. אנו בעידן שכל עניין הזוגיות עוברת טרנספורמציה, ממערכות יחסים שהיו מושתתות על פחד וריצוי לטובת מערכות יחסים בריאות יותר המושתתות על אהבה וכבוד, אך שלב הביניים הוא לא נעים ואף מתסכל את בני הזוג, הילדים והסובבים, אך אין מנוס יותר, השקר וההסתרה מתנקים מאתנו והאמת תופסת מקום ולכן התורה באה כהרגלה ועושה סדר. היא באה ללמד אותנו להיות בני אדם טובים ואמיתיים יותר. הזכר מחויב להיזכר בתפקידו הזכרי שזה להשפיע על האישה שלצידו, והוא לא יוכל לעשות זאת כל עוד הוא מכור ותלוי בריגוש, כל עוד הוא מכור לכאב הפנימי המושך אותו למי שיכאיב לו ושם נוצר לופ והרס עצמי ואת זה חייב לזהות ולהיגמל, כל עוד דעתו אינה מיושבת, כל עוד הוא לא רואה באישה אשת הברכה שלו. להגיע לזיכוך הדעת שכזה מחייב להתקרב לדעת תורה המחדירה באדם רציונל ושפיות. אחרת לא תוכל להתקיים בין השניים מערכת יחסים בריאה ומתפתחת. חשוב לציין כי גם על האישה ישנה אחריות לזהות למה היא בעצמה מכורה ובד"כ כולנו מכורים ותלויים. כולנו חייבים לעשות עבודה רוחנית ברמה האישית של זיהוי התלות הרגשית ויציאה ממנו. השם עוזר. הפרשה עוד עוסקת בבניית העגל שבנו בני ישראל בזמן שמשה רבנו עלה להשם לקבל את לוחות הברית והכעס שבא בעקבותיו.., עגל לשון לעג הרומזת לנו לקחת אחריות אישית על הנפש שלנו ולא לשים את עצמנו ללעג, שזה להבין כי כל עוד אני מאפשר/ת שלא יכבדו אותי ולא יעריכו אותי אני שם עצמי ללעג. הערך העצמי היום הוא מנת חלקנו. על כל נפש להעריך את עצמו ולהפסיק לתת לדפוס ההרסני שזה ההתמכרות לריגוש, לנהל אותנו. עלינו להודות בהתמכרות ל.., ולדרוש מעצמנו איכות אחרת כזאת שאנו מכבדים את עצמנו, ואחרים מכבדים אותנו גם כן. חטא העגל - רמז ל החטאה ולמעגליות, כלומר: כשאנו מקריבים את נפשנו לטובת הדפוס המתעלל בנו, זה כמו להשתחוות לעגל - לעבודה זרה, דפוס רע זוהי עבודה זרה בתוכנו שגורמת לנו לניתוק וזרות המחזירה אותנו בכל פעם לנקודת ההתחלה. די. עלינו למאוס בדפוס ההרסני וללמוד בדחיפות הכיצד לסלק אותו מנפשנו. ואת זאת ניתן לעשות ע"י גישת 'כי תישא' את השם בליבך וידיעת הנפש. קרי, לדעת שבאדם קיימות שתי נפשות: בהמית ואלוקית. הנפש הבהמית - לוקחת לעצמה ומכורה לריגוש, ותלויה בנסיבות ואף אובססיבית, ואילו הנפש האלוקית - רוצה בעיקר לתת, אינה תלויה ומשוחררת מכל תלות חיצונית. איך מתגברים על הנפש הבהמית ולמה אנו צריכים אותה? תשובה: אנו צריכים אותה מפני שהנפש הבהמית היא מעין 'מאמנת הכושר' שדרכה ניתן להגיע אל הנפש האלוקית, היא הכוח המניע במערכת הנפשית. למשל: ההתגברות על הרצון לחוות ריגוש אסור כזה ואחר יוצרת באדם כוח אחר ככתוב: "מיהו הגיבור? הכובש את יצרו", יוצרת בתוכו חופש ולא תלות, מאפשרת לאדם להיות נוכח בחייו ולא נסחב אחר עוד ריגוש שלעולם לא חווה שובע. ככתוב: משביעו רעב, ומרעיבו שבע", ככתוב: "כׇּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא" - הנפש האלוקית שבאדם עשויה מרוח ולכן היא לעולם לא יכולה להתמלא מדברים חומריים. לכן כל העבודה של האדם היא להתקרב