פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח - לְחַשֵּׁב/ בְּשֵׁלוּת /שְׁלִיחוּת

"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". בפרשה הקודמת למדנו כי השם מבקש ממשה לבוא אל פרעה, הבנו למה השם דקדק במילה 'בא' ולא כפי שההיגיון אומר 'לך' אל פרעה, גילינו כי המלה 'בוא' היא ציווי להתכנסות פנימה, ואילו 'לך' זו קריאה חיצונית פחות אינטימית מבחינה רוחנית מ בא, ויש כאן חידוש נוסף. השם דקדק במילה 'בא' כי היא מציינת את המילה 'אב' - כלומר: השם אומר למשה בא אל פרעה אני האב שלך אני איתך, לנטוע בו ביטחון מול כוח הרשע (פרעה), ואילו המילה 'לך' לשון כָּלֶה/סוף, שהיא איננה מציינת קרבה אלא הרחקה. זה לשים לב לדקדוק של השם יתברך המסייע לנו לשים לב בעצמנו לקרבה אליו שזה לקרבה לעצמנו. הפרשה שלנו קרויה 'בשלח', מהו הסוד הטמון במילה? הפרשה פותחת בשליחת פרעה את עם ישראל מארץ מצרים, והמשך הפסוק - השם לא הנחה אותם ללכת דרך מקום פורענות ופלישה (פלשתים), על אף שהייתה קרובה אליהם. מה הייתה קרובה? הסכנה! ומדוע השם עשה כך? כי ידע שאם העם יפגוש שוב במלחמה, הם ירצו לשוב למצרים, למקום המוכר להם, למרות שהוא מצר על נפשם. וכאן ממש ניתן לראות בסוד הדברים - כי הסכנה עורבת לנו בכל רגע ורגע, ובכל מקום ומקום והכי קל לכאורה לחזור למקום הסכנה, למה? כי הוא מוכר לנו, ומה שמוכר לנו לכאורה לא מפחיד אותנו, ואילו החדש מעלה בנו חשש, בדיוק כמו עם ישראל שבא בתלונות למשה רבנו וטען כלפיו שהם לא רוצים למות במדבר ומעדיפים לחזור למצרים. מהו המדבר בסוד? מקום הביניים - בין המצריים שבנפש לבין ישראל שבנפש. ובמקום הזה הבין לבין שנקרא 'מדבר' - אנו חייבים לאחוז באמונה פשוטה ולהיות סבלנים מתמיד, מתוך ידיעה שתיכף יבקע הים (שבנפש) ונחווה את המקום מבטחים כ- ישראל. בזמן הזה שבמדבר - השממה שבנפש עלינו להרבות בדיבורים טובים וממש להמתיק את השנים שבהם היינו במצרים כעם אחד. האמנם, אנו בשנות ה 2000 אך בכולנו נטועה עמוק בנפשנו החוויה הרגשית של מצרים - מדבר - ישראל כ- קונספט לגדילה רוחנית. דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת _{(קהלת א, ד).} כלומר: מה שחוו בני ישראל במצרים ובמדבר ובדרכם לארץ ישראל, זה בדיוק מה שנחווה כולנו בנפש, אז פעם זה היה פרעה, היטלר, עראפת , בן לאדן, והיום סינואר וכו'.. הדמויות משתנות אך התפקידים נשארים קבועים, מהסיבה שתפקידם לשקף לנו כי כוחות הרשע הם חלק מן העלילה ועלינו ללמוד להתגבר עליהם אך ורק מכח האמונה, ואם להיכנס עוד קצת לעומקה של הנפש, אז כוחות הרשע נמצאים בכל אחד ואחת מאיתנו - ולהם קוראים במילה אחת 'פרעה' - 'פה רע'! אל מול כוחות הקדושה שבנו - 