פָּרָשַׁת 'כִּי תֵּצֵא' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁכְּדֵי לַ...

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא, י'). מורנו הגדול והדגול, משה רבנו, עדיין מלמד אותנו בהוראת השם, איך להתנהג עם עצמנו לפני כניסתנו לארץ. ולכן הוא מתחיל במשפט העצום הזה: "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְי", שבה ללמד אותנו לצאת למלחמה מול האויבים של עצמנו. שנים חשבנו שאויבים נמצאים מחוצה לנו, וזה כלל לא האמת המוחלטת. האמת המוחלטת היא שהאויבים נמצאים בתוכנו ונשקפים מחוצה לנו. ואומר, שאם אני לא מצליח להתגבר על האגו, הכעס והשנאה שבתוכי שהם האויבים שבי, מאליו יופיעו במציאות אויבים חיצוניים שיעוררו בנו בדיוק את הרגש/האויב שקיים בנו. פלא פלאים להבין זאת. ומה נחשוב? שהם אשמים. לאאאאאא ולאאאאא. החוץ, ואומר זאת מיליון פעמים. החוץ בא לשקף אותנו (ופעמים שבא לאמן אותנו לשים גבול להתנהגות שאינה ראויה) ולהראות לנו שבנו קיים הכעס, השנאה וכו', שהם חונקים את הזרימה הטבעית בחיינו ולא מאפשרים לו לחוות את הטוב, הנחת והשמחה. אז באה התורה הקסומה שלנו שיודעת עם מי יש לה עסק, ומניחה כאן את אוצרות הנפש. ומעניקה לנו פתרון לכעס והשנאה שרובצים בנו והמטמטמים ומטמאים אותנו. והוא "כי תצא למלחמה על אויבך". השם אומר לנו יש לכם את היכולת להילחם באגו והריסותיו: הכעס והשנאה, כי ברגע שתלחמו וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ - השם יעזור לנו לשלוט עליהם ונשבה אותם - וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, כלומר, ברגע שנילחם להתגבר על האגו/הכעס והשנאה, השם יעניק לנו עזרה מן השמים להתגבר עליהם ומכך נהפוך אותם לשבויים שלנו. ואווווווו. אם זה לא הישג ההישגים לנפש האדם ובכלל, מהו הישג? הלא, אם אדם אוחז בתואר ומעמד כזה ואחר ועמוק פנימה הוא מלא בכעס ושנאה ומנוהל מהאגו שלו, מה שווה כל החיצוניות וההצגה הזאת? זה הבל. הלא האדם הוא הפנימיות שבו, הגבורה שבו, הענווה שבו. זה בסדר להיות בתפקיד ומעמד, אך זה לא בסדר מעמד בלי עמוד שדרה פנימי. בלי חוסן פנימי אמיתי. חוסן המתגלה בחיבור לנשמה שבאדם ולרוח שבוא. חוסן פנימי ואמתי נובע מניצחון האויבים הללו שבתוך האדם. נמצא כי האדם הוא האויב של עצמו כשהוא אינו משכיל להבין את נפשו ונמצא שבוי לרגשותיו ויצריו. קרי, אם למשל כשמישהו מדבר אליי לא יפה ואף מנסה לזלזל בי, אני מגיב בכעס, למעשה אני נשלט על ידו, מה שאומר שעמוק פנימה חי בתוכי כעס שמכל שבריר קטן מתעורר ומשבש אותי. זאת דוגמה לאדם שחי במלחמה פנימית כלל לא חיצונית. וכך נראית החברה שלנו. נכון, קשה מאוד לא לכעוס ולכן באה התורה ומנסה לסייע לנו להתחיל להתאמן עם עצמנו בכדי לאפשר לנו להגיע אל השלום בתוכנו ומחוצה לנו. מה שאומר, עלינו לנסות להבין במי אנו מזלזלים, ואל מי אנו מדברים לא יפה. הרי, לא במקרה מפגישים אותנו עם אדם/אנרגיה מסוימת או עם רגש מסוים. אנחנו כאן במעבדה עולמית לזיכוך הרגשות השלילים שבנו למען השלום. אז מחד עלי לברר איפה זה פוגש אותי, ומצד שני ללמוד לשים גבול לעצמי! לבלום! ככתוב: 'תולה ארץ על בלימה'. בעצירת תגובה קורה הזיכוך והנס. נס = התעלות פנימית. התעלות פנימית מולידה שלום. יש להמתין עם התגובה כי שניים כועסים זה שניים שלא שומעים ושניים שהם זועקים מכאב פנימי שאף אחד לא באמת רואה. וכשהרוחות נרגעות