פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב - עָלֵינוּ לָשׁוּב מִן הַשֶּׁבִי הָעַצְמִי אֶל הָאוֹר הָאֱלוֹקִי הַטָּמוּן בָּנוּ, אֵיךְ? ע"י הִתְבּוֹנְנוּת מְחֻדֶּשֶׁת

וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן: אֵ֣לֶּה תֹּֽלְד֣וֹת יַֽעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם: וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים:..(בראשית פרק ל"ז). הפרשה מתחילה במילה 'וישב' יעקב, נראה כי המילה וישב טומנת סודות עצומים עבורנו, הבה נגילה. 'וישב' - בסדר אחר של האותיות תיתן לנו את המילים 'שבוי' ו 'שוב/י', כלומר: בפרשה שלנו אנו רואים כי השם מציין עבורנו כי יעקב אבינו יושב במקום שגר בו אביו יצחק. ראו סודות מתוקים מפז. מדוע הנתון הזה אמור לעניין אותנו? ומדוע המילה בארץ מופיעה פעמיים? ובהמשך הפרשה בכלל עוסקת ברובה בבנו הקטן יוסף החלומות, והשנאה שרכשו לו אחיו בעקבות החלומות, אז מדוע הפרשה קרויה 'וישב' ולא 'ויוסף'? שאלה נוספת: "אלה תולדות יעקב יוסף", למה אין פסיק אחרי המילה יעקב, מה הם אדם אחד? אלו הן השאלות העולות בהתבוננות במילים הכתובות וסדרן. בואו ננסה לגלות מה צופן לנו הכתוב. כתוב בתהילים: "טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף", למה הכוונה? טובה לי תורת השם יותר מזהב וכסף שכביכול הם בעלי ערך אך לא יותר מתורת השם ה משיבת נפש ממש.  עפ"י תורת הסוד המגלה לנו את סודי הסודות שבתורה, מגלה לנו את לב התורה, את מה שהשם מבקש מאתנו באמת, ומגלה לנו כי אין מקרה בכתוב והכל תוכנן והוצפן בקפידה יתרה מעת הסופר של חיינו - אדון עולם למעננו. למען שנעצור רגע ונתבונן בכתוב ונשאל את השאלות שיובילו אותנו למצוא את התשובה האמיתית להנהגת חיינו. למעשה, התורה הקדושה מדברת אתנו בלשון רמיזה כדי שנתאמץ לדעת את רצון השם, כדי שנפעיל מחשבה עמוקה ממש כמו שמנסים לפענח קוד או צופן חשוב המאפשר כניסה למקום טוב יותר, נאור יותר, הישגי יותר. והרי כי התשובה לשאלה: "מדוע חשוב לקב"ה לציין שיעקב אבינו ישב בארץ מגורי אביו" היא: ללמדנו כי "הישיבה" - ההישארות בהרגלים והדפוס מחשבה הארציים והנמוכים שבנו שאותם ירשנו מבית אבינו (שירש מבית אביו, שירש מבית אביו.. זוהי השרשרת שאותה חייבים לעצור) מביאה אותנו למציאות שבה האני שבי שבוי למסכת - האני שבי שבוי למסכה, לכיסוי ששמנו על ליבנו עד כדי שאנו לא מצליחים כלל לראות את הפשטות והיופי שבמציאות הכל כך אותנטית שנבראה במיוחד בשבילנו כדי לסייע לנו למצוא את האות את הסימן שישיבו אותנו פנימה אל עצמנו, אל האני הפשוט שיש בו טוב, יש בו אהבה, שמחה וים הכרת הטוב שהשם הניח לנו בעולמנו. ראו! המילה מציאות - מצא אות. אם לא נשכיל למצוא במציאות את האות, את