פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא - מַזְכִּירָה לָנוּ לְיַקֵּר אֶת הַנְּשָׁמָה הַפִּלְאִית שֶׁהֻפְקְדָה בָּנוּ, וּלְהָבִין שֶׁגַּם מְעִידָה נַפְשִׁית הִיא זְמַנִּית וְנִצְרֶכֶת לְגִלּוּי הַשֵּׁם בְּתוֹכֵנוּ
"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם..."(ויקרא א',א-ב). בשבח והלל אנו מתחילים ספר חומש ׳ויקרא׳. הפרשה מתחילה במילה ׳ויקרא׳ כשהאות א׳ בסופה נראית קטנה ביחס לשאר האותיות, מה שמשאיר אותנו עם המילה ׳ויקר׳ - הרומזת לנו על יוקרה/איכות. השם מלמד אותנו דרך המילה ׳ויקר-א׳ ללמוד לייקר את הנשמה הנשמה שבאדם, כי זה כל האדם. וכדי לייקר אותה אנו חייבים להתמקד ברוחניות. בפרשת ׳ויקרא׳ אנו רואים כי משה רבנו הקטין את האות א׳, וראו איזו גדלות הנפש הייתה לו, משה רבנו רצה שנבין דרך ההקטנה של האות שהוא אינו מתרברב בזה שאלוהים דיבר עמו, הוא הקטין את מעלתו כדי ללמד אותנו להקטין את עצמנו ולא משנה כמה גדולים אנו מרגישים. נזכור! להשם הגדולה! אנחנו נשמות שלו העוברות תחנות בחיים בכדי להכיר אותו, את גדולתו ולכן לא שייך להתגאות בכלום. מה שכן, עלינו להתגאות בנשמה השוכנת בתוכנו זאת שמחכה שנייקר אותה, שזה להתנהג בעולם בכבוד כלפי עצמנו בראש ובראשונה, לשים גבול כשצריך ותמיד לבחור בעצמנו, מה שמאליו יוליד כבוד לאחר והשפעה טובה. מאוד חשוב שנדע לכבד את עצמנו ולדבר לעצמנו בכבוד רב, מפני שעצם הכבוד שלנו כלפי עצמנו מעיד על הכבוד שלנו כלפי יוצרנו. כשאנו מבינים שהדבר היקר ביותר בחיינו הוא הנשמה שהופקדה בנו, מאליו אנו מייקרים את עצמנו ואת נשמת האחר. יוצא, שאנו יקרים בעיני השם הרבה יותר ממה שאנו יקרים בעיני עצמנו. האדם לרוב בעל נטייה לזלזול העצמי והאחר וזאת רק מפני שהוא הוא לא הגיע בדעתו למעלת הנשמה היקרה מפז שבתוכו. הרי אם נכיר ביוקר הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל נדע להתייחס אליה/אלינו/אל האחר בהתאם. הנשמה היא החלק הרוחני שבנו המלא באור, שלווה ושמחה ואליה אנו אמורים להתחבר כדי לחוות את הטוב הקיים. וזאת למעשה העבודה שלנו בעולם ב ה הידעה להתחבר לנשמת החיים שבנו. השלב הראשון הוא להבין את המבניות שבאדם בצורה הפשוטה ביותר. האדם מורכב מנשמה שעליה הקב"ה הלביש גוף (שהוא פג תוקף) לזמן מוגבל במסע המסיע את הנשמה בין נפתולי החיים במטרה לגלות את אורה של הנשמה. הנשמה כשמה היא נשימה, היא רוח. ניתן להתחבר אליה רק באמצעות רוחניות שזה קרבה להשם הטוב והשוואת צורה אליו. כלומר: אף הוא רחום וחנון, גם אנו נהיה, אף הוא רב חסד ואמת גם אנו נהיה בעלי רחומים ובעלי חסד וכו'.., רק כאשר אדם מתחיל להשוות צורה לבוראו ומתנהג לפי מידותיו הרוחניות הוא מתחיל לנוע לכיוון הנשמה שמיד תאיר בו. וזה הפלא בבריאה שהשם זרע בנו אור שאותו ניתן לגלות רק ע"י חיבור אמיתי אליו, כשהלב שלנו מופנה מעלה ולא עסוק וטרוד