רק אז אפשר לנסות ליישר את הדברים בנחת. ככתוב: 'התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. עלינו לצאת בכל כוחנו ולהילחם בכעס שלא פעם מנהל אותנו. יש כעס בחוץ? לא להאשים! לעצור, לשתוק, ולהתבונן. אם למשל הילדים שלי מדברים אליי לא יפה ואני מנסה להבין למה המציאות מראה לי זלזול. אני מתבוננת ומגלה שדיברתי לא יפה לאימא שלי. המהלך הזה עמוק ופגיע ודורש כנות וענווה. פעמים שהורה בוודאי חוצה גבול, אך עלינו מיד להבין שהכאב מדבר מגרונו. לכעוס עליו לא יעזור וגם לא ישרת את התכלית שלנו כנשמות הזקוקות לזיכוך פנימי. ראייה לעומק האחר מצילה את כולם. אם הצלחנו לראות את האחר ולהגיב בנועם באמת, ניצחנו. ואפשר לשים גבול גם להורה. זה לכבד את כולם. נזכור, גם לילד וגם להורה כואב. והשאלה, לא למי כואב יותר, אלא, מי מצליח לראות נכון את הסיטואציה - מי מצליח להתגבר על החוסר באהבה שמנהל אותו באותו הרגע, ומצליח לראות שגם האדם שמולו זועק מאותו החוסר. החכמה להפסיק להאשים ולהתבונן אל החוסר שבפנים. הראייה כשלעצמה היא האהבה החסרה!! כולנו כואבים, כולנו מאשימים וכולנו שבויים ליצרים שלנו עד שנחליט אחרת. זה הסבל העולמי בנפש ומחוצה לו. לסבל ולכאב הזה יש תכלית - לחשוף את השלום מתוכנו ובוודאי שזה יוקרן גם החוצה. איך ניתן לחשוף את השלום? ע"י תשובה פנימית! חרטה - להתחרט בכל ליבי שעדיין יש בתוכי כעס שהוא בשורש תמיד כלפי הורה דומיננטי בחיינו, שלא הצליח להראות לנו אהבה ויחס עמוק. כולנו כועסים על זה שלא ראו אותנו ולא הקשיבו לנו ולא פעם גם התעלמו מאתנו כשהיינו ילדים. אך אל נשכח שגם את הורינו לא ראו. זה גלגל שמתגלגל גם אלינו והלאה לילדינו. החכמה ללמוד לצאת למלחמה בתוכנו ולעצור את המגפה הארסית הזאת. הכעס וההרס הזה מנהלים אותנו עוד מהילדות. הכעס הזה הוא כמו ילד שכועס ורוצה עכשיו אהבה. אז כשאני מבינ/ה מאיפה נובע הכעס, אני אמור להבין מהיכן נובעת המלחמה הפנימית שלי כלפי עצמי וכלפי העולם. ושם השם מבקש מכל אחד ואחת מאתנו - צא/י למלחמה על האויבים שלך. אני אתך, אני יעזור לך נגדם!!! ככתוב בתהילים: 'עמו אנוכי בצרה' ובספר שמות י"ד, יד: "יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן". ולמה הכוונה 'ואתם תחרשון'? תחרשון שורש חרש. כלומר: בזמן שהשם נלחם עבורנו אין לנו יכולת באמת לשמוע אותו אך אנו יכולים להרגיש את ההתערבות שלו, מתי? כשנפעל מתוך אמונה וביטחון אבסולוטיים בו. חובה עלינו להילחם בכעס של עצמנו ורק אז נראה את גדולת השם בנו. 'אני לדודי ודודי לי'. אנחנו בדיוק בחודש אלול, חודש של הסליחה הפנימיתתתתת. עלינו לסלוח לעצמנו שכעסנו בלי שליטה, ממש כמו הבהמה. עלינו להתחרט שבכלל לא ידענו שאנו פוגעים בעצמנו ומביאים עלינו סבל נורא של קשיים בזוגיות, עיכוב בזוגיות, מצב כלכלי שלא משתפר, יחסים לא טובים עם ההורים והילדים, בעיות בעבודה וכו'. עלינו להביע חרטה גמורה על כך שחי בתוכנו כעס שאטם את נשמתנו היפה. ולקבל על עצמנו שבפעם הבאה שהכעס מופיע אנו לא נוציא אותו החוצה, לפחות ננסה, אנו נלמד להתעלות מעליו ולעבוד אתו כמכשיר כושר אל הענווה. ועלינו להפסיק לראות באנשים אויבים. זה שקר מוחלט. אנשים במידה מסוימת עושים לנו טובה שבאים להראות לנו את הכאב והחסימה שבנו. כן, זה קשה להבין את זה. זה לוקח זמן. אך זוהי האמת. עלינו להתחיל להבין את יסודות נפש האדם. עלינו לצאת מהמחשבה שמישהו