לחלק הרוחני שבו - לניצוץ היהודי - המשיב את החיות באדם. ואיך מתגברים על הנפש הבהמית? מזהים אותה בנו. זיהוי מוקדם תמיד מציל חיים. למשל: אנו מזהים שדפוס ההתמכרות והאוטומט פועל בנו ומיד מתעורר בנו רצון לעישון, אכילה, תאווה וכו'., קודם לזהות את הדפוס/ההתמכרות/האוטומט ולהבין שמה שחסר באמת זה לא הריגוש, מה שחסר באמת בנפש זוהי אהבה!!!! וכל עוד לא נפנה מבטנו לחור העמוק שבתוכנו לעולם נישאר מכורים להרס ושבויים למרד הפנימי/חיצוני כאחד. זה עמוק ממש ולכן אנסה לזקק עוד קצת את הכתוב. בתוך הגוף הזעיר הזה, גוף לשון פג (תוקף) שוכנת לה הנשמה הטהורה שעברה לא מעט גלגולים, זאת לא הפעם הראשונה שהיא פה בעולם, היא ירדה שוב במטרה להשלים את מה שהיא לא תיקנה קודם לכן (בגלגול הקודם), כך שאם היא הייתה שבויה לדפוס ולהתמכרות בגלגול הקודם, היא תהיה חייבת לנסות שוב בגלגול הזה להיגמל מההתמכרות לריגוש ולגלות את אורה הראשוני - שכולו אהבה טהורה. וכדי להגיע לגילוי האהבה מתוכה היא תיאלץ לעבור מערכות יחסים שיחסירו ממנה את האהבה שהיא כל כך כמהה לקבל לעצמה במטרה שהיא תאזור אומץ וכוח לגלות אותה בעצמה מתוכה בלי להיות תלויה באדם אחר. ואוווו. להבין את זה דורש כמה גלגולים. יוצא, שאנו בתקופה אנושית שכולנו כמהים לאהבה וכולנו במשך שנים התאמצנו לקבל אותה מהחוץ, ולא רק שלא קיבלנו גם חטפנו ריחוק, אכזבה וכאב בלי סוף, מדוע? מפני שזה לא הכיוון. הכיוון הוא פנימה לא החוצה. הכיוון לדעת שהשם מפגיש אותנו תמיד עם אנשים שישקפו לנו עד כמה אנו רחוקים/קרובים לעצמנו וכל ניסיון ללחוץ את החוץ יביא לנפרדות גדולה יותר. האדם שבחוץ שאיתו נפגשנו הוא שליח בתפקיד, הוא לא בא למלא אותנו, הוא נשלח להראות לנו מה חסר בנו כדי לחוות אהבה טהורה (ביני לבין עצמי). למשל: זכר ונקבה נפגשו התאהבו נפרדו ומרגישים קושי עצום להשתחרר האחד מהשנייה, וזה טבעי אך אנו חייבים לזהות את ההתמכרות והתלות הרגשית כלפי האחר. כי כל עוד אנו תלויים אנו לא ברשות עצמנו והאור באלוקי לא יכל להיחשף מתוכנו, אנו לא יכולים עדיין לומר שהפכנו לאהבה טהורה כזאת שמחוברת ישירות לבורא עולם וחווה ממנו אהבה עצומה והיא כלפיו. העניין העצום בכל הקשור לאהבה טהורה היא להגיע לאהבה גדולה לבורא עולם ולא להיות תלויים יותר באהבה לאדם. כי ברגע שנצליח להשתחרר מן התלות והאובססיה נצליח לחוות אהבה טהורה בשניים. כל עוד אנו תלויים אנו שבויים להרס עצמי וללופ שהוא בבחינת חטא העגל - החטאה ומעגליות. וזה בוודאי קשה, אך הדברים חייבים להיאמר ולהישמע. כולנו רוצים לחוות אהבה טהורה אך כולנו לרוב תפוסים באהבה טמאה/אטומה, בגלגול הזה אין יותר ברירה, עלינו להשתחרר מההתמכרות ולהתייגע באהבה שלא תלויה יותר לא באדם ולא במצב, לא באם אוהבים אותי, מראים לי וכו'.. או אם אני בעל/ת תפקיד בחיר או בעל/ת ממון. הכל הבל, הניצחון לנצח את ההתמכרות והתלות הרגשית ולגלות את הלב האוהב שבנו. אנו צריכים להגיע למצב בנפש, לתודעה שאנו אוהבים את כל בני האדם וסוף כל סוף מבינים שגם זה שנראה שפגע בי מאוד נשלח להציל אותי