פָּרָשַׁת 'כִּי תָּבוֹא' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, כִּי רַק א...

"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ". (דברים כ"ו,א) בשבוע שעבר למדנו כי התשובה לכל שאלה של האדם היא: לצאת מעצמו! כלומר: לא משנה מה האדם עובר בחייו, עליו לעצור ולהתבונן במהלך השלם בחייו ולשאול: "מי אחראי למה שאני חווה עכשיו בנפש שבי"? והתשובה: ברור שבורא עולם. ולשם מה התחושות המעיקות האלה? לשם הבירור הפנימי! הלא, כל תחושה פנימית לא נעימה כמו למשל: של רצון וכמיהה עזה לקבל אהבה מבחוץ (בכל דרך שתהיה), מקורה מבורא עולם שכמה בעצמו שנשתחרר מהתלות הקשה הזאת שמשתקת אותנו אל השקט הפנימי. הרי תורה - כשמה מתירה/משחררת את האדם מדפוסים שנדמה לו שהפכו טבע שני שלו. כשהטבע הוא להיות בחופש, והפך טבע זה להיות כלוא ברגש או ברצון לקבל. חשוב שנדע - הבורא טבע בנו חיסרון/רצון לקבל אהבה, יחס, כבוד וכו', בכדי שנלמד לתת אותו לעצמנו, וזוהי מסקנה שלוקח זמן להגיע אליה, ואף כמה גלגולים, מהסיבה שהתרגלנו לחשוב שהחוץ אמור למלא את החיסרון הפנימי. כשהאמת היא שחיסרון פנימי יכול להתמלא רק מרוחניות. וכפי שכתב כבר שלמה המלך: "והנפש לא תימלא" - הנפש לא יכולה להתמלא מהחוץ מהסיבה שהיא רוחנית. ואומר שהנפש שלנו זקוקה לחיבור עם חכמה גבוהה יותר מבני אדם. עלינו לנסות ולשבור את הדפוסים והאוטומט שבנו. כמו למשל, 'רע לי לבד, אז מישהו/י בחוץ חייבים להמתיק לי את התחושה הלא נעימה שבתוכי'. אבוד מראש! אולי תחילה תהיה תחושה נעימה אך היא זמנית. ומה שצריך לעשות זה ממש לשהות בתחושה הזאת ולהיות שם - בלבדות, בריקנות, להרגיש את החיסרון באהבה, להרגיש את הדפוס שניהל אותנו חיים שלמים ואפילו דורי דורות, להכניס לריק הזה חמלה ענקית, זה להתמלא באהבה. ונזכור שזהו צורך טבעי להרגיש אהובים, אך לא לפני שנתמלא באהבה מעצמנו.

שרוצים לקבל אהבה מבחוץ נראית חסר סיכוי, אך התמדה פעם אחר פעם תביא לשבירתם. כשם שטיפות של מים היורדות בהתמדה אל הסלע ממיסות אותו, כך ההתמדה שלנו בדפוס העיקש תמיס אותו, ואז יזרמו המים.., תזרום מתוכנו השמחה והאהבה שתמיד הייתה וחיכתה לנו. מסקנה: 'כי תבוא' - מלמדת אותנו לבוא פנימה אל הנפש ולשחרר אותה מכל תלות חיצונית, כדי שתתקיים האהבה ביחיד, בזוג והילך.. 'כי תבוא' - מלמדת את האדם תחילה לצאת מעצמו - מהדפוס שמתעלל בו - מהרצון שלו לקבל דבר מה מהמציאות, כגון: אהבה - ערך, כבוד, יחס וכו'.., ולהרגיש בנפש עד כמה שהרצון הזה מנהל את הנפש ושולט בה. ושם להתחיל מהלך פנימי של שחרור תלות רגשית מתוכי. הלא אם ישנה תלות פנימית (רצון לקבל אהבה..) בוודאי שתהיה תלות חיצונית שתוביל לאובססיה, לרעילות ולהפך אהבה. למהלך הזה של בירור הרצון קוראים 'ביאה' - לבוא אל תוכיותנו ולחולל שם מהפך. למלא את החלל ברוח ואהבה שהיא נתינה לעצמנו. כן, זה מאוד קשה תחילה ולא מובן, אך צריך לתרגל זאת ע"י הבנה, התכנסות פנימה, נשימות עמוקות, חיבור לבורא שמזרים לנו אוויר/נשימה 24/7 בלי נשים לב בכלל. אז כדאי להתחיל לשים לב לנשימה, ללב, ולהרגיש דרכם את האהבה, ולאט לאט להרגיש את התנודה הפנימית של הדפוס והרצון לקבל, עצם הזיהוי, עלינו למסלול השחרור. התמדה זה כל הקסם. כפי שאני מציינת פעם אחר פעם, בשם הפרשה ניתן לראות סודות עצומים. במילים: כי תבוא' מופיעה המילה ׳ביאת׳, ומהי ביאת? אנו מכירים את המונח ׳ביאת משיח׳ ואיך זה קשור אלינו? כי תבוא מציין ביאה/שיבה/חזרה אל מקום שהיינו בו ועלינו למשוח כמשחה את דעתנו בה - בביאה, לכן