שונא אותנו, אלא, במישהו הזה קיים רגש השנאה שהוא לא הצליח לזקק אותו. השנאה שלו לא קשורה אלינו. זה כמו שיש במישהו הזה איברים שלא שייכים לנו, גם הרגשות שבו לא שייכים לנו. יש בו שנאה, יש בו כעס וכו'. ולא הוא כועס עליי, הוא שונא אותי. הרי בוודאי שאם יש שנאה בפנים היא מוקרנת החוצה. אך ההתנהגות החיצונית תמיד מעידה על התרחשות פנימית ואליה אנו אמורים להתייחס בעיקר. במשך אלפי שנים ודורות רבנו עם כל העולם ודודו. אין כוח. לא עוד מלחמה! "עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ". קול התורה והשלום נשמעים בכל הארץ כעת. סודי הסודות מתוך עמקי הנפש מתגלים - זהו הזמיר - הרמז. תורת הסוד שהיא המזור לנפש ולעולם. אז שלבי התשובה בעומקם הם: חו"ק - חרטה - וידוי- קבלה לעתיד. חרטה - עליי ללמוד להתחרט על אותו רגש שחי ומתעלל בי חיים שלמים. אך לזכור גם לא להאשים את עצמי. כן לקחת אחריות מעתה והילך. וידוי - להתוודות שפעלתי מתוך מצוקה אישית וחוסר ידע, לראות ללבב שלי ולשל כולם, לראות את צער בני האדם שהוא למעשה צער השכינה. קבלה לעתיד - לקבל על עצמי לפעול מתוך הנשמה ולא מתוך הבהמה שבי. כשהכעס מגיע, לזהות (כשאני לומד לזהות את הכעס אני לא מאפשר לו שליטה) אותו ולא להז(ד)הות (אם אני מזדהה עם הכעס אני למעשה פותח דלת ליצר הרע להיכנס אליי ולשלוט בי) עמו. להילחם בו (ולא באחר). אין לנו באמת עניין עם האחר אלא לצורך אהבתו. קולטים? כל בני האדם נוצרו למעשה לעזור לנו להגיע אל השלום הנפשי ואנחנו נתקענו על המלחמה החיצונית. הזוי. אחרי שזיהינו ולא הזדהינו, עלינו לפנות ישירות אל הילד/ה הכועס/ת שחיים בנו ובאותו רגע לחוות את הכאב בלב. זה רגע הכי מקודש בתהליך. הכאב מתהפך ברגע לחמלה ולאהבה. זה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. רק ככה עושים בית להשם. כשמאוד כואב, חווים ומבינים שזה השם שפועל בנו ומזכך אותנו להיות אהבה טהורה. וזה 'לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי'. רק כך נוכל באמת לנצח את עצמנו ולצנוח אל השלום. וצנחנו כולנו אל האהבה. אמן. הכעס הוא מעין מפלצת המפצלת אותנו לשני אנשים. וכדי להתאחד מחדש עלינו להילחם בו/בה. השם הוריש לנו את פרשות השבוע כדי שנפרוש כנפיים אל השלום וכדאי שנדע ללב של הפרשה שהיא מתפקידה לגדל בנו לב שמח ואוהב. עלינו להיות אנשי דעת - המתבוננים פנימה לנשמה, ככתוב: "דעת קנית מה חסר, דעת חסרת מה קנית". הפרשנה שלנו פותחת בצמד המילים: "כי תצא". למה 'כי'? כי זוהי מילת תשובה. איפה השאלה? האדם! האדם הוא השאלה! והתורה היא התשובה! האדם לא פעם שואל את עצמו: 'למה לא טוב לי'? והתשובה: כי לא למדת לצאת מעצמך! לא למדת לצאת למלחמה על אויבך! לא נפגשת עם הכעס והילד שבך באמת! לא למדת לגדל את השלום בליבך! זה כל הסיפור שלך נשמה טובה וטהורה. קָר֣וֹב יְ֭הֹוָה לְכׇל־קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶאֱמֶֽת. נקרא להשם כולנו, נבקש ממנו עזרה להתגבר על הכעס ולחיות בשלום, ונראה במו עיננו וליבנו איך השם בא לעזרנו. בדוק ומנוסה. אין לאן לברוח יותר. וטוב שכך. הגענו לארץ ישראל בזכות אבות וחסד ממש, והיום השם עוזר לנו בכל הכוח להבין את נפשנו ולגדול מכעסנו אל כס הכבוד שבלב. כעס - עלינו לגדול ברוחני/בנפש מהכעס המצמצם ולגלות את ההגבהה (ככיסא) הרוחנית. ע"י העין החדשה. הניצחון הכי גדול שלנו הוא ניצחון האויבים