"וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" (דברים כ"ו,א) בשבוע שעבר למדנו כי התשובה לכל שאלה של האדם היא: לצאת מעצמו! כלומר: לא משנה מה אדם עובר בחייו, עליו לעצור ולהתבונן במהלך השלם. ולשאול: "רגע, לפני שאני מתערבב עם השכל המעוות שלי, והאגו החוסם אותי, מי אחראי למה שאני חווה עכשיו". ברור שבורא עולם. 'כי תבוא' - למעשה היא התשובה ('כי' זה תמיד תשובה) הדורשת מהאדם תחילה לצאת מעצמו - מהמחשבות המצמצמת שלו לעבר מחשבה אלוהית שהיא תמיד פותחת את הלב לתקווה חדשה ומביאה לעצירה של הסבל שבאדם. זה לצאת מעצמי - מכל מה שמגביל אותי אל החופש שבאמונה בהשם. הפרשה שלנו עדיין עוסקת בתשובה (כפי שראינו במילה 'כי'). ומהי תשובה? לשון לשוב. ומהו לשוב? לחזור לאיפה שכבר הייתי. זאת אומרת. הפרשה מלמדת אותנו לשוב לאיפה שכבר היינו. איפה היינו? היינו במקום טוב יותר! 'בית' - הוא תמיד המקום הטוב ביותר לאדם, ולא משנה באיזו חופשה חלומית הוא יהיה מחוץ לבית. הנשמה תמיד רוצה לשוב הביתה. וכאן, השיבה הביתה היא עמוקה יותר. והרבה מעבר לבית פיסי. הנשמה שלנו סוללת דרכה תמיד למקום של עונג ושלווה - שאותם הנשמה שלנו מוצאת רק בחיבור לבורא עולם. נזכור! חיבור - זה או חי או בור (בור ועם הארץ). אז כשמשה רבנו מלמד אותנו עכשיו לבוא/לשוב למקום הטוב, הוא למעשה מעניק לנו 'ערכת הפעלה'. שבה יש שתי "תוכנות". האחת - 'כי תצא'. השנייה - 'כי תבוא'. והן קשורות האחת בשנייה. למה? כי לא ניתן לבוא לפני שנצא. ואומר: קודם עלינו לצאת מההרגלים ההרסניים שלנו והמחשבות הרעות שלנו. שזה בוודאי ביגיעה ממש. ורק אחרי שעשינו זאת, אנו יכולים לזכות לבוא/לשוב. לשוב לאן? אל האיזון והיציבות בחיים. מסקנה: על-מנת שאדם יוכל לפעול בחייו באופן היעיל וההישגי ביותר, עליו לצאת מ... ולבוא אל... - זאת התשובה לכל הבלגן - כי תצא מעצמך וכי תבוא על העצמך! ואם נשאל מה ההבדל בין לצאת מעצמך ל לבוא אל העצמך? אומר. בכל אדם יש את העצמי הנמוך והעצמי הגבוה. העצמי הנמוך - זה אדם שממש דבוק לאגו ותסביכו, ואילו העצמי הגבוה - זה אדם שדבוק במחשבתו להבנה שיש בורא לעולם ומקשר את כל דיבורו ומעשיו אליו. אז כשמשה רבינו מלמד אותנו לצאת, הוא מתכוון שנצא מהעצמי הנמוך והילדותי ונבוא אל העצמי הגבוה והבוגר. ומה יקרה כשנבוא? "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - ראו סודות ואוו. הפסוק מתחיל במילה 'והיה' שהיא בחילוף אותיות שם השם המפורש. ואומר: אמנם זה נראה לשון עבר, אך בעומק הכוונה להווה. כלומר: השם אומר לנו אם עכשיוווווווווווווו - ברגע זה תבואו - תתגברו על עצמכם/האגו וההרגלים, עזבו הכלללל ובואו אל הארץ - אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה. איזה ארץ? ארץ שאלוהים נותן לנו בה נחלה. מה יש לנו כאן? בואו נתבונן רק במילה 'נחלה' ונפיק ממנה את האוצר. במילה נחלה חבויות המילים: נח. חן. חלה. נחה. חנה וכו'.. ז"א - שהשם מפרט לנו באיזו ארץ מדובר? ארץ שנחווה בה: 'נח' - לשון נוחות - אדם במחשבה על השם תמיד נח לו יותר (מאשר הבלבול שבכוחי ועוצם ידי). נחווה בה חן. 