הפלא לא נצליח לשוב אל הפלא והקסם שמתרחשים רק באמצעות התבוננות פנימה. הלא יש הבדל בין להביט בדבר לבין להתבונן בדבר. להביט - זה להסתכל בעיניים שטחיות בלי לשים לב לפרטים. ואילו להתבונן - זה לראות עמוק יותר, לשים לב לפרטים שזה להתבונן במילים, באותיות, בסמלים, במציאות ולהפיק מהם את המתיקות. להסתכל - משאיר אותנו בשכל, להתבונן - בונה מתוכנו דבר חדש, בקבלה זה נקרא: ללבוש צורה חדשה. כשאדם מתחדש בהתבוננות מחודשת הוא זוכה לפשוט מעליו צורה/דעת ישנה ומתחדש בדעת/צורה חדשה. מהי צורה? צור ה' - צור את השם, ואווו. גילוי אישי - לא פעם שואלים אותי מהיכן אני מביאה את כל החידושים הללו? אמת, שלא נעים לי לומר מ השם. הורגלנו לדבר במונחים גשמיים למדתי מהמורה הזה, במכללה הזאת, בפקולטה וכו'.., לבוא ולומר למדתי מהשם נשמע קצת לא מובן בשכל האנושי, אך זוהי האמת, תוך כדי שאני כותבת ומתבוננת יוצא סוד ועוד סוד, ככתוב: ס֣וֹד יְ֭הֹוָה לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם (תהילים כ"ה, יד). מיהם יראיו? אנשים שרואים בעיניים חדשות. יראיו - לשון ראיה, ואומר: שהשם, הקול הפנימי מתגלה לאדם שמזכך ראייתו, שמתבונן אל עומקם של הדברים אך נשאר תמים עם האלוהים - זוהי הנוסחה - העמקה ותמימות. מכאן, כי רק אדם העמל בהבנה האמתית של החיים, במה שקורא מעבר למה שהעין שלנו רואה, זוכה לשוב הביתה - לשוב אל המקום הבטוח, הנעים והנוח שבנפש ומאליו גם מוצא בחוץ את השלווה, כי לעולם המציאות תשקף את הפנימיות שלנו, ולכן החשוב ביותר מכל זה לראות מעבר, לא במקרה אנו נקראים העם העברי - זוהי המהות שלנו לראות מעבר זוהי הבערה הפנימית שבנו שלא נותנת לנו מנוח עד שנגלה זאת. קולטים מה קורה כאן? אדם כל הזמן חוזר לנקודה שבה הוא שואל את עצמו "אוקי אזה מה עכשיו"? באדם ישנה בערה פנימית להשיג את השם - אימלאאאא גם אני מופתעת מעצמי, לכן לא פעם שאני חוזרת ואומרת אני קלדנית בבית משפט העליון - בחיי שהשם מכתיב לי וזוהי העוצמה להבין שעלינו ליצור בתוכנו מעבר נקי לאור השם, השם/העוצמה הזאת לא יכולים לעבור דרכנו אם אנו נשארים שבויים לעולם הזה: מנהלים, אנשים, רגשות ויצרים, לא! עלינו תחילה להבין שכולנו בשבי, כולנו שבויים ועלינו להתאמץ וללמוד ראייה חדשה אל המציאות. ראיה חדשה מביאה לבריאות. ראו בריאה - בי הראיה. מילים זה פלאי הפלאים. השם ברא עבורנו את המילים לא רק כ שפה מתקשרת, אלא, מילה כשמה - מלה/חותכת את ההבנה השכלית ומחברת אותנו למעלתה הרוחנית. זוהי העת להשתמש בכל הכלים הרוחניים שהשם טמן לנו במציאות ככלי עזר להבין יותר את עצמנו!!!!  