פָּרָשַׁת 'כִּי תָּבוֹא' - אל הדעת והמתיקות שבה.

"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ". (דברים כ"ו,א) בשבוע שעבר למדנו כי התשובה לכל שאלה של האדם היא: לצאת מעצמו! כלומר: לא משנה מה האדם עובר בחייו, עליו לעצור ולהתבונן במהלך השלם בחייו ולשאול: "מי אחראי למה שאני חווה עכשיו בנפש שבי"? והתשובה: ברור שבורא עולם. ולשם מה התחושות המעיקות האלה? לשם הבירור הפנימי! הלא, כל תחושה פנימית לא נעימה, למשל: של רצון וכמיהה עזה לקבל אהבה מבחוץ (בכל דרך שתהיה), מקורה מאבא/מבורא עולם שכמה בעצמו שנשתחרר מהתלות הקשה הזאת שמשתקת ממש. הרי תורה - כשמה מתירה/משחררת את האדם מדפוסים שנדמה לו שהפכו טבע שני שלו. כשהטבע הוא להיות בחופש, והפך טבע זה להיות כלוא ברגש או ברצון לקבל. חשוב שנדע - הבורא טבע הנו חיסרון/רצון לקבל אהבה, יחס, כבוד וכו'.., בכדי שנלמד לתת אותה לעצמנו, וזוהי מסקנה שלוקח להגיע אליה כמה גלגולים, מהסיבה שהתרגלנו לחשוב שהחוץ אמור למלא את החיסרון הפנימי, כשהאמת היא וכפי שכתב כבר שלמה המלך: "והנפש לא תימלא" - הנפש לא יכולה להתמלא מהחוץ מהסיבה שהיא רוחנית, והיא יכולה להתמלא רק מרוחניות - מחיבור לחכמה גבוהה יותר מבני אדם. כמוכן, מאוד חשובה מערכת יחסים זוגית טובה, אך היא יכולה להתקיים בתנאי שהגענו בעצמנו להשלמה פנימית, שרגוע לנו פנימה בנפש ואנו לא מחפשים להתמלא עוד מהחוץ, זהו הישג ההישגים לו לאדם. וזה מצריך שבירה ממש של הדפוס והאוטומט - 'רע לי לבד, מישהו/י בחוץ חייבים להמתיק לי את התחושה הלא נעימה שבתוכי'. אבוד מראש! אולי תחילה תהיה תחושה נעימה אך היא זמנית. ומה שצריך לעשות זה ממש לשהות בתחושה הזאת ולהיות שם - בלבדות, בריקנות, להרגיש את החיסרון באהבה , להרגיש את הדפוס שניהל אותנו חיים שלמים ואפילו דורי דורות, להכניס לריק הזה חמלה ענקית, ונזכור שזהו צורך טבעי להרגיש אהובים, אך לא לפני שנגיע בתוכנו, בשורש שלנו לאהבה - שאותה אנחנו כלל לא מכירים (כי הורגלנו לחפש בחוץ ולא בפנים) - יש שם המון שקט, כמיהה, רצון וצורך, אך הפעם לעצמנו!!! כולנו כמהים לחוש אהבה שלא תלויה, אלא מתקיימת בנו. זה קשה מאוד להסברה, כי אהבה מתקיימת בנו באה לידי ביטוי בזרימה, בשמחה, בקלילות, ברגעי אושר והודיה על דברים הקטנים ביותר, וכשזה קורה מהלב אנו יכולים להיות שמחים שהצלחנו לשבור את הדפוס המתעלל בנו לטובת האהבה המהללת אותנו. אל נתייאש, פעמים שהמלחמה הפנימית הזאת מול האוטומט והדפוס שרוצים לקבל אהבה מבחוץ נראית חסר סיכוי, אך התמדה פעם אחר פעם תביא לשבירתם. כשם שטיפות של מים היורדות בהתמדה אל הסלע ממיסות אותו, כך ההתמדה שלנו בדפוס העיקש תמיס אותו, ואז יזרמו המים.., תזרום מתוכנו השמחה והאהבה שתמיד הייתה וחיכתה לנו. מסקנה: 'כי תבוא' - מלמדת אותנו לבוא פנימה אל הנפש ולשחרר אותה מכל תלות חיצונית, כדי שתתקיים האהבה ביחיד, בזוג והילך.. 