'חן' - לשון למצוא חן בעיני השם - אדם שרצונו הפנימי לחוות טוב אמתי וכוונותיו באמת טהורות לפני בוראו, נמצא שהשם אוהב אותו ונותן לן חן שנשקף על הפנים. (ניתן לראות על הפנים של האדם אם הוא זכה לחן אלוקי או שהוא סבוך באגו עצמי). נחווה 'חלה' - לשון התחלה - אדם שמתאמץ לצאת מהסבל העצמי זוכה שהשם יחול עליו ויסייע לו להתחיל בדרך חדשה, דרך של אושר. אושר ניתן רק ע"י האישור האלוהי. נחווה 'נחה' - לשון מנוחה - אדם שעובד עם עצמו, זוכה לחוות מנוחה בנפשו. כי אין ריב לאדם מחוצה לו, אדם רב עם עצמו. והדרך של האדם לצאת מהריב שלו עם עצמו, היא: ע"י שיכניס למשוואת חייו את בוראו - הוא הנעלם במשוואה - והוא הפתרון. נחווה 'חנה' - ר"ת חלה נידה הדלקת נרות. רמז לנו הנשים המלכות לקיים הפרשת חלה, לשמור נידה (לנשואות) ולהדליק נרות שבת - למען ייטב לנו ולעם ישראל. ראו כמה פלא גדול רק ממילה אחת ושמה - 'נחלה'. וזה הסוד העצום העומד אחרי מילה שנראית לנו רק מילה, המסתירה עולם שלם. עכשיו תגידו לי: לא שווה לבוא? זה כמו ולהבדיל שסוכן מכירות מציע לנו דיל חלומי שאי אפשר לסרב לו ונחפש "מתחת לאדמה" כסף כדי לצאת ולחוות את החופשה הזאת. וכאן, בחינםםםםםםםם ממש השם שהוא הסוכן הראשי והעיקרי שלנו מציע לנו חופשה לנצח! לא לרגע, חופשה בכאן ועכשיו, אם רק נבחר לצאת מהסבל הפרטי שאנו סוחבים ממש כמו סבלים, ונבוא אל הלב שהוא החיבור לאלוהים בפשטות בתמימות ובענווה. "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - במידה ונצליח במשימת חיינו - להתגבר על עצמנו יחד עם העזרה האלוקית, נירש את הארץ ונשב בתוכה. מה זה לרשת את הארץ? ארץ - הוא מקום נמוך לעומת השמים. והכוונה לארץ שבאדם. המקום הנמוך שבנפשו - איפה שנמצאים ההרגלים ההרסניים והמחשבות הרעות שבו. ואומר: שהשם אומר לנו אם נצליח לרשת מתוך הארציות את השמיימיות - הגדלות/המקום הגבוה שבנפש/העצמי הגבוה. אז נזכה לשבת בתוכנו - שזה להגיע למנוחת הנפש. זה החלום העיקרי שצריך להיות לכל אדם. אם הייתי אחראית ל WAZE אלוקי והייתי צריכה לאייר מסלולים מהנפש של האדם (קרי, מנק' הסבל של עצמו) ועד לאושר המיוחל לו, הייתי מאיירת שלושה מסלולים: 1- הכי מפותל בעולם וללא מוצא - ומדגישה שייך לאדם אגואיסט ושקרן. 2- מפותל עם דרכי יציאה - שייך לאגואיסט המחפש להיות אמתי. 3- מסלול מפותל עם דרך ברורה אחת - שייך לדבקים בהשם והחולמים לרסק את האגו ולהשפיע טוב. ואוו איזה ידע השם מעביר אליי, ידע אימלאאאאא. מה אומרים? באיזה מסלול את ואתה נמצאים? כנות כנות כנות. חידוש נוסף - המילה 'וירשתה' - בארגון אחר של האותיות תיתן לנו ו 'שירתה'. כלומר: לשון 'שרות'. יש כאן גם רמז לצאת ולתת שרות כל אחד לפי יחודו האישי שטבע בו הבורא. ואומר: מצד אחד עלינו לרשת את העצמי הגבוה ומצד שני לתת שירות. הייתי אומרת כי מאליו תתרחש הנתינה ברגע שנשיג את האדם הטוב שבתוכנו. ואוווו. הלא תכלית האדם להפך את הרצון האגואיסטי והטבעי שלו להשפעה/נתינה. הפסוק חותם במילה 'בה'- "וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ" - מה זה בה? בתוכה. איפה? בנפש האדם - רמז לשוב ולשבת בפנימיות שבאדם. שנזכה כולנו לרשת את עצמנו, את הטוב שבנו ונחווה חיים טובים שלווים ומאוזנים. בואו