פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי הַהֲקָלָה בְּחַיֵּינ...

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם". בשעה טובה ומוצלחת אחרי החטא הנורא - 'חטא העגל', משה רבנו - דובר השם, מליץ ישראל, מצליח לשכנע את השם למחול ולסלוח לעם קשי העורף ולתת להם הזדמנות נוספת. השם סולח ונענה לתחנוניו של משה עבור ישראל. משה יורד לעם עם לוחות הברית השניים, מקהיל את העם ומודיע להם על ציווי השם לבנות את המשכן. וכאן חשוב שנבין, מאחר והים אין לנו בית מקדש, מקום המשכן שלנו נמצא בנפש. משכן לשון משכון, שוכן. עלינו למשכן את הנפש לאור האלוקי (בדיוק כמו שאנו ממשכנים את הבית לבנק לצורך המשל). כלומר: לשעבד את הרצון לקרבה להשם יותר מהרצון לקרבה לאדם, לכבוד, לכסף וכו'.., לבנות להשם דירה בתחתונים - לפנות את הנפש מפסולת של קנאה, כעס, או כל רגש שלילי אחר, לפתוח את הלב זה לבנות משכן שבו ישכון בתוכנו האל. 'עשרת הדברות'. 'עשרת' - לשון שער, 'דברות' - לשון 'תרבות', כלומר: עשרת הדברות הן השער/הפתח להתנהגות טובה ומתורבתת. חשוב שנדע כי כל האירועים הנלמדים בתורה כגון: המבול, משה בתיבה, 10 המכות במצריים, קריעת ים סוף, חטא העגל וכו'.., מופיעים במיוחד למעננו, כדי שדרכם נגלה את סודות הנפש שאנו חווים בעצמנו. המבול - לשון בולם - שולח אותנו לברר מה בולם אותנו מאושר, וזה תמיד דפוסי התנהגות מקובעים ואגו הרסני המושתתים על תלות והתמכרות רגשית לדחייה וכאב. אלה בולמים אושר. משה בתיבה - הוא המשה אותנו הביתה לנפשנו. משה - לשון משיה, תיבה - לשון הבית. בכולנו קיימת תנועה בנפש המסוגלת למשוך עצמנו ממקום נמוך למקום גבוה, מדפוס שמצר עלינו למידה שבונה ומאירה בנו. מתלות לחופש, ואין חופש בלא קבלה של הרגע הזה. למשל: אם אני תלוי רגשית באחר/בתוצאה, ומזהה בתוכי את הדפוס שנשאב לשם, אני יכול לעצור תגובתיות ורדיפה, ולקבל את הרגע בהודיה להשם כמנטרה מתוך ידיעה שיש בורא לעולם המנהל הכל לטובה גם אם בעיננו זה לא תמיד נראה, ואט אט במקום הדפוס יתגבשו ביטחון ושלווה. מכות מצריים - מכות אותיות תומך, קרי, כשאדם נתון בידי הדפוסים וההתמכרות הוא למעשה תומך ברשע שהוא יוצר בתוכו ומעצים אותו ולכן הוא מביא עליו מכות קשות: עצב, תסכול, אכזבה, טינה וכו'.. המעכירות את נפשו ומפרידות אותו מעצמו הטוב, ומהטוב הקיים. קריעת ים סוף - קריעה אותיות רקיע, רקע - המלמדות על המלחמה הפנימית המתחוללת באדם גם כשהוא מזהה את ההתמכרות והתלות בתוכו, הוא עדיין מרגיש מכור ופועל בצורה אוטומטית ושם מתקיימת הקריעה שבנפש - הרצון העמוק ליצור שינוי אל מול הרגלים של שנים רבות. זוהי המלחמה שבנפש שכדי להגיע לשלום חייב האדם לדבוק