פָּרָשַׁת 'וַיִּגַּשׁ' - עָלֵינוּ לִלְמֹד לָגֶשֶׁת אֶל נַפְשֵׁנוּ וּלְבָרֵר מַדּוּעַ קַיָּם קֹשִׁי לִבְחֹר בְּגִישָׁה חִיּוּבִית יוֹתֵר.

"וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֘ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה". בפרשה הקודמת, פרשת 'מקץ', למדנו על משמעות הצדיק שקם מתוכנו, בנפשנו, כשאנו דבוקים במחשבתנו בהשם יתברך, ולא מתבלבלים לרגע מהמציאות המעורפלת. הצדיק הנוכחי ממנו אנו למדים הוא לא אחר מאשר יוסף הצדיק, שמראה לנו הכיצד ראוי וכדאי לנהוג בעולמנו כדי להגיע אל מנוחת הנפש והאושר בחיינו, השאלה - האם נשכיל להידמות לצדיקי הדורות או שניפול לאינסוף בורות. פרשת 'מקץ' מסתיימת  בכך שכל 11 האחים של יוסף מגיעים אליו לארמון פרעה שבמצרים, משתחווים אליו (כפי שהופיע בחלום) ומבקשים ממנו לקנות אוכל למשפחותיהם. העלילה בארמון מסתבכת בכוונה תחילה, יוסף מקשה על אֶחָיו, כדי לכפר להם על עוונם (מה שמסביר את הקושי העובר על אנשים המתייגעים ללכת בדרך הישרה, שהיא דווקא דרך הקשיים והייסורים המכפרים על עוונם) ואף מתכנן "גניבה" של גביע שימצא בשקו של בנימין, כדי שתהיה סיבה ליוסף להשאיר אותו אתו בארמון (במטרה להביא את אביו יעקב אל מצרים בהמשך), מה שהעמיד את יהודה אחיו במצב של פחד וחוסר אונים, מאחר ולקח אחריות על אחיו הקטן בנימין ונשבע לאביו שיחזיר אותו בריא ושלם. ולפרשתנו, פרשת 'ויגש', מהו הסוד הפעם שטמן לנו בורא עולם בפרשה? נמצא, כי המילה 'ויגש'  נובעת מן המילה 'גישה' ולחילופין אותיות 'שגוי' - שגיאה. יהודה ניגש אל יוסף, לא צוין כי יהודה הולך לדבר, אלא ניגש לדבר עם יוסף, מה שמלמד אותנו על חשיבות הגישה לאחר. אך קודם החוץ, עלינו לגשת אל עצמנו ולנסות להבין מדוע אני קשה עם עצמי ובוודאי שעם האנשים סביבי. על האדם לברר מדוע הוא מתקשה להיות רך בתוכו וזה רק ע"י שיבין מה תופס אותו עמוק פנימה. כשלאדם ישנם לא מעט קשיים בחיים זה באופן ישיר מעיד על קושי פנימי - על אגו ועקשנות שהאדם תפוס בתוכם מפני שאינו מבין את עצמו ובטח שלא את המציאות הנשקפת מתוכו. וכא אוסיף דבר מאוד מאוד מהותי. המציאות תמיד משקפת את עולמו הפנימי של האדם ולא משנה כמה האדם ינסה להסתיר המציאות תקרין את מה שמתחולל עמוק פנימה בנפש האדם. כך שאם האדם קשה, עקשן, מתוסכל, אבוד וכו'.., המציאות תשקף קשיים, מצבים של תסכול, התמודדויות קשות וכו'.. שתכליתם לעורר את האדם לשנות את גישתו אל עצמו!!! ולא כפי שאנו נוהגים לעשות בד"כ מנסים לשנות את האנשים ונלחמים על צדק בחוץ, בזמן שהאמת היא שצדק מוצאים בפנים לא מחפשים בחוץ. ואומר: שלעולם לא נמצא צדק במציאות שבה כולם מחפשים צדק ולא משכילים להבין שצדק חושפים מתוכנו ע"י הסתכלות פנימה - אל הנפש - אל הכאב הכי עמוק שלנו. לאחד כואב- שאינו