מטה בדרמות והבל. עלינו כבני אדם הרוצים לחוות את הטוב הקיים להתנהג בצורה שונה ממה שהורגלנו, צורה מרוממת יותר שבה אנו לומדים להפסיק להאשים ומסתכלים על כל בני האדם כנשמות שנשלחו אף הן למצוא את האור בתוכם. וגם כשהמציאות אינה מטיבה לכאורה עמנו עלינו מיד להכניס את השם למחשבה שלנו, שהוא היחיד המעורב במציאות ולא שום אדם אחר שבעצם נשלח לבצע שליחות. אימון מחשבתי שכזה מביא בוודאות את האדם למנוחת הנפש וביטחון גמור במתרחש, מאחר והמציאות משתנה כשהנפש שלנו משחררת את האחיזה במציאות, כשהנפש מבינה שכולנו נשמות תועות והאחריות שלנו היא לסייע לעצמנו למצוא את עצמנו בתוך הסבך שנקלענו אליו ומכך נסייע גם לאחר למצוא. המציאה יכולה להתקיים רק שננהג לפי הסדר שנקבע לנו בכדי להיות אדם, הדומה במידותיו ליוצרו. אדם=אדמה להשם. שזה לחיות לפי הזהות היהודית, זשה להתחבר לנשמה שבתוכי ע"י לימודי הנפש בראייה היהודית, תפילה ושאר המצוות, ככתוב: "ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם: (קהלת פרק יב פסוק יג). בסופו של דבר האדם מותש מן החיפוש והרדיפה החיצונית ומחפש בכל נפשו את בוראו שיביא להרגעתו והחלמתו, ויפה שעה אחת קודם. ושוב לאות א' הקטנה שבמילה 'ויקרא' - המסמלת ענווה וצניעות. משה רבינו הקטין את האות א' כדי ללמד אותנו מהי ענווה וצניעות, וללמד אותנו שכולנו שווים בעיני השם. ואת זה אנו חייבים לחקוק בלב שלנו. ולמה משה בחר להקטין דווקא את האות א'? כי היא ראשית דבר, ללמדנו כי בראש ובראשונה עלינו לחתור ולהיות אנשי ענווה וצניעות היודעים בליבם שכולנו נשמה אחת שהתפזרה לרסיסים רבים. וכולנו עם אחד בלב אחד. לכולנו מטרת על שווה - לגלות את הנשמה שאנו, שזה לגלות את הייחודיות שהשם נטע בתוכנו שיכולה להתגלות רק שנתקרב לאור. השם דיבר עם משה באוהל מועד שהיה מקום זמני בנדודי המדבר ושם שרתה שכינת האל, שם משה היה נפגש עם האלוהים, רק לחשוב על זה מעביר בי צמרמורת. מה זה בא ללמד אותנו בסוד? רובנו נמצאים רוב חיינו במצב נפשי שנקרא עפ״י הקבלה ׳המדבר שבנפש׳ ובדיוק שם השם קורא לנו ואומר: ״ילדים שלי כשם שהאוהל הוא זמני כך גם המדבר/השממה שבנפש שלכם שלא פעם מביאים למעידה: לעצבות, לבלבול, לאבדון וכו׳.., היא חלק מתהליך ההתפתחות שאני יוצר אותו למענכם, תהיו סבלנים זה זמני, זה יעבור, והמעידה, דווקא היא תעמיד אתכם מחדש ותפנה מקום לשכינה שלי בנפשכם״. פלא פלאים. קראו שוב בבקשה. כל מטרתנו היא לבנות משכן להשם בנפש וכדי שזה יקרה אנו חייבים לפנות לו מקום. הפינוי נעשה דווקא ע״י טריגרים חיצוניים כגון: פרידות, אכזבות, מחלות (ל״ע) וכו׳.., במטרה להביא אותנו להשם - זה הקורבן לשון קרבה שהשם מבקש בפרשה (בסוד) להקריב למענו. עלינו להקריב את נפשנו להשם, לפנות לו מקום בכדי שהלב שלנו יפתח מחדש והכל יקרה עבורנו מאליו. ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.