פָּרָשַׁת 'כִּי תִּשָּׂא' - אֶת הַשֵּׁם. הַתְּשׁוּבָה לְכָל שְׁאֵלָה

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם". גם פרשה הזו עוסקת לא מעט בתרומה (כמו פרשות 'תרומה' ו 'תצווה'), על כל אדם מעל גיל 20 לתת תרומה לטובת 'מחצית השקל', במטרה לכפר על נפשם. זוהי הפרשה השלישית ברציפות המביאה את מעלת 'התרומה', שכן כוונת המשורר/הבורא, לחולל בתוכנו מהפך בכל הקשור בנתינה באשר תהיה (כפי שציינו בפרשות הקודמות). הפרשה שלנו פותחת בצמד המילים: 'כי תשא', עפ"י ההיגיון הפשוט כשמופיעה המילה 'כי', לפניה אמורה להישאל שאלה, ובכלל למה להוסיף את המילה 'כי', אפשר להתחיל את הפרשה במשפט: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'ותשא'. אנו כבר יודעים שהתורה היא סוד עצום, שאותו הקב"ה מצפה שנגלה מתוך רצון אמתי לדעת מהי התשובה האבסולוטית, ועל כן, אנו בני האדם שלא מפסיקים לשאול שאלות, ומסתבכים לא פעם עם תשובה ועוד תשובה ואינסוף תשובות והשערות שלא באמת משקיטות את נפשנו, וכאן, כביכול אין אנו רואים את השאלה, אך כולנו בוודאי מתהלכים ביומנו השגרתי עם שאלה או שתיים ויותר, שלא מניחות לנפשנו, ויש כאן סוד מפוצץ!!!!!!! הביטו וראו - 'כי תשא', הסכמנו שזאת תשובה, כתוב 'כי', וכי היא תמיד מילה שפותחת תשובה, אך מה הסוד המפוצץ? 'כי תישא' היא למעשה התשובה שהשם שם לנו כאן בפרשה להזכיר לנו שלכל שאלה שתצוץ בנפשנו/ליבנו יש תשובה אחת: 'כי תשא', לשון לשאת, לשאת בראשנו את השם, ובכל שאלה שצצה, פשוט לשאול את עצמנו, איך השם רוצה שאגיב, איך השם רוצה שאפעל וכו'.., כל הזמן לעסוק ברצון השם - זוהי התשובה. ניתן לראות כי המלה 'תשא' בקריאה מהסוף, תיתן לנו את המילה *'אשת' (ארחיב בהמשך), ואומר: שכמו שבעל נושא אישה, והיא למעשה התשובה של הגבר, כך אנו בני - ישראל נושאים את בוראנו בראשנו כי רק הוא התשובה לכל השאלות!!!  בפרשה שלנו השם מבקש ממשה לספור את בני ישראל: "כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם..., מה זה לפקודיהם?  תשובה: לפקודיהם שורש פ.ק.ד, לשון פקודה, משמע: השם מבקש ממשה לפקוד על בני ישראל לתת כופר להציל את נפשם, נשאלת השאלה: מדוע השם פוקד ומצווה עלינו לתת פעם אחר פעם, מה לא מספיק לבקש מאתנו? תשובה - אנו חיים בעולם מאוד אלטרואיסטי ונתינת תרומה נחשבת/נתפסת לרוב מעשה של דתיים, ולכן השם עושה עמנו חסד רב ומבהיר שוב ושוב כי נתינת התרומה היא מעשה הנדרש מכל בני ישראל ולא רק מקהילה מסוימת. והחסד העצום הוא שהשם מלווה אותנו שבוע אחר שבוע ומלמד אותנו הכיצד לנהוג כדי להציל את נפשנו, כי יודע כי עם קשי עורף אנחנו, ורק ביד חזקה - פקודה, אולי נתעורר להבין את המסר שהוא אך ורק לטובתנו האישית - שנתינת תרומה מכפרת על נפשנו (כי צדקה תציל ממוות, איזה מוות? רוחני ונפשי כאחד). הפסוק מונה את השורש 'פ.ק.ד' - 3 פעמים, מה החידוש? להזכיר לנו שוב מיהם השותפים לאדם בבריאתו: אבא, אמא ו הקב"ה - ולכן מעצם השותפות הראשונית בבריאה, הפקודה להמשיך את השותפות עם הקב"ה (ועם הורנו) בכל, ובמעשה הנתינה המכפרת על הנפש בפרט. בשורש פקד, גם לשון דפק, יש רמז למשפט העצום בשיר השירים: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי...", השם מבקש מאתנו לפתוח לו, לפתוח לשכינה/לשלוות הנפש שתיכנס אלינו ברגע שנישא אותו במחשבתנו ומכנה אותנו בשמות קרבה אישית: אחותי