מוצא צדק בתוכו, לאחר כואב - שאינו מוצא אהבה בתוכו וכו'..., המחשבה תחילה שאנו מחפשים צדק או אהבה בחוץ אינה אלא אשליה וחוסר דעת, מאחר ואם המציאות משקפת את הפנימיות שלנו, בוודאי שאם לא נמצא צדק או ו אהבה בתוכנו, לא נמצא אותה מחוצה לנו. אנשים המחפשים צדק בחוץ הם אנשים שלא מצדיקים את השם! הלא אם אדם לומד להצדיק את השם הוא 1. כבר לא מחפש (ומוצא) אשמים לסבל האישי שלו. 2. הוא כבר לא צריך להתאמץ להוכיח מפני שהוא נוכח. מה זה להיות נוכח? זה להיות ברגע הזה - לקבל את המציאות כפי שהיא בזמן הווה מתוך הבנה וידיעה כי השם יודע בדיוק מה הוא עושה עבור כל אדם ואדם בעולמו. כשאנו נתרגל 'להצדיק את השם' - שתמיד עושה הכל לטובתנו העליונה, נשתחרר מדרמות ומאבקים עם בני אדם שגם הם בתהליך למצוא את עצמם/את השם בתוכם. תרגול זה יסייע להשקטה של המערכת הפנימית והבאת השלום בעולם, מפני שם יש שלום בפנים - בנפש, יש שלום בחוץ - במציאות. עולם פנימי תמיד יקרין לעולם חיצוני. וכשאדם מסגל לעצמו חשיבה מחודשת שבו השם פועל במציאות בכל רגע ורגע לטובתו, מאליו הגישה שלו כלפי עצמו ואחרים תהיה סובלנית יותר, מכילה ואמפטית יותר, מפני שהוא סוף סוף מבין שכל בני האדם נושאים בתוכם קשיים וכולם מסתבכים עם האשמות אינסופיות והדרך היחידה למגר את התופעה היא ע"י ההבנה שאדם פועל ומגיב מתוך המצוקה האישית שלו ומחוסר דעת הוא נשלט ע"י דפוסים והרגלים שמשבשים את חייו, וכשנבין את נפשו של האחר נוכל להבין גם את שלנו ובמקום להוסיף על הסבל של האחר נלמד להימנע ואף נהפוך לרכים יותר ובעלי גישה טובה יותר. יוצא, שאם לא נבין את כאבו של האחר לא נבין את כאבנו אנו, וזה בדיוק 'ואהבת לרעך כמוך' - עלינו ללמוד לאהוב את מי שרע לו ולנסות לרכך את כאבו בדיוק כמו שהיינו עושים עם עצמנו (רעך - אותיות רע ו רך). בעומקם של הדברים, רק שנצליח לרכך את כאבו של האחר הכאב שלנו יתרכך מאליו, זה מדהים מדהים מדהים להבין שרק ע"י עזרה לאחר אנו עוזרים לעצמנו - זהו כוח הנתינה. נזכור! גישה טובה וחיובית מתחילה מהיחס שלנו כלפי עצמנו ועד כמה אנו מעריכים את עצמנו ועד כמה אנו מאמינים שהשם פועל תמיד לטובתנו. אמונה ובטחון בהשם היא הבסיס לגישה חיובית בחיינו. הפרשה ממשיכה: "בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י", ואומר: שיהודה אומר ליוסף אחיו: אדון עולם שם בפי את הדברים שאני משמיע לך, אל תכעס עליי, כי אם תכעס אתה בדיוק כמו פרעה. מה שמלמד אותנו לחייב את עצמנו לראות את השם דרך בני האדם ולאמן את עצמנו לא לכעוס על מי שבעצם נשלח ע"י השם. ולא רק שלא לכעוס, אלא, לאמן את עצמנו להקשיב. זוהי הבקשה - לשנות גישה! אך כדי להגיע לשינוי אנו צריכים להשתנות. כדי להיות קשובים אנו חייבים להיות רגועים ופתוחים בלב ולא כועסים ומוטרדים מהבלי העולם. אדם