בהשם הטוב ודרכו השלמה. אין משהו אחר. אדם לעמל יולד. האדם חייב להיות תמיד עמל בנפשו, שזה בדיוק ברגע הזה של הזיהוי, לקבל את העובדה שאני מכור לדחייה/לכאב/לריגוש וכו'.., לשהות ברגע ולפנות להשם בתפילה פנימית 'אבא תעזור לי, לבדי אינני תציל אותי מעצמי', או כל משפט להשם, העיקר להפנות את הישועה למקור עליון. שם נוצר באדם רווח, הקלה נפשית שתפנה אותו לחוות את הרקיע שבנפש, את תחושת הרוממות. זה בדיוק "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" - אדם במהותו חייב ללמוד לעשות שלום במרומיו/בנפשו ואז השם מביא עליו את השלום ועל כל ישראל. וזה בדיוק "ישראל ערבים זה לזה". אלו הם דוגמאות לאירועים שמטרתם לחולל בנו שינוי מהותי בתנאי שנעצור לחקור ולדעת. התורה כולה עוסקת בהדרכה מדויקת לחיים טובים. הפרשה שלנו 'ויקהל' כבר בכותרת באה להזכיר לנו את חשיבות הקהילה וההקלה. אדם נברא במטרה תכליתית לשרת את הקהילה ובמעשה זה הוא חווה הקלה לנפש. כלומר: השם נטע בכל נשמה תכונות ויכולות שמטרתן לסייע לו למלא את שליחותו, כל עוד הוא נתון בכאוס, אגו ופרשנות ולא נכנע להשם הטוב, הוא לא יכול לגלות את כוחותיו/יכולותיו, ולמעשה אינו יכול לגלות את שליחותו. מה עושה השם הטוב? מפגיש אותו עם אנשים שישקפו לו מדוע הוא 'תקוע' ואינו מתקדם לעבר עצמו, לעבר שליחותו, לעבר הקלת נפשו. כשהמפגש הכי עוצמתי מתקיים דווקא במערכת יחסים זוגית שיש בה משיכה. שם אדם מתפתח אמור להתבונן בעצמו ולהבין איפה הוא חסום. לרוב שורש החסימה היא אגו ועקשנות המשאירים את האדם חסר, אבוד ומתוסכל. והרי שאגו ועקשנות הם סימפטומים לכאב עמוק יותר, הם סימפטומים לתחושת הדחיה העמוקה שבאדם. עמוק פנימה אדם חושב שלא רוצים אותו ומסגל לעצמו שריון שמתעבה עם השנים, בקבלה זה נקרא: קליפה על הנפש, והיא חוסמת לו את עצמו, את האור שלו, השליחות שלו. וכדי להתחיל קילוף של הקליפה העבה על נפשו חייבת להתקיים בו הכרה חדשה, שינוי הסיפור הפנימי - מ "לא רוצים אותי, ל אני אהוב בעיני עצמי" וברגע הזה האדם מתחיל להשתחרר מאחיזה ותלות רגשית התופסת אותו וגורמת לו להיות אחוז ברגש שהוא יצר (בלית ברירה ומחוסר במודעות מנטלית), ומאליו להיות אחוז באדם חיצוני שכביכול לא רוצה אותו. ואווו כמה זה עמוק ומרפא. אנו חייבים להבין שההתמכרות הראשונית שלנו היא כלפי הרגש שנוצר בתוכנו מתוך פחד שלא יאהבו אותנו. יצרנו סיפור גם מבלי שנדע שמתעלל בנו ומושך אלינו במציאות סיפורים דומים למה שאנו חווים עמוק בנפש פנימה. אימל'א להבין את זה, זה חגיגה לנפש. כך שאם עמוק פנימה אני מרגיש/ה דחויה/לא אוהבים אותי, באופן ישיר אני ימגנט לחיים שלי מערכות יחסים שישקפו לי דחייה וחוסר באהבה