'משה/השם'. זוהי המלחמה בעצם המתחוללת הן בנפשנו והן בארצנו, ולנו - יש אל אחד ומיוחד שמדריך אותנו איך להתגבר על הכוחות הללו בדרך תורה/הוראה, שכל נתיבותיה שלום. "מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כׇּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (קהלת א, ט). אך מה, מעל השמש יש חדש, מה זה מעל השמש? מעל התפיסה האנושית - יש חדש, ישנה התחדשות, כשאנו מתחילים להסתכל אל המציאות בעיניים חדשות - בעיני האמונה - שיש בורא לעולם, המנהיג את העולם לפי סדר מופתי וכל המתרחש נרקם במיוחד עבורנו כדי להגדיל אותנו ולחשוף את האיכות שבנו,  בראייה הזו, גם שקורה מצב במציאות קשה מאוד ברמה האישית והכללית כאחד, ניתן לצלוח את הדרמה, ולא כי לא כואב, כואב בהחלט אך ההבנה נטועה עמוק בלב והופכת עם הזמן לידיעה שיש מי שפועל פה דרכנו ומעלינו ומצדדנו והוא העומד מאחורינו גם שלא תמיד אנו מצליחים להבין מדוע, מתקבלת בליבנו האמונה כי תכף שהענן/הקושי יעבור ויתבהרו העננים/העניינים, השמש תזרח עלינו. אמונה שכזאת פשוטה בכוחה לחולל ניסים בחיינו כ- קריעת ים סוף. עלינו להתנדב בדיוק כמו נחשון בן עמינדב ולקפוץ למים באמונה שהשם איתנו תמיד ובכל רגע וכשהאדם שם מבטחו לגמרי בהשם, לא חצי רבע, שלם, השם מושיע אותו גם שנדמה שאין כבר סיכוי. הפרשה מתחילה במילה 'וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם', אשר על פי המקובלים, היכן שכתובה המילה 'ויהי' היא באה לציין צער, משמע: עם ישראל היו בצער, ובדיוק במקום הצר הזה בנפש, השם שם בליבו של פרעה מחשבה לשלוח את העם, למה? ללמדנו! שאפילו פרעה הרשע הגיע לבשלות/מוכנות/היכנעות, והסוד, ללמדנו שיש לכל אחד ואחת מאתנו את היכולת להכניע את היצר ולהפכו לציר מרכזי לעבודה בנפש אל מול יוצרנו. 'וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים' - הסוד - כאשר נשכיל ונדע לשלוח את הפרעה מתוכנו: העקשנות, המרדנות והגאווה - 'כחי ועוצם ידי', ונבשיל רוחנית - בטחון ואמון מלא בכל המתרחש בחיינו והכרת הטוב, רק אז השם ינחה אותנו ללכת בדרך שבה לא יפלשו לחיינו הפלשתים. פלשתים הם רמז למחשבות מעוותות שבסיסם פחד, המולידות רגשות קשים היוצרים תגובה הרסנית במציאות. אלו הפולשים המשחיתים את נפשנו. והשם רוצה להנחות אותנו ללכת בְּדרך של בגרות והתרוממות הרוח "כִּי קָרוֹב הוּא" - "קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְכָל־קֹרְאָ֑יו לְכֹ֤ל אֲשֶׁ֖ר יִקְרָאֻ֣הוּ בֶאֱמֶֽת". "כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" – הסוד- 'אמר' לשון עבר, ללמדנו שהשם כבר הזהיר אותנו לא לחפש "נחמה" (יִנָּחֵם) במלחמה! שימו לב למשפט העצום - לא לחפש