'כי תבוא' - מלמדת את האדם תחילה לצאת מעצמו - מהדפוס שמתעלל בו - מהרצון שלו לקבל דבר מה מהמציאות, כגון: אהבה - ערך, כבוד, יחס וכו'.., ולהרגיש בנפש עד כמה שהרצון הזה מנהל את הנפש ושולט בה. ושם להתחיל מהלך פנימי של שחרור תלות רגשית מתוכי. הלא אם ישנה תלות פנימית (רצון לקבל אהבה..) בוודאי שתהיה תלות חיצונית שתוביל לאובססיה, לרעילות ולהפך אהבה. למהלך הזה של בירור הרצון קוראים 'ביאה' - לבוא אל תוכיותנו ולחולל שם מהפך. למלא את החלל ברוח ואהבה שהיא נתינה לעצמנו. כן, זה מאוד קשה תחילה ולא מובן, אך צריך לתרגל זאת ע"י הבנה, התכנסות פנימה, נשימות עמוקות, חיבור לבורא שמזרים לנו אוויר/נשימה 24/7 בלי נשים לב בכלל. אז כדאי להתחיל לשים לב לנשימה, ללב, ולהרגיש דרכם את האהבה, ולאט לאט להרגיש את התנודה הפנימית של הדפוס והרצון לקבל, עצם הזיהוי, עלינו למסלול השחרור. התמדה זה כל הקסם. כפי שאני מציינת פעם אחר פעם, בשם הפרשה ניתן לראות סודות עצומים. במילים: כי תבוא' מופיעה המילה ׳ביאת׳, ומהי ביאת? אנו מכירים את המונח ׳ביאת משיח׳ ואיך זה קשור אלינו? כי תבוא מציין ביאה/שיבה/חזרה אל מקום שהיינו בו ועלינו למשוח כמשחה את דעתנו בה - בביאה, לכן הפרשה מתחילה במילה ״והיה כי תבוא״ כלומר: כבר היינו בארץ המובטחת (בדעת, כי בפיזיות כולנו נמצאים בארץ אבל לא באמת מרגישים בנפש ביטחון), וכל המשימה שלנו היום (אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, נותן - לשון הווה) לשוב לבטחון שבלב, איך? שבת! לשמור שבת שהיא מצווה לשון צוותא המסייעת לאדם להיכנס פנימה אל תודעת השיבה הביתה - אל הנפש המרוממת אל המתיקות היהודית. כלומר: מאחר ואנו בני אדם נמצאים בארץ ישראל, שהוא מקום פיזי, עלינו כבני ישראל לבצע את השיבה תחילה ע״י מצווה פיסית שהיא שמירת השבת בחלקה הגשמי: השבתה של כל ענייני החול וקידוש השבת, ויחד עם ההשבתה הפיזית לתרגל שיבה רוחנית אל הלב והמתיקות. איך? דעת השם - לא להתמקד רק במה אוכלים שותים כיבוי והדלקת אורות ומוצרי חשמל, אלא, לכבות את החול ולהדליק את הרוח - להתקדש - להיכנס פנימה אל מאורי הנפש, לזכך אותה ע״י דיבורים טובים ומעשים טובים ובזה נזכה בע״ה להשיב עטרה ליושנה - להתענג על השם: על התפילה, על האוכל על המנוחה ובעיקר להתענג על אהבת השם - היא ה האהבה, המולידה הכרת הטוב של השפע בארץ שכולה זבת חלב ודבש. זה לשוב אל הארץ המובטחת שבה האדם יורש מתוך נפשו את הנחלה והשלווה - אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. החכמה להגיע לתודעת שבת דרך שמירת השבת, שזה להגיע לחלק הרוחני שבנו דרך החלק הגשמי (המצווה). נזכור! תורה בלא ידיעת הסוד שבתוכה, זה כמו גוף ללא נשמה.