האדם מתהלך שנים רבות עם תחושה של זהות חסרה, הוא אינו יודע באמת מי הוא. הוא מניח שהוא רופא, עו"ד, שופט, הייטיקיסט, זמר, חובש, מאמן וכו'.., אך אם נשאל אותו עמוק פנימה מי אתה בלי כל ההגדרות שעטית עליך כל השנים כדי ליצור הגדרה ושייכות? אם הוא מספיק כן, הוא יאמר "האמת לא יודע מי אני". אדם היודע את עצמו לא שבוי להגדרה מהסיבה שהוא מרגיש שייך לדבר גדול יותר, הוא מרגיש שהוא שייך לנשמת ישראל ומתוקף תפקידו להאיר בעולם אמת שמחה וששון, עד אז הוא כבול/שבוי לאגו ולפחדים ולמה יגידו עליי - מה שמרחיק את האדם מהאמת הפשוטה, מהעוצמה האמתית שלו, שבלי לשים לב הפך להתמחות בהסתרה, קרי, יוצא שבמשך השנים אנו הופכים לאנשים האלופים בלהסתיר את עצמנו ולעצמנו. אם זה לא שיגעון, מהו שיגעון? הרי אם נתבונן במילה 'שיגעון' נגלה שהשורש שלה הוא 'געש' - האדם גועש מבפנים כשהוא חונק את הנשמה שלו! כשהוא לא בהלימה עמה, כשהוא מזין את האגו שבו, הוא פשוט שבוי לחמא"ס שבתוכו, תאמרו לי, מי צריך אויבים חיצוניים?! יוצא, כי האדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. וכדי להשיג בתוכו שלום הוא חייב לעשות שלום במרומיו, ככתוב: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן" (איוב כה) - שימו לב מהי התבוננות בפסוק, על האדם לעשות שלום עם מרומיו - עם המקום הגבוה בנפשו, ואז, 'הוא' - השם ברחמיו יעשה שלום עלינו, לא רק על האדם הפועל אלא על כולנו שנבין איך כולנו כבר שייכים זה לזה וכל פעולה של אדם משפיעה על האחר. הפסוק מתחיל במילה 'עושה' - ורומזת לנו על העולם שלנו עולם העשייה שבו האדם עושה ולכן הפניה היא לאדם לעשות בעולמו של הקב"ה. יש כאן סיבה ומסובב - על האדם תחילה לפעול ואז השם פועל דרכו. חזק וברוך. חשוב שנדע כי עפ"י תורת הקבלה ישנם ארבעה עולמות רוחניים הנקראים אבי"ע - המתחילים מהעולם הרוחני הגבוה ועד לנמוך - אצילות - בריאה - יצירה - עשיה. השאיפה שלנו כבני אדם שתוכנתו לגדול מבחינה רוחנית (כל אחד לפי יכולותיו) היא לגדול מעולם העשייה העשוי והגשמי אל היצירה - ליצור מתוכנו דעת חדשה ע"י הבנת השבי שנשבנו אליו ומכך נברא מציאות חדשה שתחשוף מתוכנו את האצילות שבנפש - את גילוי הנשמה המלכה שבתוכו, זהו המהלך הרוחני בנסתר, להגיע אליו מצריך בראש ובראשונה זיהוי השבי שבתוכנו. על האדם להודות שהוא שבוי לאגו ותסביכיו. התורה מציינת: "וישב יעקב..." - מחד ללמדנו שאם נהיה שבויים לארציות - לרצון לקבל לעצמי ולאגו הפחדן נישאר בעקב במקום נמוך, ומצד שני - אם נשוב לענווה, לאמונה שהשם הוא טוב וכל מה שקורה במציאות נוצר לכתחילה להראות לאדם מה קורה בעולמו שלו (לא של האחר), מה שיקרה יבקע מתוכנו האור האלוקי. זה לצאת מהגנון לבגרות. למעשה אנו רואים כאן כמו בכל התורה (עשיו יעקב, קין והבל, פרעה ומשה, מצרים וישראל...) את הדואליות שבאדם ואת הבחירה הניתנת לו בין טוב לרע שבתוכו. האדם תמיד אמור לבחור בין ה 'שבוי והעקב שבו' לבין 'שב ובוקע'. ואוווו.  