נחמה במלחמה!!!! פעמים שאנו כל כך נשלטים ע"י הכאב האישי שלנו - עמוק פנימה אנו לא מרגישים שאוהבים אותנו ואף דוחים אותנו וזה כשלעצמו סבל לנשמה שכולה אהבה, ואנו מחפשים איך לומר בלשון העם "מחפשים לריב", למה? כי יש בתוכנו ריב פנימי שאנו לא מוצאים לו מזור, לכן הוא מופנה החוצה. וכאן השם מזכיר לנו 'פן ינחם העם'. עלינו כל כך להבין את המלחמה המתחוללת בנו, אחרת לעולם נישאר שבויים לשלטון הרשע בתוכנו: אותו רגש קשה ודחוי או אותו אדם קשה ודחוי (זה יכול להיות מנהיג שלילי, הורה אובדני, בוס הרסני ובעל תובעני וכו'..). פעמים שתוהה מה האדם היהודי היה עושה בלי התורה הסלולה באור ושמחה? פשוט מת בעודו חי (שזה קורה לא מעט בדורנו). לא במקרה השם ברא קודם את התורה ורק אח"כ את האדם. לגמרי הקדים תרופה למכה - גאונות לשמה. מה הסיבה שפרשה זו מתקיימת בדיוק בשבוע של חג הט"ו בשבט, והרי כי הכל מדויק ומדוקדק? תחילה ניגש לסוד- צמד המילים ט״ו בשבט, נשמעים כ ׳to be׳ שזה ׳להיות׳ בשפה האנגלית, ושבט, כמו שבטי ישראל המאוחדים. ומה השם רוצה מאתנו? שנהיה לשבט מאוחד - שבת אחים גם יחד, המאמין ובוטח בהשם והנהגתו. ׳שבט׳ בגמטריה קטנה = 14 שזה גימטריה 'יד', יד השם המשגיח בכל פרט ופרט בבריאה ופעולותיה, טו בגמטריה = 15. יחד 14+15 = 29, בצמצום 11 - רמז לזיווג רוחני המזמין אותנו להתאחד עם העצמי הגבוה דרך הכאב שהסתרנו שנים ולהגיע לשלום פנימי (מצריך הכוונה). לדוגמה: אישה שבמשך שנים חוותה בנפשה חוסר מסוים שלא הצליחה למלא בעולם הגשמי (והאמת שגם אי אפשר למלא בגשמיות חוסר של הנשמה) שגרם לה ללא מעט תסכול ועצב, לאט לאט תבין כי מה שהיה חסר לה באמת זה אותה בעצמה, את החופש הפנימי שאותו בלי שתדע היא תלתה באחר. לזיווג הפנימי הזה כולנו מחויבים להגיע בנפשנו - שאנחנו כבר לא תלויים בשום דבר מלבד בהשם. לא תלויים באם יכבדו או יעריכו אותי, או אם ראו אותי או העניקו לי וכו'.., כי האישה החופשיה למדה לתת את כל אלה לעצמה - זה הקסם! היא רואה אותה, מעריכה את עצמה ומחוברת ליקר מכל - בורא עולם - היא במילים אחרות השיגה את מבוקשה העמוק ביותר ועכשיו לא חסר לה דבר, היא הפכה לדבר בעצמה - בראה עצמה מחדש. זהו ה הישג עבור האדם. הסבר נוסף מדוע הפרשה מתקיימת בחג הט"ו בשבט, מעבר לאחדות יש כאן התחלה חדשה - עם ישראל נשלח לדרך חדשה בדיוק כמו חג הט"ו בשבט, הנחשב ביהדות לחג כמו ראש השנה, המביא עימו התחלות, התחדשות ופריחה. ומכאן כי ראש השנה וט״ו (two) בשבט הם שני חגים משמעותיים הנמצאים ביהדות המזכירים לנו תמיד לשוב, להתאחד ולהתחדש - שזה תמיד תנועות מבפנים בנפש: לשוב מהכאב האישי (מהדחייה) והרצון הפנימי (לקבל ערך ואהבה מאדם) אל אהבת השם