רציפה. ואוווו. זה בדיוק קב"ה שמשתמש באנשים כדי לגלות לנו את שורש החסימה שלנו. תגידו לי אם זוהי לא הקלה לשמה. זה בדיוק הסוד של הפרשה המופיע במילה 'ויקהל'. כשאנו מתחילים להבין את עצמנו, אנו חווים הקלה. האנשים הופכים לאנשי חסד ממש, כבר לא עוד אשמים לסבל שלנו, אלא מושיעים שלו. זה המהפך שבנפש. נזכור! שורש הכאב שלנו נעוץ בפחד שמא לא יאהבו אותנו, והפחד הזה שולט בנו, מאמלל אותנו ומושך אלינו אנשים שבאמת יאלצו ללכת מאתנו ואנו שוב נפרש שלא אוהבים אותנו, אך זוהי לא האמת. האמת היא: שהם עמוק פנימה חווים את אותה הרגשה ופחד והם רק משקפים לנו שאנו תלויים בהם ומכורים אליהם והם חייבים ללכת, כי ברגע שהם הולכים הכאב נחשף בעוצמה, התלות הרגשית וההתמכרות מתעצמים, והאדם נכנס למעין 'גמילה' רגשית, זה קריעת ממש לנפש אבל הריפוי הכי עמוק לנפשו, רק שם הוא יכול באמת לגלות את עצמו ולהרגיש לראשונה שהוא לא דחוי יותר, מפני: שהוא עוצר את הרדיפה אחר מילוי חיצוני, ובמקום, נשאר למלא את עצמו באהבה שנחשפת לפתע מתוכו. זה היעד של כל נשמה ונשמה - לעבור מסיפור הדחיה והאחיזה הרגשית אל האהבה והחמלה העצמית. שם האדם נולד מחדש, מספר לעצמו סיפור חדש: "אני אהוב, אני שייך ואף אחד יותר לא ידחה אותי כי אני כבר לא דוחה את עצמי ולא תלוי יותר בחיצוני". כאן החיים של האדם משתנים מן הקצה אל הקצה והאדם מתחיל לחוות אושר ושמחה, הוא אישר את עצמו כבר לא תלוי באישורים חיצוניים, הוא שמח שהצליח לגאול את נפשו מן הדרמה וההתעללות הרגשית, שאין אושר ושמחה מאלה. ועכשיו בוודאי שהמציאות תשקף בריאות חיצונית שתבוא לידי ביטוי בכל מערכות היחסין באשר הן. כשישנה בריאות נפשית ישנה בריאות חיצונית. כמה כמה כמה טוב השם. כמה הוא עמל במציאות שנבין אותו ונגאל את עצמנו למען הקלת נפשנו ושליחותנו בעולם. אציין, שכל נשמה נמצאת במסע ובתהליך משל עצמה עם האנשים והמצבי חיים שנקבעו מראש להצלת נפשה. ככל שאדם מתפקח יותר נשלחים אליו אנשים וסיטואציות בעוצמה גדולה יותר וזה רק סימן שהוא קרוב מאוד לשחרור שלו מכלא נפשו. ממש כמו בלידה, ככל שהצירים חזקים יותר רגע היציאה קרוב יותר. יציאה לאוויר העולם - אל החופש הפנימי. מזל טוב וסימן טוב. בסופו של דבר או בעיצומו של דבר, האדם נברא לתכלית שהיא להשפיע מטובו, אך ההגעה אל רגע ההשפעה יכול להתקיים שאנו מתחילים להבין כמה טוב השם וכמה כל ארועי חיינו היו נצרכים ממש לגילוי האור הפנימי שיופץ לעולם. אין האדם נברא אלא להפצת האור האלוקי הגלום בתוכו, כך שכל מערכות היחסים בחייו היו למעשה למאמני האושר שלו - דווקא הם אימנו אותו לאשר את עצמו ולהשתחרר מכל תלות אפשרית. זהו הישג ההישגים עבור האדם. כך שאם קורה