ולמה כתוב 'כנען'- לשון הכנעה וכניעה. על האדם להכניע את עצמו לא אף אחד אחר את עצמו ואז 'נען', אז נזכה שהשם יענה לנו, יוביל אותנו. יעקב - אותיות בקיעה. מי בוקע? האדם. מהיכן? מתוך הכאב והסבל, אך מה, כדי לבקוע ולא לשקוע על האדם להיות דבוק במחשבה כי גם הכאב והקושי שהוא חווה בחייו נוצר מתוך השבי של עצמו, מתוך הדפוסים המשבשים שאותם מחובתו לבער מנפשו. וכאן אשנן עוד טיפה. עלינו כבני אדם להבין שנשאבנו לשבי בעל כורחנו, רצינו לשמור כביכול על נפשנו ואיכשהו לא רק שלא שמרנו אלא הרשענו, זלזלנו, בגדנו, האשמנו, זדנו, פגמנו וכו'.. ואך ורק מתוך המצוקה הפנימית, אנחנו לא אשמים, אך מחובתנו לקחת אחריות אישית על נפשנו. להתחיל התבוננות חדשה אל החיים שבה החיים לא עושים לי בכוונה, החיים משקפים את הכוונה הפנימית שבתוכי. אם אני שבוי לאגו וכל הראייה שלי היא כוחניות ומאבק, החיים ישקפו הרבה מאוד דרמות ומאבקים, ואילו אם הצלחתי לזכך את הראייה לראיית השם - שבה העולם לשון נעלם, יש בו חלק אינו נראה הקיים בתוכנו לא מחוצה לנו ואותו אנו אמורים לחשוף מתוכנו. מהו החלק הזה? האור האלוקי הטמון בנו, המתגלה בנו כשאנו מתחילים חזרה/שיבה אל המקורות היהודיים, אל ההבנה שהמציאות היא שיקוף לעולם הפנימי שלנו, והיא גם הבמה להפצת האור. על האדם לעמוד מול עצמו ולהבין את נפשו. אחרי הכל כולנו שואפים לשלוות הנפש ופועלים לרוב בהריסת הנפש. דיסונאס מטורף! זה הפער שבפנים לא בחוץ, זוהי המלחמה שבפנים לא בחוץ, וכל הרעיון בעולם לאחד את כוחות הנפש מבפנים, איך? רק ע"י קרבה לבורא עולם. אין ולא תהיה דרך אחרת. בדוק ומנוסה! בורא - בוא וראה, עולם - נעלם. מכן, בורא עולם מבקש מאתנו לבוא אליו ולגלות עולם חדש וטוב יותר. ואווו. "וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד" (זכריה יד, ט). מה זה היום 'ההוא'? היום שבו יבחר האדם לשוב מהשבי של עצמו, שם הוא יגלה את גדלותו של השם בתוכו. ואווווו. אין מדובר ביום פיזי, מדובר ברגע נפשי - ברצון פנימי שהאדם יגלה מתוכו שכל כולו רצון לחוות את הטוב בעזרת השם. יעקב אבינו בכבודו ובעצמו נשאב כמו כולנו לרצון לקבל לעצמו ולהרגלים הארציים אך נלחם להתגבר על יצרו, וזה מה שהפך אותו להיות יעקב אבינו, בזכות שראה בתוכו את השיבוש ובחר להפך את הרצון לקבל לעצמו לרצון האלוקי ובזה זכה לתולדות, זכה להתחתן עם רחל אהובתו, זכה ל 12 השבטים, זכה לבן צדיק כיוסף, זכה לטוב, זכה לקבל את התואר 'ישראל' - שהיא ברוחני תנועה מזוככת בנפש שמקורה אהבה, יעקב פעל בדרך של ישר אל. המילה 'בארץ' - מופיעה פעמיים, כדי להדגשי לנו עד כמה הארץ/הארציות היא מקום נמוך בנפש האדם וכדאי לעשות כל מאמץ ולהתעלות ממנה. הפרשה