שחיי חיי אמונה לא הופך אפאטי חלילה, הוא הופך מודע יותר וממקד את תשומת הלב שלו למה שחשוב באמת - להיות אדם שמח, רגוע וטוב לבב - שאת אלה ניתן להשיג רק שאני מפנה את הפסולת מנפשי: האגו, הפחד, הכעס, הטינה וכו'.. כל אלה תופסים ושובים את האדם והופכים אותו בחייו לעבד גמור. ואילו כשאדם נלחם לשנות את תפיסת עולמו הוא משתחרר מעצמו ומפנה מקום לאהבה בליבו, לענווה שייצרו לו חיים טובים יותר. "וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה" - לא כדאי לנו להעיר את אותו חלק בנפשנו המשועבד לכעס ולקשי עורף שאנו, שאין להם כל תכלית במציאות, כי במעשה זה אין הבדל ביננו לבין פרעה הרשע. ליהודה כביכול הייתה סיבה מספיק טובה לאבד שליטה כשיוסף אחיו ביקש את בנימין הקטן, אך הוא בחר להיות בשליטה ולדבר ממקום מאוזן בנפש שיכול להימצא בנו רק שהשם מכהן בתוכנו. מסקנה - מה ה גישה? לגשת פנימה לנפש ולברר האם אני מדבר/ת בכבוד כלפי האחר, או שמא האני שבי עוד שבוי/ה לכעס שבתוכי - שזה החלק השגוי, הדורש מאמץ ויגיעה לסלקו מחיינו, ע"י עבודת הבירורים וזיכוך המידות. ניתן לראות כי המילים אדוני ו עבדך מופיעות פעמיים, מדוע? כדי להדגיש את מעלת האדנות שבנפש, אל מול העבדות שבנפש. מה זה אומר עבדות בנפש? שאין לי שליטה באמת על הרגש שלי (ובכלל על נפשי) כגון: הכעס העושה בי כרצונו: מבלבל אותי, מטריף את דעתי ושובה אותי לחלקים הנמוכים ביותר בתוכי עד כדי אבדון - זוהי עבדות בנפש, הניתנת לשחרור רק ע"י גישה להשם! ולמה הקב"ה בחר להשתמש בשם יהודה? והרי שאין מקרה באמונה היהודית והכל רוקם ה', תשובה: בשם 'יהודה' מופיעות אותיות שם השם במלואו, ללמדנו כשניגש לכל אדם ועניין עם השם בנפשנו ולנגד עיננו, נזכה שתשרה עלינו שכינתו. כגישת יהודה - אשר בחר לדבר אל ליבו של יוסף (ריכך אותו איך שאומרים), ובכך זכה להביא את השלום, האחווה והאהבה בין הצדדים. גישה טובה היא הדרך לחיים טובים, שתסלק מחיינו את הפרעה שבתוכנו. שנזכה לעורר מתוכנו את הצדיק שבנפשנו ומאליו נחווה גישה טובה שתביא לשלום פנימי וחיצוני כאחד. ראו 'צדק' - צד קדוש - באדם ישנו צד קדוש/פנימי שעליו לחשוף מתוכו ע"י חשיבה אלוקית - השם הטוב פועל רק טוב בעולם. האדם נברא במטרה להיות כלי (רוחני) להשראת האור האלוקי. הדרך להביא את האדם להפוך לכלי מאיר לעולם היא ע"י אנשים (ומורכבותם) שנשלחו אף הם להיות כלים לאור השם ואומר שכולנו עובדים בשליחות האור וכולנו למעשה מסייעים האחד לשנייה להתפתח מבחינה רוחנית דרך הדרמה והמאבקים. החכמה להתחיל להבין את המהלך הרוחני שבו כולנו שותפים ולכולנו מטרה משותפת - להאיר מתוכנו לעולם. דעת שכזאת כבר לא תיצור נפרדות וכאוס, אלא, תיצור אחדות ושלום. כולנו יחד וכל אחד לחוד פועלים למען הפצת האור. שנזכה ברוב עוז והדר. אמן ואמן.