הפרשה מתחילה במילה ״והיה כי תבוא״ כלומר: כבר היינו בארץ המובטחת (בדעת, כי בפיזיות כולנו נמצאים בארץ אבל לא באמת מרגישים בנפש ביטחון), וכל המשימה שלנו היום (אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, נותן - לשון הווה) לשוב לבטחון שבלב, איך? שבת! לשמור שבת שהיא מצווה לשון צוותא המסייעת לאדם להיכנס פנימה אל תודעת השיבה הביתה - אל הנפש המרוממת אל המתיקות היהודית. כלומר: מאחר ואנו בני אדם נמצאים בארץ ישראל, שהוא מקום פיזי, עלינו כבני ישראל לבצע את השיבה תחילה ע״י מצווה פיסית שהיא שמירת השבת בחלקה הגשמי: השבתה של כל ענייני החול וקידוש השבת, ויחד עם ההשבתה הפיזית לתרגל שיבה רוחנית אל הלב והמתיקות. איך? דעת השם - לא להתמקד רק במה אוכלים שותים כיבוי והדלקת אורות ומוצרי חשמל, אלא, לכבות את החול ולהדליק את הרוח - להתקדש - להיכנס פנימה אל מאורי הנפש, לזכך אותה ע״י דיבורים טובים ומעשים טובים ובזה נזכה בע״ה להשיב עטרה ליושנה - להתענג על השם: על התפילה, על האוכל על המנוחה ובעיקר להתענג על אהבת השם - היא ה האהבה, המולידה הכרת הטוב של השפע בארץ שכולה זבת חלב ודבש. זה לשוב אל הארץ המובטחת שבה האדם יורש מתוך נפשו את הנחלה והשלווה - אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. החכמה להגיע לתודעת שבת דרך שמירת השבת, שזה להגיע לחלק הרוחני שבנו דרך החלק הגשמי (המצווה). נזכור! תורה בלא ידיעת הסוד שבתוכה, זה כמו גוף ללא נשמה. הנשמה שלנו סוללת דרכה תמיד למקום של עונג ושלווה. נזכור! חיבור - זה או חי או בור (בור ועם הארץ). אז כשמשה רבנו מלמד אותנו עכשיו לבוא/לשוב למקום הטוב, הוא למעשה מעניק לנו 'ערכת הפעלה'. שבה יש שתי "אופציות". האחת - 'כי תצא'. השנייה - 'כי תבוא'. והן קשורות האחת בשנייה. למה? כי לא ניתן לבוא לפני שנצא. ואומר: קודם עלינו לצאת מההרגל והדפוס ההרסני שלנו ורק אז נזכה לבוא אל הנפש השמחה בנו. לשוב לאן? אל האיזון והיציבות בחיים. מסקנה: על-מנת שאדם יוכל לפעול בחייו באופן היעיל וההישגי ביותר, עליו לצאת מ... ולבוא אל... - זאת התשובה לכל הבלגן - כי תצא מעצמך ואז כי תבוא אל עצמך! ואם נשאל מה ההבדל בין לצאת מעצמך ל לבוא אל עצמך? התשובה היא: כי בכל אדם יש את העצמי הנמוך והעצמי הגבוה. העצמי הנמוך - זה אדם שממש דבוק לאגו ותסביכו, ואילו העצמי הגבוה - זה אדם שדבוק במחשבתו להבנה שיש בורא לעולם ומקשר את כל דיבורו ומעשיו אליו. אז כשמשה רבינו מלמד אותנו לצאת, הוא מתכוון שנצא מהעצמי הנמוך והילדותי ונבוא אל העצמי הגבוה והבוגר. ומה יקרה כשנבוא? "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - נחלה. כשנצליח לצאת, נשוב אל השלווה הפנימית. במיליה 'והיה' ישנו סוד. המילה 'והיה' בחילוף אותיות ייתן לנו את שם השם המפורש. ואומר: אמנם זה נראה לשון עבר, אך בעומק הכוונה להווה. כלומר: השם אומר לנו אם עכשיוווווווווווווו ברגע זה תבואו - תתגברו על עצמכם אני בכבודי ובעצמי אתן לכם את הנחלה. שזה קודם בפנימיות, לב שמח ורגוע. נחלה בסוד? 'נחלה'- אותיות נח. חן. חלה. נחה. חנה וכו', כלומר, השם מפרט לנו באיזו ארץ מדובר? ארץ שנחווה בה: 'נוחות' - לשון נוחות - נוח לאדם עם עצמו. וזה לא ברור מאליו בכלל, מפני שלא מעט אנשים חווים אי נוחות עם עצמם בגלל אותם אוייבים שבנפש המבקשים שלום. 'חן' - נפש שחווה את החן בעיני השם. קרי, אדם שרצונו הפנימי לחוות טוב אמיתי, בלב, וכוונותיו באמת טהורות לפני בוראו, נמצא שהשם אוהב אותו ונותן לן חן שנשקף על הפנים וחייו (ניתן לראות על הפנים של האדם אם הוא זכה לחן אלוקי או שהוא סבוך באגו עצמי). 