הנשמה שלנו סוללת דרכה תמיד למקום של עונג ושלווה - שאותם הנשמה שלנו מוצאת רק בחיבור לבורא עולם. נזכור! חיבור - זה או חי או בור (בור ועם הארץ). אז כשמשה רבנו מלמד אותנו עכשיו לבוא/לשוב למקום הטוב, הוא למעשה מעניק לנו 'ערכת הפעלה'. שבה יש שתי "אופציות". האחת - 'כי תצא'. השנייה - 'כי תבוא'. והן קשורות האחת בשנייה. למה? כי לא ניתן לבוא לפני שנצא. ואומר: קודם עלינו לצאת מההרגל והדפוס ההרסניים שלנו ורק אז נזכה לבוא אל הנפש השמחה בנו. לשוב לאן? אל האיזון והיציבות בחיים. מסקנה: על-מנת שאדם יוכל לפעול בחייו באופן היעיל וההישגי ביותר, עליו לצאת מ... ולבוא אל... - זאת התשובה לכל הבלגן - כי תצא מעצמך וכי תבוא על העצמך! ואם נשאל מה ההבדל בין לצאת מעצמך ל לבוא אל עצמך? התשובה היא: כי בכל אדם יש את העצמי הנמוך והעצמי הגבוה. העצמי הנמוך - זה אדם שממש דבוק לאגו ותסביכו, ואילו העצמי הגבוה - זה אדם שדבוק במחשבתו להבנה שיש בורא לעולם ומקשר את כל דיבורו ומעשיו אליו. אז כשמשה רבינו מלמד אותנו לצאת, הוא מתכוון שנצא מהעצמי הנמוך והילדותי ונבוא אל העצמי הגבוה והבוגר. ומה יקרה כשנבוא? "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - סוד נוסף במיליה 'והיה'. 'והיה' בחילוף אותיות יתן לנו את שם השם המפורש. ואומר: אמנם זה נראה לשון עבר, אך בעומק הכוונה להווה. כלומר: השם אומר לנו אם עכשיוווווווווווווו - ברגע זה תבואו - תתגברו על עצמכם/האגו וההרגלים וכו'.., עזבו הכלללל ובואו אל הארץ - אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה. איזה ארץ? ארץ שאלוהים נותן לנו בה נחלה. מהי נחלה בסוד? 'נחלה'- נח. חן. חלה. נחה. חנה וכו'.. ז"א - שהשם מפרט לנו באיזו ארץ מדובר? ארץ שנחווה בה: 'נח' - לשון נוחות - אדם שחושב על השם תמיד נח לו יותר (מאשר הבלבול שבכוחי ועוצם ידי). 'חן' - לשון למצוא חן בעיני השם - אדם שרצונו הפנימי לחוות טוב אמתי וכוונותיו באמת טהורות לפני בוראו, נמצא שהשם אוהב אותו ונותן לן חן שנשקף על הפנים. (ניתן לראות על הפנים של האדם אם הוא זכה לחן אלוקי או שהוא סבוך באגו עצמי). 'חלה' - לשון התחלה - אדם שמתאמץ לצאת מהסבל העצמי זוכה שהשם יחול עליו ויסייע לו להתחיל בדרך חדשה, דרך של אושר. אושר ניתן רק ע"י האישור האלוהי. 'נחה' - לשון מנוחה - אדם שעובד עם עצמו, זוכה לחוות מנוחה בנפשו. כי אין ריב לאדם מחוצה לו, אדם רב עם עצמו. והדרך של האדם לצאת מהריב שלו עם עצמו, היא: ע"י שיכניס למשוואת חייו את בוראו - הוא הנעלם במשוואה - והוא הפתרון. 