רעייתי. "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה, בִּפְקֹד אֹתָם" - ומהו כופר? תשובה: לשון כפרה, כפרת עוונות. אנו נותנים כופר כנגד מעשה לא טוב שעשינו, והכופר בעצמו מכפר לנו על המעשה. כשאנו רוצים לסייע לנפשנו, אנו מחויבים לתת כופר/תרומה לזולת. היום אין לנו בית מקדש שאליו היו עולים ונותנים עולות וזבחים וקורבנות להשם, היום עלינו להפוך את נפשנו לבית מקדש ע"י תיקון המידות, בירור הרצונות וכו'.., עלינו להפוך את גופנו/נשמתנו לבית המקדש ע"י הנהגת חיים נעלה, עלינו להפוך את ביתנו לבית המקדש ע"י הבאת השלום האלוקי. "וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם" -  ישנה הבטחה שהנותן והמכפר לא תהיה עליו רעה/מגפה. מה שמעלה מיד את המשפט: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ...", ואומר: שאם נעשה טוב נישא טוב, ואם לא נטיב עמנו - נפתח לחטא שירבוץ בחיינו ח"ו. הפרשה עוד עוסקת בבניית העגל שבנו בני ישראל בזמן שמשה רבנו עלה להשם לקבל את לוחות הברית, והכעס שבא בעקבותיו.., עגל לשון לעג הרומזת לנו לא לבנות בנפשנו 'עגל' כלומר: לא לבחור בדרך שיש בה לעג והקטנה, אלא, לבחור בדרך חיים שיש בה ברית ושלום. חטא העגל - חטא - לשון החטאה, עגל - מעגליות קרי, אנו מחטיאים את המטרה כשאנו חוזרים לאותה הנקודה פעם אחר פעם ואף לא פעם שאנו שמים עצמנו במקום של לעג. למה הכוונה? עלינו להבין את ערכנו ועוצמתנו הפנימיים ולא ליפול לדפוסי התנהגות שנהגנו בהם בעבר שגרמו לנו לחיות בלופ הרסני. עלינו לזהות את החולשות ולהפוך אותן לעוצמות. אישה - את  מזהה שאת נמשכת לזכרים רמאים, לא יציבים וחמקנים? בדקי היכן את משקרת לעצמך, מה מפיל אותך לחוסר יציבות? תלות רגשית? למדי עליה, למדי אותך - מי גרם לך לתלות רגשית בילדות ואיך ניתן להשתחרר ממנה. דעי כל עוד תהיי תלויה - את באוויר! שום יציבות ואושר. עשי כל שביכולתך להבין את התלות שאת נושאת בליבך, והיא כלל לא שייכת לאדם שמולך - הוא בא להזכיר לך שאת תלויה וממש לא חופשיה. חידוש נוסף שמצאתי בצמד המילים: 'כי תישא' - אותיות *'אישתך'. על כן את המילים הבאות אקדיש לאיש. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: "אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, לֹא זָכוּ, אֵשׁ אוֹכַלְתָּן". מה זה זכו? הזדככו! כדי להזדכך צריכים השניים לעבור כברת דרך בלתי מבוטלת שבסופו של דבר תסייע לשניים לחיות בהרמוניה. מאחר והאיש נוצר קודם מוטלת עליו אחריות גדולה יותר משל האישה, שבוודאי אף היא  צריכה לקחת אחריות, אך קודם אליה - האיש. "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת". מה זה שְׂאֵ֔ת? אותיות אשת/לשאת. כלומר: זוהי קריאה לאיש ללמוד לשאת את האישה והרבה מעבר למעמד הנישואין שאם לומר זה המעשה הקל ביותר שיש לאיש לעשות, אך העניין הוא כלל לא בנשיאת הטבעת, אלא בנשיאת המכלול שבאישה. זה בהחלט הפרויקט המאתגר ביותר לו לאדם, מהסיבה שהוא בעצמו עדיין לא למד לשאת את עצמו. שזה את הכובד שהוא הגיע אתו לנישואין ועכשיו לשאת כובד נוסף, זה כמעט ובלתי אפשרי כשזה בלי הדרכה וליווי מהשורש. ולכן אנו רואים הכיצד מערכות יחסים מתפרקות בזו אחר זו, ומיד מחפשים בן/בת זוג נוסף במטרה לחלוק יחד את הדבר הכי יפה שיש ביקום וזה החברות בין השניים הקוראת רק כשמזדככים - זוכים. על כן, האחריות היותר גדולה היא מצד הגבר שתפקידו להתגבר על יצרו ולהתחבר ליוצרו. האיש - הוא הקובע את הטון