משהו שאינו מתיישר עם רצוננו כדאי שנפנים עמוק בלב כי אמנם לא עשו רצוננו אך זה לא אומר שזה מה שאנו באמת צריכים. אחרי הכל המסע הזה הוא מעין ׳ליהוק׳/סרט של חיינו שבו נהיה חייבים לגלם את התפקיד הראשי לא עוד משני, ולזה ניתן להגיע אך ורק ע״י ביטחון והשם ואחדות פנימית - להתיישר עם האני העליון שבי בדבקות ואז מתרחשת הקלה לשמה. הכל פתאום מובן, ברור וידוע. רגעי חסד ממש. שנזכה להקל על נפשנו ועל כל הסובבים אותנו ונגדיל את התפוצה ככל האפשר. המילה 'ויקהל' בארגון אחר של האותיות תיתן לנו גם את המילה 'ליהוק', ומהו ליהוק? כמו ליהוק סרט. השם ליהק עבורנו תסריט הכולל בתוכו שחקנים ראשיים, משניים וכו'.. במטרה להפוך אותנו לשחקנים הראשיים. להיות האדם הזה המושל ברגש שלו ומכך יוצר תסריט חיים חדש. "אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם"- 'אלה' - גימטריה 9, 9 בקבלה היא אמת, לרמוז לנו שכאן האמת - בקיום עשרת הדברות: לא תנאף, לא תחמוד, לא תרצח וכו'.. ובלימוד פנימיות הנפש - לימוד אודות ההתמכרות והתלות הרגשית הנובעת מתחושת הדחיה שנוצרה מהסיפור השקרי. הלא, הדיבר 'לא תרצח' - מדבר בדיוק על רצח נפש. כמה שקשה להגיד את זה, זה בדיוק מה שאנו עושים, רוצחים את נפשנו כשאנו לא מודעים למה שקורה בנפש אודות הסיפור וההתמכרות. כולנו חוטאים בלא תרצח לכן אנו סובלים גהינום בנפש ובחיים. ולמעשה חוטאים גם בחטא העגל שנחשב לעבודה זרה. כי להתעלל בעצמנו ולהביא את עצמנו לפחד וכאוס זה זרות לנשמה המוציאה את האדם מעצמו - מהאהבה שהוא. לכן אנו חייבים להתאמן בדעת השם שתגאל ותציל אותנו. אין משהו אחר להצלת נפשות, רק דעת השם. ככתוב: "מלאה הארץ דעה את השם" - ומהי ארץ? הנפש הנמוכה שבאדם, שכדי להתרומם חייבת דעת גבוהה - חכמה אלוקית. חכמה - כח מה'. הדיבר הראשון בעשרת הדברות הוא: "אָנֹכִי ה’ אלוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" - תזכורת לאדם - רק השם יכול להוציא אותך מהמצר שבנפשך - מהעבדות הרגשית שאתה שבוי לתוכה: התלות וההתמכרות הרגשית. כשם שהוציא עם שלם ממצרים כך יוציא אותך מעצמך. כולנו שחקנים בסרט ישראלי שתכליתו להוציא אותנו מן המעגליות והסבל האנושי ולהכניס אותנו לתודעה אחדותית כקהילה אוהבת ותומכת. עם ישראל היקרים מפז, זוהי העת ללמוד דעת חדשה - דעת השם ולתרגל אותה יום יום, רק היא תביא להקלה נפשנו. ראו המילה ׳עדת׳ בפסוק - לשון דעת. שנזכה להיצמד לתורת משה רבנו ולאנשי הדעת ונבין את נפשנו, נרפא כעסנו, נתמלא אהבה לכולם ונתהלך עם הדיבר הראשון עמוק בלב - אָנֹכִי ה’ אלוקיךָ האחד והיחיד להקל על נפשך. חזק וברוך.

שהדברים יהיו לגאולת הדעת בנשמות ישראל ואהבת השם ואדם. אמן ואמן.