'חנה' - ר"ת חלה נידה הדלקת נרות. רמז לנו הנשים המלכות לקיים הפרשת חלה, לשמור נידה (לנשואות) ולהדליק נרות שבת - למען ייטב לנו ולעם ישראל. ראו כמה פלא גדול רק ממילה אחת ושמה - 'נחלה'. וזה הסוד העצום העומד אחרי מילה שנראית לנו רק מילה, המסתירה עולם שלם. עכשיו תגידו לי: לא שווה לבוא? זה כמו ולהבדיל שסוכן מכירות מציע לנו דיל חלומי שאי אפשר לסרב לו ונחפש "מתחת לאדמה" כסף כדי לצאת ולחוות את החופשה הזאת. וכאן, בחינם ממש, השם שהוא "הסוכן" הראשי והעיקרי שלנו מציע לנו חופשה לנצח! לא לרגע, חופשה בכאן ועכשיו, אם רק נבחר לצאת מהסבל הפרטי שאנו סוחבים ממש כמו סבלים, ונבוא אל הלב שהוא החיבור לאלוהים בפשטות בתמימות ובענווה. "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - במידה ונצליח במשימת חיינו - להתגבר על עצמנו יחד עם העזרה האלוקית, נירש את הארץ ונשב בתוכה. מה זה לרשת את הארץ? ארץ - הוא מקום נמוך לעומת השמים. והכוונה לארץ שבאדם. המקום הנמוך שבנפשו - איפה שנמצאים ההרגלים ההרסניים והמחשבות הרעות שבו. ואומר: שהשם אומר לנו אם נצליח לרשת מתוך הארציות את השמימיות - הגדלות/הבגרות/המקום הגבוה שבנפש, אז נזכה לשבת בתוכנו - שזה להגיע למנוחת הנפש. זה החלום העיקרי שצריך להיות לכל אדם.   חידוש נוסף - המילה 'וירשתה' - בארגון אחר של האותיות תיתן לנו ו 'שירתה'. כלומר: לשון 'שרות'. יש כאן גם רמז לצאת ולתת שרות כל אחד לפי יחודו האישי שטבע בו הבורא. ואומר: מצד אחד עלינו לרשת את העצמי הגבוה ומצד שני לתת שירות. מה שקורה בד"כ מאליו. הלא תכלית האדם להפך את הרצון האגואיסטי והטבעי שלו לרצון לתת. הפסוק חותם במילה 'בה'- "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - מה זה בה? בתוכה. איפה? בנפש האדם - רמז לשוב ולשבת בפנימיות שבאדם. שנזכה כולנו לרשת את עצמנו, את הטוב שבנו ונחווה חיים טובים שלווים ומאוזנים. בואו יחד וכל אחד לחוד ניכנס פנימה אל הנפש (הרוצה לנפוש) ונירש את הירושה של חיינו - ירושה מהשם יתברך. ככתוב: "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ"(הושע, י"ד, ב). יש לנו כאן קריאה לשוב אל היושרה - ישראל, כי כשלנו בליבנו.  בהמשך הפרשה, השם מזהיר אותנו שאם לא נצא מעצמנו ונשוב אל עצמנו, יבואו אלינו כל הקללות (ל"ע) שישמידו אותנו (ח"ו). ככתוב: "וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ". קללות - לשון קלקולים, ומה קלקול - קלקול מחשבתי. עלינו ללמוד לתקן את המחשבה שלנו, תוך ברור הרצון והדפוס הפנימיים שמנהלים אותנו. למשל: אני כועס שלא כבדו אותי או זלזלו בי, להבין למה זה כל- כך חשוב לי שיבדו אותי, ואם לא מכבדים אותי אותי מה זה אומר עליי? והתשובה: זה אומר שעמוק פנימה הערך העצמי שלי ביני