ולקרב אותי לעצמי. באנו כאן לעבוד לא לבלות. באנו לעבוד באהבה טהורה ע"י זיהוי ההתמכרות. זיהינו, התייגענו, מצאנו, ככתוב: "יגעת ומצאת תאמין" - להתייגע במה? באהבה. אהבה שאותה חושפים מתוכנו ולא מחכים לקבל מהאחר. על זה אפשר לומר "מזל טוב וסימן טוב יהיה לנו". עלינו להבטיח לעצמנו שבגלגול הזה נגאל את עצמנו מן הייסורים: ההתמכרות, התלות והאובססיה הרגשית שנצרבה לנו עוד בילדות ואף מגלגולים קודמים, אך מה זה משנה מהיכן ומתי, כרגע זה בנו וכרגע נעבוד כדי לסלק מנפשנו את האסון הנוראי הזה. אנו במו ידנו רוצחים את נפשנו ואנו במו ידינו נחייה את נפשנו מחדש. אהבה - אור השם בנו היום. אנו חייבים להתאמן באור פנימי שלא שייך למה שקורה מחוצה לנו, יש כסף אין כסף, יש בן/בת זוג, אין בן/בת זוג,  אני יודע בוודאות שכך השם רצה - חוזרים לגישת 'כי תשא' את השם בליבך ודע כי הכל קורה לפי הסדר ולטובת האדם. אימון המחשבה יביא לנפש שמחה וחיים טובים ומטיבים. בני זוג שיעשו עבודה רוחנית אישית כל אחד על ההתמכרות הרגשית שבו ויעצרו את הרדיפה החיצונית וישהו רגע במרחב הפנימי, יגלו שקט, ביטחון ואהבה שלא ראו בתוכם קודם לכן, ורק אז יוכלו להתאחד מחדש ויקוים בהם הכתוב: "אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, לֹא זָכוּ, אֵשׁ אוֹכַלְתָּן". מה זה זכו? הזדככו! כדי להזדכך צריכים השניים לעבור כברת דרך בלתי מבוטלת שבסופו של דבר תסייע לשניים לחיות בהרמוניה. מאחר והאיש נוצר קודם מוטלת עליו אחריות גדולה יותר משל האישה, שבוודאי אף היא  צריכה לקחת אחריות, אך קודם אליה - האיש. "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת". מה זה שְׂאֵ֔ת? אותיות אשת/לשאת. כלומר: זוהי קריאה לזכר ללמוד לשאת את האישה והרבה מעבר למעמד הנישואין שאם לומר זה המעשה הקל ביותר שיש לזכר לעשות, אך העניין הוא כלל לא בנשיאת הטבעת, אלא בנשיאת המכלול שבאישה - להבין לליבה ולראשונה לראות אותה, את הילדה שבתוכה לפניו, ורק אז היא תצליח לראות את הילד שבו שגם כן זקוק להרבה אהבה שיש לה לתת לו . תם ונשלם מלאכת הבורא - זוהי השכינה בין איש ואישה. זכר הפועל ממקום של בגרות והכלת האישה, עולה למדרגת איש הנושא בליבו את השם. הלא איש שזוכה לראות לעומק את צרכיה הרגשיים של האישה הופך להיות שותף של אלוהים (אישה היא בראש ובראשונה אשת השם) הוא זוכה לברכה, שפע ואהבה גדולה. קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. האיש הוא הקובע איך יראו היחסים בבית. זכר הרחוק מעצמו יחווה ריחוק מהאישה שלצידו. זכר שאינו ער לצרכים הרגשיים של האישה, יאבד אותה ואותו. אישה במהות היא נוקבה - נקבה - נקב - יש בה חור, והיא המקבלת מהזכר, כשאין לו מה לתת היא הולכת לאיבוד: צער, כאב, ריחוק, נפרדות, גירושין, חיפוש מחדש. אך כשהוא מתעורר לחיים ומבין שהעולם הזה אינו הפקר, ולהופעתו בחיים ישנה משמעות והיא להתייחד עם אשת ליבו, לכבדה ולייקרה. כל עוד הזכר לא הבין זאת הוא עדיין תר אחר ההבל והריק ששוב ישלח אותו לאבדון. אכן מדובר בתהליך ארוך ומייגע שתחילתו צער ומכאובים וסופו תענוגים. תענוגים רק באהבת השם והבנת חוכמתו הנעלה. זכר מחויב להתגבר על ההתמכרות ולהתאחד עם ליבו ומכך עולה בו הרצון לאהוב אישה אחת שאיתה הוא יתעלה ברוחני ובגשמי.  