פָּרָשַׁת חֻקַּת - פרָה אֲדֻמָּה - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי יָרַדְנוּ לְעוֹלָם עִם נְשָׁמָה טְהוֹרָה וְעָלֵינוּ לִלְמֹד לְנַקּוֹת אֶת נַפְשֵׁנוּ מֵהַכְּתָמִים שֶׁנִּדְבְּקוּ עָלֶיהָ, ע"י כָּךְ שֶׁלֹּא נָפֵר אֶת הַחֻקִּיּוּת שֶׁכֻּלָּהּ סֵדֶר וָטוֹב.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל". פרשת חוקת מתחילה בציווי האלוקי ׳לקחת פרה אדומה..״. לכאורה כל עניין פרה אדומה סתום, קרי, אינו מובן. ומדוע? כדי ללמד אותנו יסוד פשוט, והוא - לקיים את המצוות גם אם אינן מובנות לנו, בתמימות. אם נתבונן במילה ׳פרה׳ נראה כי האות פ' שבה אינה מנוקדת, מה שאומר שאולי לפני שהשם ניקד את הפרה בשחור לבן/חום לבן היא הייתה במצב שלם - נקיה מכתמים. והרי שבהמשך רשום פרה עם ניקוד. ללמד אותנו שנשמת האדם היא טהורה מכתמים/חטאים, אין בה מום ועול - היא הניצוץ האלוקי הקיים בנו, אך יש בה נפש בהמית שהיא הגורמת לאדם להפר את הסדר ולפגום באיכותו השלמה. ואל הנפש הבהמית שבנו אנו מוכרחים להתבונן ולעשות אתה עבודה של בירורים. זה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המקדש הוא נפש האדם וכדי להפוך אותה למקום קדוש ויקר, עלינו לגדול מתוכה - מהכעס והאשמה אל הענווה והאהבה. זה סוד עצום להבין כי נשמת האדם היא טהורה ואילו הנפש היא המוכתמת ואותה עלינו לנקות ע"י חוקיות אלוקית שנבראה במיוחד בשביל נפשנו (הבהמית) ונשמתנו. והרי מה שייך ׳זאת חוקת התורה׳ ומיד ׳ויקחו אליך פרה׳ (בלי ניקוד ב פ׳)? קרי, מה הקשר בין חוקיות התורה לפרה? והרי שנכון יותר לכתוב ׳ויקחו אליהם׳ ולא ׳ויקחו אליך׳ והנה הסוד. 'ויקחו', ממי יקחו? מהשם. איך יודעים? בפרשת תרומה גם כתוב: "ויקחו לי תרומה". ללמדנו, ששום דבר לא בא מעצם האדם אלא מבוראו. גם תרומה שנראית בעיני האדם כאילו הוא הנותן, השם מדגיש שאת מצוות התרומה (באשר תהיה) אנו לוקחים מהשם ואז נותנים לאחר. משמע: אנו רק שליחים למסירה. ומאוד מאוד חשוב שנפנים זאת בכדי שנוכל לקיים את מצוות התרומה בידעיה ששום דבר לא באמת יוצא מהכיס שלנו אלא רק מכיסו של הקב"ה. על אותו המשקל  "ויקחו אליך פרה אדומה" - אנו לוקחים מהשם את מצוות 'פרה אדומה' ומעניקים אותה לאחר. גם אם אנו לא מבינים בשכל את מהותה העיקר לדעת שאת כל המצוות המובנות והפחות מובנות אנו לוקחים מהשם. פעמים שישנה הרגשה סביב התרומה שאנו עושים טובה למישהו, אך האמת היא שהשם "עושה" לנו טובה שהוא מגלגל זכות לידנו. ובכן, השם מבקש מעם ישראל (דרך משה ואהרון) לקחת ממנו את מצוות פרה אדומה ולתת למשה ואהרון למטרת טיהור. קרי, בסוד, השם מבקש מעם ישראל לקחת ממנו מצווה שאינה ברורה ולקיימה בתמימות. על מצוות פרה אדומה מקובלים מציינים כי רק למשה רבינו השם גילה את סודה. כך שאנו יכולים להיות שקטים ולהתמקד בציווי האלוקי בכללותו, יותר מאשר בפרה אדומה. שהרי אם נתבונן במילים: 'פרה' - בלי ניקוד נגלה את המילה 'הפרה' - והרי 'זוהי חוקת התורה' ואין להפר אותה! והמילה 'אֲדֻמָּה' אותיות אֶדְמֶה - אדמה להשם. המגלה לנו כי כל המהות היהודית היא לדמות לבוראנו. ואף המילה 'חוקת' לשון חיקוי - לחקות את מידותיו של הקב"ה אף הוא רחום/חנון/ארך אפיים.. גם אנו! גם במילה חוקת ישנו סוד מתוק. על אף שהיא מופיעה חקת, ניתן לכתוב גם חוקת. ואומר כי במילה ׳חוקת׳ יש את המילה ׳חוק׳. שימו לב חידוש מתוק מדבש. חו"ק - ראשי תיבות - חרטה - וידוי - קבלה לעתיד - שהם שלושת שלבי התשובה שאדם אמור לדבוק בהם בכל יום בחייו. תשובה זה לא יעד, תשובה היא דרך חיים, וכמו בגוף - מזון בריא זה אורח חיים, כך גם בנשמה - חו״ק - הוא לגמרי אורח חיים. ואומר, שאם זלזלתי/פגעתי באדם אחר, עליי להתחרט עד עמקי נשמתי על המעשה, להתוודות בטעות ולקבל על עצמי להשתדל לא להתנהג כך יותר. כך בכל התנהגות לא טובה שאנו מזהים בתוכנו. מה שאומר, שפרשת חוקת באה ללמד אותנו לחקות את השם, ולא להפר את הסדר הטוב והנלמד בתורה כמדי שבוע (בפרשת השבוע). האמנם השם/הקב"ה/הבורא וכו', לא משנה איך נבחר לקרוא לו הוא