יחד וכל אחד לחוד ניכנס פנימה אל הנפש (הרוצה לנפוש) ונירש את הירושה של חיינו - ירושה מהשם יתברך. ככתוב: "שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ"(הושע, י"ד, ב). שבת - היא אמצעי אל השיבה הביתה. ו שבת זה סופי אותיות: זבת חלב ודבש, ואומר: שאדם הבוחר במצוות שבת, עם הזמן חווה בנפשו את הטוב והמתיקות. בהמשך הפרשה, השם מזהיר אותנו שאם לא נצא מעצמנו ונשוב אל עצמנו, יבואו אלינו כל הקללות (ל"ע) שישמידו אותנו (ח"ו). ככתוב: "וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל-הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי-לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ". החוקים - הם קודם החוקים הרוחניים/החוקיות שבנפש - לדעת בלב כי 'אנוכי השם אלוהיך'! 'לא תרצח'! 'לא תנאף'! 'זכור את יום השבת' וכו'... החוקים והמצוות - הם אמצעים לגילוי הנפש. נזכור - האדם אינו שלם עם עצמו וגם לא יהיה לעולם, אם לא יעשה שלום בתוכו - בעצמי הגבוה - זה העושה שלום במרומיו... (*אישה משקפת בהחלט מה על האיש לתקן. וכאן, אם יש אגו - אבוד! אם אין, שלום עליכם). חשוב לציין כי גם פרשת ׳כי תבוא׳ - הינה קריאה אישית בדיוק כפרשת ׳כי תצא׳, הקוראת לנו לעשות סדר פנימי, אחרת תוהו בחיים. הפרשה שלנו בין היתר עוסקת גם במעלת הבאת ביכורים לירושלים - לבית המקדש (זה הפשט). בסוד - מהי כוונת הביכורים? אז ראשית, ביכורים זה לשון בכור. הם פרות משבעת המינים, הראשונים והמובחרים שיוצאים מן האדמה, אותם מצווה להעלות להשם (בזמנו לבית המקדש/לירושלים). ׳בכור׳ - בארגון אחר של האותיות ייתן לנו את המילה - ׳ברוך׳. ואומר: שעל האדם להתאמץ ולהתייגע בנפש שלו, בדיוק כמו שהוא מתייגע לעבוד את האדמה כדי שיצאו פרות טובים. (או מתייגע בכל סוג של עבודה כדי להתפרנס). ומהי היגיעה שבנפש? ברור! למה אני לא אדם מאושר על אף כל מה שיש לי?! ממה נובע החיסרון שבנפש?! למה אני כל הזמן במרדף אחר כסף, אישה או כל "מילוי" חיצוני אחר?! ממה נובע חוסר הביטחון והערך שלי? מדוע אני לא מסוגל לאהוב? מדוע אני לא מרגיש שלם, ובכלל מה הזהות שלי וכו׳.. על האדם לברר את נפשו. כי הברור והידיעה מפלסים דרך אל הברכה!! משמע: כשם שחקלאי לא יכול להנות מפרות טובים ללא יגיעה והתמדה באדמה, כך אדם לא יכול להיות בשמחה וברכה בחייו בלא יגיעה בנפשו. לכן נאמר: ״יגעת ומצאת, תאמין״. מי שלא יגע בנפשו, לא מוצא!! ובוודאי שלא מאמין (אפילו בעצמו). וכשאדם מוצא, הוא בעצמו הופך לבכור, לנבחר אצל השם, והוא מאליו יחווה את ירושלים - ירו שלם, יחווה את השלמות שבנפש. מי שלא חווה, לא יבין על מה אני שחה. כי לעבוד בנפש זה אומץ וגבורה הניתנים לאנשי האמת (שפיהם וליבם שווים). אוסיף עוד חידוש קטנטן. המילה ׳תבוא׳ - מורכבת מהמילה ׳אות׳ והאות ב׳. המרמזות לנו כי האות/הסימן לשלמות הנפש, היא הבית - ברור הבית הפנימי שבאדם. ועוד, המילה 'תבוא' - רמז גם ל 'אבות' - "מעשה אבות סימן לבנים" כלומר: המעשים של אנשים בוגרים מעידים על המבניות הפנימית שלהם (זה בסוד). "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה..." - זה רק דרך השלום הפנימי שבנפש. שנזכה. חזק וברוך.