כתוב: ״הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (בראשית פרק ד פסוק ז)״ - האיש החכם יכול להגיע למצב שהוא שולט ביצרו וכבר לא שבוי לדפוס ההרסני ולדמיונות שווא ומכך החטא לא ירדוף אותו, והוא לא ישתוקק לו יותר, אלא האדם יגיע למצב שהוא שולט בו, זה נצחון.  מסקנה: האיש ישא את הטוב - אם יטיב עם עצמו ומאליו עם אשתו! ואם לא יטיב עם עצמו, יישא קושי בלתי פוסק. נזכור - "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה" - תכלית האיש למצוא אישה שזה למצוא את צינור (אותיות רצון) השפע מהשם יתברך. על האיש לשמור על אשתו מכל משמר, אך בשביל זה הוא חייב תחילה להטיב עם עצמו - שזה לפתור את התסביך האישי שלו (אחרת הכל יוטח אליה, והפוך) מול ההתמכרות הרגשית. אם כך, על האיש לעבוד בשני מישורים: 1. במישור האישי - להבין את התסביך האישי שלו 2. במישור התורני - ללמוד פנימיות התורה בכוונת הלב - המגלה באדם את התשוקה האמיתית בחיים ואת היכולת לראות באישה אוצר - האחת והיחידה. הלא בלי לימוד התורה בכוונת הלב והבנת התסביך האישי, האדם לעולם לא ידע את מעלת האישה בחייו. הרי אין קיום לאדם בלא אישה. וכאן אתעכב טיפה ואסביר דבר מאוד מאוד עקרוני. ׳תורה׳ היא לא דת, תורה היא דרך חיים שמתירה את האדם מן התסביך האישי שהוא כבול אליו. המטרה היא להיות בעל דעת יותר מלהיות בעל דת. ככתוב: ״דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית״. לא כתוב דת קנית! ואומר: שעלינו להשיג דעת - ודעת משיגים בחיבור לפנימיות התורה - העוסקת בשחרור נפשו של האדם (שזה מאליו שחרור התסביך). הדת - מכשירה ומאמנת אותנו לצאת מעצמנו, אך היא לבדה לא יכולה לשחרר את האדם מעצמו. ואומר: עלינו להתעלות מהדת, להתחבר אל הד(ע)ת, וללמוד לשלב את שניהם - זוהי בהחלט מיומנות לשמה. התורה - היא: המתירה אסורים, הדת - היא: הזוקפת כפופים . יחי ההבדל! נזכור - מטרת העל שלנו - להתיר/לשחרר את עצמנו מן ההתמכרות והתלות הרגשית ואת זה ניתן לעשות רק ע״י תורת משה רבנו - המושה אותנו פנימה. ככתוב: ״אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים״ - האדם אינו יכול לשחרר את עצמו מהכלא/התסביך של עצמו, לשם כך הוא חייב דרך! דרך התורה. הדת - למשמרת. דתות - באשר הן, הן קהילות המשרתות את מטרת העל - להתחבר לשורש/לכח/לעצמה. ובחזרה לאיש שלנו. כשאיש מחובר לשורשו, הוא בריא, מואר ושמח ויכול לראות באישה - תורה לשמה - זאת המורה לו את הדרך אליו ואל החיים הטובים. ברוכים תהיו.       

*כמוכן, ישנן מערכות יחסים שצריכות להסתיים כי כך כתוב להן במסע הנשמה, וישנן הצריכות להישאר יחד ולפעול למען הריפוי, וכאלה העתידות להירקם מחדש ושוב כדי שזה יקרה על הזכר לגדול ולהיות איש ועל האישה לשאת את נפשו של בעלה. 

שהדברים יהיו לגאולת הדעת בעם ישראל ולשלום פנימי וחיצוני כאחד, אמן ואמן.