לבין עצמי פגום וזקוק נואשות לאנשים חיצוניים שימלאו את החור (שלא יתמלא לעולם), זוהי דוגמה לכלא מנטלי ותלות רגשית, שבה נמצא אדם בעל דימוי עצמי נמוך (עקב חווית ילדות קשה - שלא ראו אותו באמת, לא התייחסו אליו רגשית, ולכן הוא למד לדרוש את האהבה שלא קיבל ע"י כבוד. וזה סבל לנשמת האדם. ורק ההבנה הזאת היא שתסייע לאדם להתחיל לחלץ את עצמו מעצמו. זוהי הצלחה. לסיכום: הבורא יצר אדם עם חסרון בנפש שאותו האדם אמור למלא ברוחניות. כל עוד האדם תפוס באגו ובפחד וברצון לקבל לעצמו ערך, הוא תלוי וחסום רגשית. לא מתקיימת בו אהבה, מתקיים בו פחד, קושי, כאב וצמצום. הפך חיים. מוות רוחני. הפרשה קוראת לנו לעשות סדר פנימי, אחרת תוהו בחיים. הפרשה שלנו בין היתר עוסקת גם במעלת הבאת ביכורים לירושלים - לבית המקדש (זה הפשט). בסוד - מהי כוונת הביכורים? אז ראשית, ביכורים זה לשון בכור. הם פרות משבעת המינים, הראשונים והמובחרים שיוצאים מן האדמה, אותם מצווה להעלות להשם (בזמנו לבית המקדש/לירושלים). ׳בכור׳ - בארגון אחר של האותיות ייתן לנו את המילה - ׳ברוך׳. ואומר: שעל האדם להתאמץ ולהתייגע בנפש שלו, בדיוק כמו שהוא מתייגע לעבוד את האדמה כדי שיצאו פרות טובים. (או מתייגע בכל סוג של עבודה כדי להתפרנס). ומהי היגיעה שבנפש? ברור! למה אני לא אדם מאושר על אף כל מה שיש לי?! ממה נובע החיסרון שבנפש?! למה אני כל הזמן במרדף אחר כסף, אישה או כל "מילוי" חיצוני אחר?! ממה נובע חוסר הביטחון והערך שלי? מדוע אני לא מסוגל לאהוב? מדוע אני לא מרגיש שלם, ובכלל מה הזהות שלי וכו׳.. על האדם לברר את נפשו. כי הברור והידיעה מפלסים דרך אל הברכה!! משמע: כשם שחקלאי לא יכול להנות מפרות טובים ללא יגיעה והתמדה באדמה, כך אדם לא יכול להיות בשמחה וברכה בחייו בלא יגיעה בנפשו. לכן נאמר: ״יגעת ומצאת, תאמין״. מי שלא יגע בנפשו, לא מוצא!! ובוודאי שלא מאמין (אפילו בעצמו). וכשאדם מוצא, הוא בעצמו הופך לבכור, לנבחר אצל השם, והוא מאליו יחווה את ירושלים - ירו שלם, יחווה את השלמות שבנפש. מי שלא חווה, לא יבין על מה אני שחה. כי לעבוד בנפש זה אומץ וגבורה, המולידים פריון ושגשוג. אוסיף חידוש קטנטן. המילה ׳תבוא׳ - מורכבת מהמילה ׳אות׳ והאות ב׳. המרמזות לנו כי האות/הסימן לשלמות הנפש היא הבית - ברור הבית הפנימי שבאדם. ועוד, המילה 'תבוא' - רמז גם ל 'אבות' - "מעשה אבות סימן לבנים" כלומר: המעשים של הבנים מעידים על המעשים של אביהם, וכדאי מאוד שנעשה שינוי פנימי כדי שהילדים שלנו ילמדו דרך חדשה ובריאה יותר. "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה..." - זה רק דרך השלום הפנימי שבנפש. שנזכה. חזק וברוך.