הפנימיים שבנו. קרי, ניצחון יצר הרע. ומהו יצר הרע? צִיר הָרֵעַ. כשנגדל מהיצר נגלה שהוא היה הציר דרכו גילינו את האחדות הפנימית. כל הנאמר כאן עוסק רק במשפט הראשון בפרשה, וכל הפרשה למעשה מסבירה את אותו עניין. זה כמו להציע לאדם לאכול כשר ואז מפרטים לו מה זה אומר אוכל כשר, ומה אסור ומה מותר. הפרשה שלנו מתחילה לתת דוגמאות. כמו למשל: "וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". כלומר: אסור לגבר לקחת אישה נשואה (כתוב 'אשת' = אשת איש) שנמצאת בשביה - שנמצאת שבויה ליצרים שלה - שהיא מפוחדת ומבולבלת ולא מודעת למעשיה, שהיא כועסת ועצובה וכו', בגלל חשקיו היצריים. למה? כי הוא ימאס בה. ככתוב: "וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ,וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" - גבר שלוקח אישה נשואה ובכלל, כל אישה בשל המראה החיצוני שלה, ורק לצורך פורקנו האישי, ולא מתמקד ביופי הפנימי שלה וברצון אמיתי לשמח אותה, מהר מאוד גם היופי שלה ירד בעיניו, ונמצא כמענה אותה. ולא ירחק הרגע שהוא ימאס בה (וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ). ובזה הוא עובר על איסורי תורה מאוד חמורים כגון: "לא תרצח" "לא תנאף" "לא תחמוד" "לא תגנוב". זאת דוגמה המפרטת לגבר איך לצאת למלחמה על היצרים שלו ולא לעשות חטא חמור עם אישה. למעשה התורה פונה שוב אל הזכר כמו שהשם פנה בבראשית לאדם כששאל אותו 'איכה' - היכן הדעת שלך? ומזכירה לזכר לנהוג כבוד באישה, אחרת, הוא יביא על עצמו צער בנפש, בגוף ובממון. אין לשחק עם הנשמה הטהורה שבאישה. היא נבראה במטרה להיות עזר כנגדו. כך שבכל זמן שהזכר לא מתקרב לעצמו ולא נלחם עם יצריו, ולא מבין מה התכלית שלו בעולם, הוא אבוד ומת. הוא הולך נגד עצמו/נגד אלוהים/ נגד הכול. הוא מאבד כל מה שיש לו והכי גרוע שהוא חי בניתוק מוחלט מהנשמה שבו. אין צער גדול מזה. אך אם הוא יתעורר ויפקח עיניים, הוא יבין שהוא הצרה של עצמו ואין מנוס מלהתחיל להתאמן עם הכעס והילד המורד, לראות ללב שלו ולהרגיש אהוב מחדש. לרצות אישה אחת מתוך ידיעה שרק דרכה ניתן לגלות חיים של אמת ושמחה, ורק דרכה הוא יצליח לגדול, להתגבר ולהתאחד למציאות אוהבת ומחבקת. התורה לא פונה אל האישה, אלא אל הגבר! מהגבר תצא בסופו של הדבר האחווה, השלום והרעות. האישה תשמח מאוד להצטרף לחגיגה. וזה 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם'. העבודה שלנו היא להגיע ולזכות בשכינה/בשלווה הפנימית. איך? ע"י 'העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל' - כשנחשוב על עצמנו ועל האחר ממקום של חמלה ואהבה נייצר בתוכנו ובעולם שלום. לסיכום. כל הפרשות מלמדות ומאירות חיים, אך הפרשה הזו מלמדת את יסוד החיים! לצאת למלחמה מול הכעס שלנו ולהבין, חסרה אהבה בפנים? טבעי לגמרי! זהו המנגנון ההתפתחותי הנטוע בנו. במשך אלפי שנים ודורות החיסרון בנפש הזה ינק אינסוף סבל שכדאי שנתבונן על מהלכו ונצפה לסיומו. קודם בדעת. כשנצא אל השורש וההבנה ונרצה בכל כוחנו לחוות חיים, מה שיקרה ׳ונתנו ה׳ אלוהיך בידך׳ - השם יעזור לנו לשלוט בכעס והריסותיו. ׳ושבית שביו׳ - נחת. יגיע הרגע שאנו נהפוך את הכעס לשבוי שלנו ולא עוד לשולט בנו. זוהי גאולת הנפש. בעל כורחנו באנו לכאן - בעל כורחנו נלך מכאן - בעל כורחנו נתמודד עם החיסרון בנפש עד שנזכה להתמלא באהבת אמת פנימית ועמוקה.

ונאמר אמן.