פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב אוֹתִיּוֹת שָׁבוּי ו שׂוּבִי
וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן: אֵ֣לֶּה תֹּֽלְד֣וֹת יַֽעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם: וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:..(בראשית פרק ל"ז). בואו נגלה את סודות הפרשה. נתחיל בכותרת: 'וישב'. המילה וישב בסדר אחר של האותיות תיתן לנו את המילים 'שבוי' ו 'שוב/י', כלומר: בפרשה שלנו אנו רואים כי השם מציין עבורנו כי יעקב אבינו יושב במקום שגר בו אביו יצחק. ראו סודות מתוקים מפז. למה הנתון הזה אמור לעניין אותנו? ולמה המילה בארץ מופיעה פעמיים? ובהמשך, הפרשה בכלל עוסקת ברובה בבנו הקטן יוסף והחלומות, והשנאה שרכשו לו אחיו בעקבות החלומות, אז למה הפרשה קרויה 'וישב' ולא 'ויוסף'? שאלה נוספת: "אלה תולדות יעקב יוסף", למה אין פסיק אחרי המילה יעקב, מה הם אדם אחד? ואחרונה, מדוע השם סידר שנחגוג את חג החנוכה דווקא בפרשת 'וישב' או בפרשת 'מקץ'? אלו הן השאלות העולות בהתבוננות במילים הכתובות וסדרן. בואו ננסה לגלות מה צופן לנו הכתוב. "טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". עפ"י תורת הסוד המגלה לנו את סודי הסודות שבתורה, ומגלה לנו כי אין מקרה בכתוב והכל תוכנן והוצפן בקפידה יתרה מעת הסופר של חיינו - אדון עולם, למעננו - למען שנעצור רגע ונתבונן בכתוב ונשאל את השאלות שיובילו אותנו למצוא את התשובה האמתית להנהגת חיינו. למעשה, התורה הקדושה מדברת אתנו בלשון רמיזה, כדי שנתאמץ לדעת את רצון השם. והרי כי התשובה לשאלה - "למה חשוב לקב"ה לציין שיעקב אבינו ישב בארץ מגורי אביו" היא: ללמדנו כי "הישיבה" ההישארות בהרגלים הארציים והנמוכים שבנו שלעיתים אנו יורשים מבית אבינו, (שירש מבית אביו, שירש מבית אביו..) מביאה אותנו למציאות שבה האני שבי שבוי, שבוי למה? לרצון הפנימי שלי לקבל דבר מה מהמציאות החיצונית, ואותו רצון פנימי פשוט מאמלל אותנו, כולא אותנו, ושובה אותנו. על כן, עלינו לברר בתוכנו מה זה הדבר הזה שם בפנים שאנו כל כך נאבקים לקבל מבחוץ ופשוט לא מצליחים להמשיך בלעדיו, כי הוא השובה אותנו, ואנו כלל לא בשליטתנו, אלא בשליטת "החמאס" שבתוכנו - מה שיוצר בתוכנו זהות חסרה, "אני" בכלל לא יודע מי אני. וזה האסון הכי גדול לאדם - שאינו מכיר את נפשו, ואף נותן נפשו ליצרו המשובש. נניח אישה רוצה לקבל כבוד מילדיה. על - פניו זהו רצון הגיוני בשכל, אך מה, אם התיקון יושב על 'רצון לקבל כבוד' - את, אמא יקרה תאלצי לתת אותו תכילה לילדייך. זה התיקון שלך מולם. קרי, יכול מאוד להיות שאותך לא כיבדו כשהיית ילדה/נערה ולכן מאוד יהיה קשה לך לתת את מה שאת בעצמך רצית לקבל. אך רק בנתינה מופיעה הישועה שלך, אמא יקרה. וכך לגבי כל רצון עמוק שלנו לקבל דבר מה מהאישה. ניקח אישה שרוצה מאוד לקבל אהבה, היא בדיוק כמו הכבוד תצטרך לאהוב בלא תנאי, זה קשה אבל רק מהקושי עולה הישועה ולא כפי שנהגנו לחשוב - מהדרישה והאשמה (הגוררת ריחוק וניתוק טוטאלי). האדם יכול להיות אדם טוב בעל כוונות טובות, אך הדרך שלו להשיג את מטרותיו מהולה בהרגלי חשיבה נמוכים/ארציים, אגו והרס פנימי השולחים אותו לאבדון. וכאן כמדי