רוח, ואיך נלמד מרוח? תורה. השם חקק בעולם את עצמו בין המילים והאותיות, ובין הניקוד והטעמים בכדי שנחווה את הנעימות הרוחנית שאותה ניתן להרוויח בין השורות. קולטים? עלינו להשיג את המתיקות הזאת זה לא בא בביס או טעימה, זה בא מהתבוננות מתמדת. זה בא מידיעה שרוח זה הדבר שנשמתנו הכי חפצה אליה ואנו צריכים לעזור לעצמנו להשיג את המעלה הזאת בכדי שניווכח לדעת עד כמה שהנשמה שלנו טהורה ואין בה שום מום. עלינו לתת לה כזה כבוד כמו שמכבדים מלכה בכדי שהיא תראה לנו את הופעתה הזוהר בנו. איך מכבדים נשמה? תחילה - נושמים לתוכה. מנסים לנטרל עצמנו מן עסקי העולם הזה לכמה רגעים שנרצה, זה דורש תרגול והתמדה ומנסים להתכנס פנימה לתוכה - אל מעין ישיבה פנימית ונסתרת 'האדם ונשמתו'. רגע מכונן. לנסות להקשיב לה, ללחוש לה געגוע, ללחוש לה אהבה כזאת שלא תלויה בדבר. לומר לה: "נשמה שבי אני אוהב/ת אותך ומתנצל/ת מעמקי ליבי שכל השנים הזנחתי אותך, התעלמתי ממך. את מקור החיים, תעזרי לי לראות אותך, לחוות ולהרגיש אותך כדי שיחד נגיל ונשמח. מעטים הם האנשים שמתפנים לשיח פנימי וקדוש. מעטים הם האנשים שעוצרים ומבדילים בין החוץ לפנים, מעטים הם האנשים שממקדים את תשומת הלב שלהם אל הנשמה. וזה הצער של הדור בכלל ושל האדם בפרט. אנו פותחים את הבוקר במשפט היפה ביותר שיש: "מודה (דומה) אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". מה שאומר שהשם מצפה מאתנו שמיד שאנו מתעוררים ולפני שאנו מתחילים עם משימות החיים, נדע בלב שהמלך חי וקים בתוכנו, והוא שמחזיר לנו בכל יום את הנשמה בכדי שנזכה בעוד יום של תיקון המידות וקיום החוקיות. השם חוזר אתנו בכל יום ומעניק לנו את ההזדמנות לראות את החיים בצורה בוגרת יותר. בצורה אלוקית - פחות מאשימה ויותר אוהבת. סוד נוסף טמון במין הבהמה. כתוב פרה ולא פר, ואומר: שיש כאן עניין עם הנקבה. ישנה בקשה לקחת את הנקבה המובחרת והשלמה ואותה להביא לבני ישראל לטיהור של טומאת המת. 'טומאת המת' בסוד, יכולה לרמוז על הטומאה/האטימות הרוחנית שבה נמצא הזכר, אותה מסוגלת לשחרר האישה (שהגיעה במעלתה הרוחנית למדרגת אישה). לא במקרה יש הבדל ביניהם איש/ה. האישה נבראה עם חלק רוחני מאוד גבוה אותו יכול לקבל הזכר בחיבור אליה. לא במקרה היא נבחרה להיות 'עזר כנגדו'. הפרשה ממשיכה ואנו רואים כי גם אנשים גדולים כמו משה רבנו עלולים ליפול בציווי האלוקי. כתוב: "וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: קַ֣ח אֶת-הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת-הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל-הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן-הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת-הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת-בְּעִירָֽם: וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַקָּהָ֖ל אֶל-פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ-נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן-הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת-יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת-הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל-מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל-אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹֽא-הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת-הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר-נָתַ֥תִּי לָהֶֽם. מה יש לנו כאן? הפרה! השם ביקש ממשה לדבר אל הסלע ומשה הכה בסלע. בסוד, השם רומז לנו דרך משה, כי גם את האדם העקשן כסלע ניתן לרכך ע"י דיבור. וזה סוד עצום. דיבור אותיות רובד. הדיבור הניתן לנו ניתן לנו מהדובר הרוחני והראשי בכדי שנשתמש בו לתועלת והתרוממות הנפש. כך שאנו מוכרחים לתרגל שתיקה אם מה שאנו עומדים להוציא מהפה אינו מרומם. ואילו אם נתאמן בדיבור מרומם בוודאי שנבורך. "ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם", (קהלת יב' יג').