ביחסים. אישה - נקבה - לשון נקב - היא כלי הקיבול/המקבלת והיא מושפעת מהאיש שלה. וכשהוא לא מטיב עמה, קרי, עדיין לא הבין את מעלתה בחייו ותר אחרי דמיון מופרך הגורם לו להפנות את התשוקה החוצה, הוא למעשה פותח לחטא שירבוץ בחייו - אסון גדול. אך מה, האדם יכול להציל את עצמו ולמשול בחטא, איך? ע״י עזיבת החטא והבטחה לא לחזור עליו, תוך הבנת העומק של הדברים - ״הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (בראשית פרק ד פסוק ז)״ - האיש החכם יכול להגיע למצב שהוא שולט ביצרו וכבר לא שבוי למוחו הכלוא בדמיונות שווא. מסקנה: האיש ישא את הטוב - אם יטיב עם אשתו! ואם לא, יישא קושי בלתי פוסק. נזכור - "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה" - תכלית האיש למצוא אישה שזה למצוא את צינור (אותיות רצון) השפע מהשם יתברך. על האיש לשמור על אשתו מכל משמר, אך בשביל זה הוא חייב תחילה להטיב עם עצמו - שזה לפתור את התסביך האישי שלו (אחרת הכל יוטח אליה, והפוך). אם כך, על האיש לעבוד בשני מישורים: 1. במישור האישי - להבין את התסביך האישי 2. במישור התורני - ללמוד תורה בכוונת הלב - המגלה באדם את התשוקה האמתית בחיים ואת היכולת לראות באישה אוצר - האחת והיחידה. הלא בלי לימוד התורה בכוונת הלב, והבנת התסביך האישי, האדם לעולם לא ידע את מעלת האישה בחייו. הרי אין קיום לאדם בלא אישה. וכאן אתעכב טיפה ואסביר דבר מאוד מאוד עקרוני. פעמים שאנו נפגשים עם המילה ׳תורה׳ אנו מיד חושבים שללמוד תורה זה להיות דתי. וכדאי שאבהיר טיפה את ההבדלים. ללמוד תורה זה הרבה מעבר לדת. ובכן, מה ההבדל? התורה כשמה - מתירה את האדם מהקונפליקט האישי שלו, ואילו הדת איפה קושרת (כולא). מסבירה. הדת - משרתת את המטרה הנעלה אך היא לא המטרה עצמה. המטרה היא לא להיות דתי, המטרה להיות דעתי! להתחבר לשורשים שלנו/ליהדות.  המטרה - ללמוד להתחבר לחלק העוצמתי שבנו - לחלק האלוהי שאותו לא ניתן להשיג באמצעות הדת, אלא באמצעות ה- ד(ע)ת. ככתוב: ״דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית״. לא כתוב דת קנית! ואומר: שעלינו להשיג דעת - ודעת משיגים בחיבור לפנימיות התורה - העוסקת בשחרור נפשו של האדם (שזה מאליו שחרור התסביך). הדת - מכשירה ומאמנת אותנו לצאת מעצמנו, אך היא לבדה לא יכולה לשחרר את האדם מעצמו, נהפוכו. ואומר: עלינו להתעלות מהדת, להתחבר אל הד(ע)ת, וללמוד לשלב את שניהם - זוהי בהחלט מיומנות לשמה. התורה - היא: המתירה אסורים, הדת - היא: הזוקפת כפופים . יחי ההבדל! נזכור - מטרת העל שלנו - להתיר/לשחרר את עצמנו ואת זה ניתן לעשות רק ע״י תורת משה רבנו - המושה אותנו פנימה. ככתוב: ״אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים״ - האדם אינו יכול לשחרר את עצמו מהכלא/התסביך של עצמו, לשם כך הוא חייב דרך! דרך התורה. הדת - למשמרת. דתות - באשר הן, הן קהילות המשרתות את מטרת העל - להתחבר לשורש/לכח/לעצמה. ובחזרה לאיש שלנו. כשאיש מחובר לשורשו, הוא בריא, מואר ושמח ויכול לראות באישה - תורה לשמה - זאת המורה לו את הדרך אליו ואל החיים הטובים. ברוכים תהיו.       

*כמוכן, ישנן מערכות יחסים שצריכות להסתיים כי ככה כתוב להן במסע החיים, וישנן הצריכות להישאר יחד וכאלה העתידות להירקם, וכדאי שזה יהיה בטוב, באחווה וברעות. ולשם כך, תחילה, על האיש לפתור עצמו.

שהדברים יהיו לגאולת הדעת בעם ישראל ולשלום בין בני הזוג, אמן ואמן.