שבוע התורה באה להציל אותנו מעצמנו, ומלמדת אותנו מה עלינו לעשות כדי לצאת מהתסביך האישי שלנו שנוצר לנו בתודעה. אז כשהקב"ה משתמש במילים: "וישב יעקב..." - זה ללמדנו שאם נהיה שבויים לארציות שזה לרצון לקבל לעצמי - נישאר מעוקבים, ולמה כתוב 'כנען'- לשון כניעה - נישאר כנועים לכוחותינו האמתיים. כניעה אל מול גאווה. כניעה המגלה באדם את היושרה והצדיקות ולא חלילה את הוותרנות. יעקב - אותיות בקיעה. מי בוקע? האדם. מהיכן? מתוך הכאב והסבל, אך מה, כדי לבקוע ולא לשקוע, על האדם להיות דבוק במחשבה כי גם הכאב והקושי שהוא חווה בחייו, יש לו תכלית עילאית - להרים אותו אל רוממות נפשו - אל תיקון האבא שלו הבוקע מנפשו - הבן שנכנע להתנהגות הלא ראויה של אביו ובחר בדרך עם תכלית ואור המשמחים את הלב באמת ולא לרגע, אלא לתמיד. *ואם נשאל האם יעקב אבינו בעצמו נשאב לרצון לקבל לעצמו ולהרגלים הארציים, נמצא שגם הוא היה בן אדם שנאלץ להתמודד עם נפשו, ונלחם להתגבר על יצרו, וזה מה שהפך אותו להיות יעקב אבינו, בזכות שראה בתוכו את השיבוש ובחר להפך את הרצון לקבל לעצמו לרצון האלוקי ובזה זכה לתולדות, זכה ל 12 השבטים, זכה לבן צדיק כיוסף, זכה לטוב, זכה לקבל את התואר 'ישראל' (תנועה מזוככת בנפש שמקורה אהבה), כי פעל בדרך של ישר אל. המילה 'בארץ' - מופיעה פעמיים, כדי להדגשי לנו עד כמה הארץ/הארציות היא מקום נמוך בנפש האדם וכדאי לעשות כל מאמץ ולהתעלות ממנה. הפרשה קרויה 'וישב' ולא 'ויוסף', על אף שברובה עוסקת ביוסף, כי שוב המטרה ללמד אותנו שלשוב אל הנשמה - אל מהות האדם, ולא להיות שבוי לאגו/רצון לקבל לעצמי, זה עיקר ומהות החיים, ובעקבות הבחירה לשוב הביתה אל הנשמה אל הערכים השורשיים שלנו באמצעות התבוננות פנימה אל נבחי הנפש ועיקשות לפתור את עצמנו, השם מוסיף לנו טוב, מוסיף לנו חיים!!! ולמה מציינים בלהה וזלפה? כדי לרמוז לנו שיוסף בנו הקטן של יעקב אבינו לא הלך אחרי ההבל (בלהה) ולא פזל (זלפה) לכיוונים לא טובים, אלא בחר בדרך טובה ואמונה גמורה בהשם שכל מה שעושה לטובה הוא עושה ואנו רואים שגם הוא כאביו זכה לרשת את המלוכה בצניעות וענווה - יוסף לא נוהל ע"י הרצון לקבל לעצמו ופשוט זכה שהשם המליך אותו (על אף כל הניסיונות הקשים שעבר בדרך: אחיו זרקוהו לבור, נמכר למדיינים ולעבד במצריים, הניסיון עם אשת פוטיפר). יוסף ידע שזה רצון השם לטובתו העליונה וזכה להיקרא יוסף הצדיק לדורותיו. כמה כמה כמה עלינו להתבונן בחייהם של הצדיקים ולזכות מהם לאמונה פשוטה. יוסף חולם שני חולמות: האחד - העומרים של אחיו משתחווים לעומר שלו, השני - השמש, הירח ו 11 הכוכבים משתחווים ליוסף. מה הסוד המרכזי של החלומות? השת(ח)וות - השתוות ל- ח' = 8 = אינסוף. אנו רואים כי בשני החלומות יוסף חולם שמשתחווים אליו. מה העניין הנסתר בהתכופפות הזאת?? העניין הוא השתוות. כלומר: ניתן לראות כן המילה ׳השת(ח)וות׳ טומנת בתוכה את המילה ׳השתוות׳, והאות ח׳ - הרומזות על השתוות הצורה לבוראנו האינסופי. יוסף למעשה מלמד אותנו כי אין הוא מתיימר להיות בעל גאווה חלילה ולהראות לנו כי אחיו יפלו לרגליו. אלא, מה, יוסף מלמד אותנו כי על מנת להגיע לרוממות רוחנית וגשמית כשל יוסף הצדיק, עלינו להתכופף ולנהוג כמוהו - להיות דומים לבוראנו, קרי, אף הוא חנון וחנון, גם אנו. אף הוא ארך אפיים ורב חסד, גם אנו.. מה שיביא לאחדות זוגית עם בוראנו - 11 (כוכבים) שתשפיע עלינו לטובה ולברכה. דבר נוסף, ההשתחוות של בני יעקב ליוסף הצדיק - מסמלים את כולנו, כולנו בני יעקב/ישראל. על-כן, יש כאן קריאה אישית וקולקטיבית כאחד להכניע את עצמנו. אֶחָיו של יוסף שנאו אותו וקינאו בו, כי ראו בו בעל גאווה שרוצה שישתחוו אליו, שרוצה לשלוט עליהם, כשבעצם הם נשאים של האגו, איך יודעים? כתוב: 'וישנאו' 'ויקנאו בו', שנאה וקינאה הן תולדה של אגו/רצון לקבל לעצמי, ומה כאן כוונת הסופר/הבורא ללמד אותנו, כי ההתעסקות בחיצוניות ולא בפנימיות מובילה את האדם לאיבוד עצמי, לעולם אין אשם בחוץ, רק לחפש את השם בפנים. ולמה מציינים בחלום אלומה, להדגיש עד כמה האחדות בין האחים והאחדות בכלל היא הבסיס לאהבה. ולמה בכלל לציין חלומות? כדי לרמוז לנו שהם יכולים להתגשם בתנאי שנהיה שפלים בעיני כל אדם, ונראה בכל אדם גדול מאתנו, ובוודאי שפלים מול בוראנו, ככתוב: "משפיל גאים ומגביה שפלים" מסקנה: מי שבוי? האדם, ע"י מי? ע"י הרצון לקבל לעצמו. מי שובי? הנשמה, לאן? למקור = לרוקם החיים - בורא עולם, בידיעה שאני כלום - רק כלי ביד היוצר. שנפעל למען יוצרנו ולא למען יצרנו כשנבטל את הרצון יתגלה ה צִנּוֹר של השפע בחיינו, אמן ואמן. בלי ללמוד תורה אנו תפוסים בגאווה מכלה. ולמה 'כתונת פסים' - ברובד הרוחני - מה למעשה נתן יעקב לבנו יוסף? ננוחות. איך יודעים? כתוב ׳כתנת׳ ולא בגד. והרי ש 'כתנת' זה הבגד הכי נח לו לאדם. אך מאחר ועיקר התורה היא החלק של הסוד, אז הכוונה היא שיעקב נתן לבנו הקטן אהבה יתרה שהעניקה לו הרבה מאוד שלווה פנימית ויושרה ככתוב ׳פסים׳. ומדוע השם סידר שנחגוג את חג החנוכה דווקא בפרשת 'וישב' ועד פרשת 'מקץ'? כדי לרמוז לנו שאם נשבה ליצרנו - ניפול לבור/למציאות שיש בה עקרבים (עיקובים) ונחשים (פיתולים וסיבוכים), ואילו אם נבחר לשוב לדרך הישרה והתמימה, יקוצו אויבנו! ויידלק בנו האור האלוקי שהוא לגמרי נס מעל הטבע. חנוכה אותיות חנוך ה' - לחנך את עצמנו לשוב לאור האלוקי, שלב אחר שלב, נר ועוד נר.. נמלא את ליבנו בשלהבת השם. למעשה הפרשה שלנו ׳וישב׳ עוסקת בכמה עניינים מאוד מהותיים לאדם, והם: - שיבה - אל מקור החיים - עיסוק בפנימיות האדם. - הגשמת החלומות - מתוך דבקות ביושרה הפנימית ועמידה בנסיונות. - הרגשת האהבה והביטחון בתוכנו המשרה בנו נינוחות ושלווה. הפרשה למעשה מלמדת אותנו דרך יוסף - כי כל אחד מאתנו יכול להיות יוסף הצדיק אם רק יבין את התמורה שהוא יכול להשיג בדרך שכולה אמת. יוסף היה אדם בדיוק כמונו, יוסף היה הבן של יעקב אבינו בדיוק כמונו, ואומר שמה שחסרה לנו זאת האמונה הפשוטה בהשם הטוב שרק היא יכולה להוציא את האדם מהבור שכולו נחשים ועקרבים - קרי, מתקופה או רגע שעל פניו נראים חשוכים וקשים, רק היא - האמונה יכולה לסייע לנו לעמוד אל מול פיתוי התאווה שהיא תמיד לבעלי הגאווה. האמונה הפשוטה והתמימה מעלה את האדם אל ה ׳מלוכה׳ בחייו - אל מקום שהוא יכול להרגיש בנפשו 'מלך' ממש, והרי מלך זהו ר״ת - מח לב כליות - מלך - הוא כל האדם המצליח להשליט סדר על מוחו, על רגשותיו ועל תאוותיו. חזק וברוך.