המזוככת - בלי תלות, רק חופש. שנזכה לדעת בשכלנו הגדול כי החגים היהודיים מהותם ללוות אותנו אל האחדות הפנימית שבנפש - 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתכם', ובוודאי אל האחדות הכללית. הפרשה שלנו עוסקת גם בניסים שקרו לעם ישראל בלכתם במדבר כמו: ענני הכבוד - שליוו אותם, עמוד האש - שהאיר להם את דרכם בלילה, בארה של מרים - שסיפק מקור לשתייה ובעיקר הנס המפורסם ביותר לדורי דורות מופיע בפרשתנו והוא: קריעת ים סוף - המגלה לנו את ישועת השם כהרף עין, בדיוק ברגע שבני ישראל כמעט ואיבדו את התקווה האחרונה, חשבו שכבר אין להם עוד סיכוי מול פרעה וצבאו, הם זעקו להשם שיציל אותם והנה הים נחצה לשניים ו 12 שבילים נחשפו ביבשה ועם ישראל עבר בהם בבטחה רבה וכהוקרה על הנס העצום הם פצחו בשירה, ולכן שבת זו נקראת ׳שבת שירה׳. מכאן, אנו למדים כי הבטחון הגמור בהשם הוא הפתרון הבלעדי לישועת האדם! ומהו הסוד הרוחני הטמון בניסים? הסוד תמיד עוסק בפנימיות האדם/בנפשו. ובכן ענני הכבוד - הם רמז לעננה והכבדות האופפת את נפשו של האדם. עמוד האש - הוא רמז לחלק ה ׳מועד׳ והחשוך שבאדם המהול בפרעה. בארה של מרים - הוא רמז למרירות שבאדם שבשכל הישר יכול להיברא מחדש. ואחרון חביב - קריעת ים סוף הוא ה סוד ב- ה הידיעה המגלה לאדם את התנועה העצומה בנפשו, שקורת ברגע שהאדם מגיע בנפשו למצב שבו  האגו שלו כמעט והביא אותו לטבוע בנפשו - ׳גאו המים׳ - "כי גאו גאה.." - והוא ׳נקרע׳ מבפנים וזעקתו מגיעה לרקיע (לשמים) מרוב צער ויגון והוא מבין שרק השם יכול לשים קץ/סוף לכאבו האינסופי. ושם קורה הנס משהו מתוך האדם נקרע/נפתח והוא יכול סוף כל סוף לעבור את עצמו (וכאבו) ולחוות את הרוגע והשלווה. *ומיהם פרעה רוכביו וסוסיו? הם כוחות הנפש הקשים שבאדם: קנאה, שנאה ופחד (שהם תולדות של האגו האכזר) הרוכבים על האדם ושולטים בו בדיוק כמו בסוס ויוצא שאין הוא כלל בשליטתו אלא בשליטת כוחות הרשע, שאט אט ימאסו בנפש האדם ויבואו אותו לזעקה פנימית שתקרע מתוכו את האגו ו"הים הסוער" בנפשו ישקוט ויניב חיים. הפרשה עוד עוסקת במן שירד מן השמיים - השם הוריד לעם ישראל ׳מן׳ - לחם  שירד בדרך נס מן השמיים לעם ישראל והזין אותם במשך 40 שנה מצאתם מארץ מצרים ובמהלך מסעותיהם. ללחם היה טעם משתנה ומקובלים מתארים אותו גם כטעם של צפיחית בדבש. השם ביקש מבני ישראל לאכול בכל יום את כל מה שירד מן השמים ולא לשמור או לדאוג ליום המחר מה שמזכיר לנו לא לדאוג לעניין ההזנה/ לעניין המנה האישית שלנו - לעניין הפרנסה שלנו מאחר והשם כבר מנה/ספר את הסכום שמגיע לכל אחד מאיתנו, עלינו לעשות בהחלט את ההשתדלות אך לא לדאוג - זוהי אמונה שלמה באל אחד הזן כל בריה