קרויה 'וישב' ולא 'ויוסף', על אף שברובה עוסקת ביוסף, כי שוב המטרה ללמד אותנו שלשוב אל הנשמה - אל מהות האדם ולא להיות שבוי לאגו/רצון לקבל לעצמי זה עיקר ומהות החיים, ובעקבות הבחירה לשוב הביתה אל הנשמה אל הערכים השורשיים שלנו באמצעות התבוננות פנימה אל נבחי הנפש ועיקשות לפתור את עצמנו, השם מוסיף לנו טוב, מוסיף לנו חיים!!! יוסף - לשום הוספה. סודי הסודות. ולמה מציינים בלהה וזלפה? כדי לרמוז לנו שיוסף בנו הקטן של יעקב אבינו לא הלך אחרי ההבל (בלהה) ולא פזל (זלפה) לכיוונים לא טובים, אלא בחר בדרך טובה ואמונה גמורה בהשם שכל מה שעושה לטובה הוא עושה ואנו רואים שגם הוא כאביו זכה לרשת את המלוכה בצניעות וענווה - יוסף לא נוהל ע"י הרצון לקבל לעצמו ופשוט זכה שהשם המליך אותו (על אף כל הניסיונות הקשים שעבר בדרך: אחיו זרקוהו לבור, נמכר למדיינים ולעבד במצריים, הניסיון עם אשת פוטיפר. יוסף ידע מהי האמת וברח מכל השקר שהעולם הציע לו ולכן זכה להיקרא יוסף הצדיק לדורותיו. כמה כמה כמה עלינו להתבונן בחייהם של הצדיקים ולזכות מהם לאמונה פשוטה. יוסף חולם שני חולמות: האחד - העומרים של אֶחָיו משתחווים לעומר שלו, השני - השמש, הירח ו 11 הכוכבים משתחווים ליוסף. מה הסוד המרכזי של החלומות? השת(ח)וות - השתוות ל- ח' = 8 = אינסוף. אנו רואים כי בשני החלומות יוסף חולם שמשתחווים אליו. מה העניין הנסתר בהתכופפות הזאת? העניין הוא השתוות. כלומר: ניתן לראות כי המילה ׳השת(ח)וות׳ טומנת בתוכה את המילה ׳השתוות׳, והאות ח׳ - הרומזות על השתוות הצורה לבוראנו האינסופי. איך ניתן להשוות צורה למשהו שאין לו צורה? העניין להשוות צורה בדעת/ברוח. יוסף למעשה מלמד אותנו כי אין הוא מתיימר להיות בעל גאווה חלילה ולהראות לנו כי אחיו יפלו לרגליו. אלא, מה, יוסף מלמד אותנו כי על מנת להגיע לרוממות רוחנית וגשמית כשל יוסף הצדיק, עלינו להתכופף ולנהוג כמוהו - להיות דומים לבוראנו, קרי, אף הוא חנון וחנון, גם אנו, אף הוא ארך אפיים ורב חסד, גם אנו.. מה שיביא לאחדות זוגית עם בוראנו - 11 (כוכבים) שתשפיע עלינו לטובה ולברכה. דבר נוסף, ההשתחוות של בני יעקב ליוסף הצדיק - מסמלים את כולנו, כולנו בני יעקב/ישראל. על-כן, יש כאן קריאה אישית וקולקטיבית כאחד להכניע את עצמנו. אֶחָיו של יוסף שנאו אותו וקינאו בו, כי ראו בו בעל גאווה שרוצה שישתחוו אליו, שרוצה לשלוט עליהם, כשבעצם הם נשאים של האגו, איך יודעים? כתוב: 'וישנאו' 'ויקנאו בו', שנאה וקינאה הן תולדה של אגו/רצון לקבל לעצמי, ומה כאן כוונת הסופר/הבורא ללמד אותנו, כי ההתעסקות בחיצוניות ולא בפנימיות מובילה את האדם לאיבוד עצמי, לעולם אין אשם בחוץ, רק לחפש את השם בפנים. ולמה מציינים בחלום אלומה, להדגיש עד כמה האחדות בין האחים והאחדות בכלל היא הבסיס לאהבה. ולמה בכלל לציין חלומות? כדי לרמוז לנו שהם יכולים להתגשם בתנאי שנהיה שפלים בעיני כל אדם, ונראה בכל אדם גדול מאתנו, ובוודאי שפלים מול בוראנו, ככתוב: "משפיל גאים ומגביה שפלים" מסקנה: מי שבוי? האדם, ע"י מי? ע"י הרצון לקבל לעצמו שזה האגו. מי שובי? הנשמה, לאן? למקור = לרוקם החיים - בורא עולם, בידיעה שאני כלום -  רק כלי ביד היוצר.  