'חלה' - לשון התחלה - אדם שמתאמץ לצאת מהסבל העצמי זוכה שהשם יחול עליו ויסייע לו להתחיל בדרך חדשה, דרך של אושר פנימי וחיצוני. 'נחה' - לשון מנוחה - אדם שעובד עם עצמו, זוכה לחוות מנוחה בנפשו. 'חנה' - ר"ת חלה נידה הדלקת נרות. רמז לנו הנשים המלכות, לקיים הפרשת חלה, לשמור נידה (לנשואות) ולהדליק נרות שבת. למען ייטב לנו ולעם ישראל. ראו כמה פלא גדול רק ממילה אחת ושמה - 'נחלה'. וזה הסוד העצום העומד אחרי מילה שנראית לנו רק מילה, המסתירה עולם שלם. עכשיו תגידו לי: לא שווה לבוא ולחוות את הטוב הזה? זה כמו שלא נוכל לסרב לחופשה חלומית, כך עלינו להבין את עומק הפרשה המציעה הרבה יותר מחופשה רגעית. היא מציעה חופשה נצחית בלב. חידוש נוסף. המילה 'וירשתה' בארגון אחר של האותיות תיתן לנו ו 'שירתה'. כלומר: לשון 'שרות'. יש כאן גם רמז לצאת ולתת שרות כל אחד לפי יחודו האישי שטבע בו הבורא. ואומר: מצד אחד עלינו לרשת את העצמי הגבוה ומצד שני לתת שירות. הלא תכלית האדם להפך את הרצון האגואיסטי והטבעי שבו לרצון לתת ולהשפיע. מה שיוביל לשירת (וירשת) הלב. הפסוק חותם במילה 'בה'- "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - מה זה בה? בתוכה. איפה? בנפש האדם. רמז לשוב ולשבת - להיות מונחים פנימה. וזה מה שכתוב: "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ"(הושע, י"ד, ב). יש לנו כאן קריאה לשוב אל היושרה - ישראל, כי כשלנו בליבנו. בהמשך הפרשה השם מזהיר אותנו שאם לא נצא מעצמנו ונשוב אל עצמנו, יבואו אלינו כל הקללות (ל"ע) שישמידו אותנו (ח"ו). ככתוב: "וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ". קללות - לשון קלקולים, ומהו קלקול בראש ובראשונה? קלקול מחשבתי. עלינו ללמוד לתקן את המחשבה שלנו וההסתכלות שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם. הפרשה שלנו בין היתר עוסקת גם במעלת הבאת ביכורים לבית המקדש בירושלים. ביכורים הם הפרות הראשונים והמשובחים. בסוד - ׳בכור׳ בארגון אחר של האותיות ייתן לנו את המילה ׳ברוך׳. ואומר: שעל האדם להתאמץ ולהתייגע בנפשו כמו אדם המתייגע לעבוד את האדמה כדי שיצאו פרות טובים (או מתייגע בכל סוג של עבודה כדי להתפרנס בכבוד). ומהי היגיעה שבנפש? ברור! למה אני לא אדם מאושר על אף כל מה שיש לי?! ממה נובע החיסרון שבנפש?! למה אני כל הזמן במרדף אחר כסף, אישה או כל "מילוי" חיצוני אחר?! ממה נובע חוסר הביטחון והערך שלי? מדוע אני לא מסוגל לאהוב? מדוע אני לא מרגיש שלם, ובכלל מה הזהות שלי וכו׳. על האדם לברר את נפשו. כי הברור והידיעה מפלסים דרך אל הברכה!! משמע: כשם שחקלאי לא יכול להנות מפרות טובים ללא יגיעה והתמדה באדמה, כך אדם לא יכול להיות בשמחה וברכה בחייו בלא יגיעה בנפשו. לכן נאמר: ״יגעת ומצאת, תאמין״. מי שלא מתייגע בנפשו פשוט לא ימצא את הברכה!!וכשאדם מוצא, הוא בעצמו הופך לבכור, לנבחר אצל השם, והוא מאליו יחווה את ירושלים - ירו שלם, יחווה את השלמות שבנפש. באנו לכאן לעבוד בנפש! זה אומץ, זוהי גבורה, המולידים פריון ושגשוג. אוסיף חידוש קטנטן. המילה ׳תבוא׳ - מורכבת מהמילה ׳אות׳ והאות ב׳. המרמזות לנו כי האות/הסימן לשלמות הנפש היא הבית - ברור הבית הפנימי שבאדם. ועוד, המילה 'תבוא' - רמז גם ל 'אבות ובאות' -כולנו ללא יוצא מן הכלל נדרשים לבוא אל הארציות שבנפש ולהתעלות את הגבורה שבנפש. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". חזק וברוך.