ובריאה. את פרשת המן קוראים ב ו׳ בשבט והיא סגולה עצומה לעשירות. ועשירות לאו דווקא בכסף, אלא בנשמה - ברווחת הלב מה שמוליד רווחים נוספים…  נזכור - במילה הסוד. על-כן, שם הפרשה טומן בתוכו סודות עצומים לנפש, והפעם 'בשלח' - כפי שציינו רומזת על בשלות רוחנית, על שליחות האדם, ועל חישוב מסלול מחדש בחייו, המילה 'בשלח' בארגון אחר של האותיות תיתן לנו את המילה 'לחשב', מה? לחשב מסלול מחדש דווקא בט"ו בשבט, איך מחשבים? כמו במחשבון רק שהפעם במחשבה. כל מה שנשתול במחשבה ינבוט לדיבורים ומעשים.. ועל כן, מאוד חשוב לשתול במחשבה תפיסה מחוברת לשורש שלנו ליהדות - לאחדות ושלום. בפרקטיקה - להילחם באוטומטים המושרשים בנו, בפחדים שמחזירים אותנו במשך שנים רבות לנקודת ההתחלה ולנו נדמה שהנה מתחילים מחדש.. רק מה, זוהי עבודה בעיניים! להתחיל מחדש זה ברוחניות - במחשבה ש כולה אמת ואהבה, בהבנה שהפעם אני מתמקד אך ורק בפנימיות שלי ובמה שזקוק לזיכוך (מפצעי הילדות/נעורים) וזה הדבר היחיד שבאמת ישנה את המסלול בחיינו - ההסתכלות הפנימית רק היא בכוחה לשנות את מסלול חיינו, קרי, להתבונן על הפחד העמוק והאגו שנולד בעקבותיו. נזכור - השינוי במציאות יכול להתקיים רק שנסכים לצלול פנימה!! נכון לחץ באוזניים, נכון אין אוויר, נכון חשוך, נכון מבלבל, נכון קררר, אבל בסוף הכי זורם שיש.

• *שליחות - כל נשמה מעם ישראל התגלגלה ארצה כדי לזכות ולקיים את שליחותה כפי שנרשמה ותוכננה בטרם ירידתה, עליה להשתוקק לגלות את שליחותה הנעלה, כי אחרת מכך היא משתייכת לעבדות/ליצרים, לתוהו ובבוהו שמגלים באדם חלישות הדעת והגוף. והרי שבברכת העמידה (18) כתוב: "...ותצילנו מיצר הרע, ותפרנסנו פרנסה טובה, בהתר ונחת רוח לעבודתך"!!! אנו מתפללים להשם שיציל אותנו מהיצר הרע שבתוכנו, והנה הוא נותן לנו כלים ומנחה אותנו הכיצד להשתמש בהם, כפי שאנו למדים ממנו בפרשות בכל שבוע, דרך האותות והמופתים - האותיות והמילים. אנו תפילה שיתיר לנו את הפרנסה שהיא תמיד דרך הנחת רוח שנשיג ע"י העבודה הפנימית שבנפש. אישה יקרה - בואי מהיצר הפורעני - הבשילי את רצונותייך - ותהיי לשליחה טובה ונאמנה. זכרי - הפך שליחות - חלישות, ורווח נמצא ברווחת הנשמה ולא בעבודה קשה!!!!
• מסקנה: החיים הטובים נגלים דווקא לאנשים שהבינו שלא צריך עוד לעבוד קשה בשביל לחיות טוב, ואלה שלא הבינו, פשוט צריכים לעבוד קשה בשביל לשרוד, ומי רוצה לשרוד? נראה שכולנו (מחוסר מודעות). ומי רוצה לחיות באמת? נדמה שאף אחד לא באמת יודע מה זה לחיות (עסוקים מידי בהישרדות). כי לחיות באמת זה לראות את השם בכל שניה במציאות ולהרגיש את הנשמה רווחת, מוארת ומשפיעה מייחודה השלם לעולם. שנתחזק ונתברך כולנו אמן ואמן.