שנפעל למען יוצרנו ולא למען יצרנו  כשנבטל את הרצון יתגלה ה צִנּוֹר של השפע בחיינו, אמן ואמן. בלי ללמוד תורה אנו שבויים בשבי הגאווה המכלה. ולמה 'כתונת פסים' - ברובד הרוחני - מה למעשה נתן יעקב לבנו יוסף? נוחות. איך יודעים? כתוב ׳כתנת׳ ולא בגד. והרי ש 'כתנת' זה הבגד הכי נח לו לאדם. אך מאחר ועיקר התורה היא החלק של הסוד, אז הכוונה היא שיעקב נתן לבנו הקטן אהבה יתרה שהעניקה לו הרבה מאוד שלווה פנימית ויושרה ככתוב ׳פסים׳. ומדוע השם סידר שנחגוג את חג החנוכה בסמוך לפרשת 'וישב' ולעיתים בפרשת 'מקץ'? כדי לרמוז לנו שאם נהיה שבויים ליצרנו - ניפול לבור/למציאות שיש בה עקרבים (עיקובים) ונחשים (פיתולים וסיבוכים), ואילו אם נבחר לשוב לדרך הישרה והתמימה, יקוצו אויבנו הפנימיים והחיצוניים כאחד ויידלק בנו האור האלוקי שהוא לגמרי נס מעל הטבע. חנוכה אותיות חנוך ה' - לחנך את עצמנו לשוב לאור האלוקי, שלב אחר שלב, נר ועוד נר.. נמלא את ליבנו בשלהבת השם. למעשה הפרשה שלנו ׳וישב׳ עוסקת בכמה עניינים מאוד מהותיים לאדם, והם: - שיבה - אל מקור החיים - נוכחות בפנימיות האדם. - הגשמת החלומות - מתוך דבקות ביושרה הפנימית ועמידה בניסיונות. הפרשה למעשה מלמדת אותנו דרך יוסף - כי כל אחד מאתנו  יכול להיות יוסף הצדיק אם רק יבין את התמורה שהוא יכול להשיג בדרך שכולה אמת. יוסף היה אדם בדיוק כמונו, יוסף היה הבן של יעקב אבינו בדיוק כמונו, ואומר שמה שחסרה לנו זאת האמונה הפשוטה בהשם הטוב שרק היא יכולה להוציא את האדם מהבור שכולו נחשים ועקרבים - קרי, מתקופה או רגע שעל פניו נראים חשוכים וקשים, כי זה באמת רק על פניו כי בדיעבד תמיד נגלה שמה שחשבנו והרגשנו זה רע זה לא אחר מרגעי התעוררות וחזרה אל מסלול חיים שפוי יותר. רק היא - האמונה יכולה לסייע לנו לעמוד אל מול פיתוי התאווה שהיא תמיד לבעלי הגאווה. האמונה הפשוטה והתמימה מעלה את האדם אל ה ׳מלוכה׳ בחייו - אל מקום שהוא יכול להרגיש בנפשו 'מלך' ממש, והרי מלך זהו ר״ת - מח לב כליות - מלך - הוא כל האדם המצליח להשליט סדר על מוחו, על רגשותיו ועל תאוותיו. חזק וברוך. ואת – בת ישראל שובי אל האישה הטובה שאת והיכנעי להשם הטוב - האמיני כי יש לך שליחות למלא, שליחות שתתגלה רק שתהיי אמיצה מספיק להודות שאין עוד מלבדו, ורק הנהגתו היא שתנהיג אותך להתגבר עלייך ולגלות אותך - ב ה צ ל ח ה.