פָּרָשַׁת 'וַיִּגַּשׁ' - גִּישָׁה אֶל מוּל שְׁגִי(אָ)ה

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה". בפרשה הקודמת, פרשת 'מקץ', למדנו על משמעות הצדיק שקם מתוכנו, בנפשנו, כשאנו דבוקים במחשבתנו בהשם יתברך, ולא מתבלבלים לרגע מהמציאות המעורפלת. הצדיק הנוכחי ממנו אנו למדים, הוא לא אחר מאשר יוסף הצדיק, שמראה לנו הכיצד ראוי וכדאי לנהוג בעולמנו כדי להגיע אל מנוחת הנפש והאושר בחיינו, השאלה - האם נשכיל להידמות לצדיקי הדורות או שניפול לאינסוף בורות. פרשת 'מקץ' מסתיימת  בכך שכל 11 האחים של יוסף מגיעים אליו לארמון פרעה שבמצרים, משתחווים אליו (כפי שהופיע בחלום) ומבקשים ממנו לקנות אוכל למשפחותיהם. העלילה בארמון מסתבכת בכוונה תחילה, יוסף מקשה על אֶחָיו, כדי לכפר להם על עוונם (מה שמסביר את הקושי העובר על אנשים המתייגעים ללכת בדרך הישרה, שהיא דווקא דרך הקשיים והייסורים המכפרים על עוונם) ואף מתכנן "גניבה" של גביע שימצא בשקו של בנימין, כדי שתהיה סיבה ליוסף להשאיר אותו אתו בארמון (במטרה להביא את אביו יעקב אל מצרים בהמשך), מה שהעמיד את יהודה אחיו במצב של פחד וחוסר אונים, מאחר ולקח אחריות על אחיו הקטן בנימין ונשבע לאביו שיחזיר אותו בריא ושלם. ולפרשתנו, פרשת 'ויגש', מהו הסוד הפעם שטמן לנו בורא עולם בפרשה? נמצא, כי המילה 'ויגש'  נובעת מן המילה 'גישה' ולחילופין אותיות 'שגוי' - שגיאה. יהודה ניגש אל יוסף, לא צוין כי יהודה הולך לדבר, אלא ניגש לדבר עם יוסף, מה שמלמד אותנו על חשיבות הגישה לאחר, ואומר: כאשר הגישה שלנו כלפי עצמנו קודם כל, תהיה חומלת, בוודאי היא תוקרן גם באחר ותתפתח לגישה אמפטית ומתחשבת, ובכך נזכה שהשם ידבר מתוכנו, איך יודעים? כתוב: "בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י", ואומר: שיהודה אומר ליוסף: אדון עולם שם בפי את הדברים שאני משמיע לך, אל תכעס עליי, כי אם תכעס אתה בדיוק כמו פרעה. מה שמלמד אותנו לחייב את עצמנו לראות את השם דרך בני האדם, שהם שליחי השם לגילוי האדנות בתוכנו (בהשקפה אמונית) ולדרוש מעצמנו להיות לאנשים שמדברים בנועם ובהקשבה מלאה, זוהי הבקשה - לשנות גישה! ואם לא נזכה לשנות גישה, נהיה עבדים של עצמנו, כי כל עוד אני מדבר/ת בגישה הטעונה בכעס ואשמה, האיזון בתוכי מופר, ו"הפרעה" (תנועה בנפש) שבתוכי לוקח פיקוד במקומי. ולכן, אל לנו ל"העיר" את ה "עבד" מתוכנו: "וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה" - לא כדאי לנו להעיר את אותו חלק בנפשנו המשועבד לכעס ולקשי עורף שאנו, שאין להם כל תכלית במציאות, כי במעשה זה אין הבדל ביננו לבין פרעה הרשע. ליהודה כביכול הייתה סיבה מספיק טובה לאבד שליטה כשיוסף אחיו ביקש את בנימין הקטן, אך הוא בחר להיות בשליטה ולדבר ממקום מאוזן בנפש שיכול להימצא בנו רק שהשם "שולט" בנו. מסקנה - מה ה גישה? לגשת פנימה לנפש ולברר האם אני מדבר/ת בכבוד כלפי האחר, או שמא האני שבי עוד שבוי/ה לכעס שבתוכי - שזה החלק השגוי, הדורש מאמץ ויגיעה לסלקו מחיינו, ע"י עבודת הבירורים וזיכוך המידות. ניתן לראות כי המילים אדוני ו עבדך מופיעות פעמיים, מדוע? כדי להדגיש את מעלת האדנות שבנפש, אל מול העבדות שבנפש. מה זה אומר עבדות בנפש? שאין לי שליטה באמת על הרגש שלי (ובכלל על נפשי) כגון: הכעס, והוא עושה בי כרצונו: מבלבל אותי, מטריף את דעתי ושובה אותי לחלקים הנמוכים ביותר בתוכי עד כדי אבדון - זוהי עבדות בנפש, הניתנת לשחרור רק ע"י גישה להשם! ולמה הקב"ה בחר להשתמש בשם יהודה? והרי שאין מקרה באמונה היהודית והכל רוקם ה', תשובה: בשם 'יהודה' מופיעות אותיות שם השם במלואו, ללמדנו כשניגש לכל אדם ועניין עם השם בנפשנו ולנגד עיננו, נזכה שתשרה עלינו שכינתו. כגישת יהודה - אשר בחר לדבר אל ליבו של יוסף (ריכך אותו איך שאומרים), ובכך זכה להביא את השלום, האחווה והאהבה בין הצדדים. גישה טובה היא הדרך לחיים טובים, שתסלק מחיינו את הפרעה שבתוכנו. בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א - לשון בקשה - לפני שאנו מדברים, נחשוב איך בורא עולם היה מצפה מאתנו לדבר - באדנות! בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ - לשון ציווי - נאזין לציווי האלוקי - 'ואהבת לרעך כמוך' ולא ניפול לכעס. שנזכה שיקום מתוכנו הצדיק שבנפש ומאליו נחווה גישה טובה שתביא לשלום פנימי וחיצוני כאחד, אמן ואמן.