פָּרָשַׁת בְּרֵ(אשִׁ)ית - הִיא הַבְּרִית בֵּין הָאָדָם לְעַצְמוֹ

 "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר." (בראשית א-ג). 

פרשת 'בראשית' היא הלב של התורה - היא הפרשה הראשונה בתורת ישראל הקדושה. היא האוצר עבור האדם המחפש את האמת הפנימית. אמת תמיד מוסתרת, אמת חופרים בכדי להשיג. אחת הדרכים שלנו לחשוף את האמת לאמיתה היא התבוננות במילים. כך למשל אם נביט במילה 'בראשית' נגלה שהיא טומנת בתוכה אינסוף מילים כפי שאציין בהמשך, את הבולטות מכולן הן המילים: ' שא ברית' - על האדם מוטלת אחריות פנימת/אלוקית לשאת ברית/הסכמה עם אלוהיו, עם השורש היהודי שלו. מה זה להסכים? רז ראשית נבין כי ברית היא הסכם שלום בין האדם לבוראו, קרי, האדם מקבל על עצמו שלא משנה מה עובר בשכלו ורגשותיו, הוא תמיד חוזר לראשיתו, חוזר להיאחז באמונה שיש בורא לעולם, יש מנהיג אחד לעולם ובעולם ככתוב: "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ.." - רק הוא! כשאדם מפנים ידיעה זאת בליבו, עצם ההפנמה היא הברית, היא השלום. זאת אומרת שהמלחמה היחידה שאמורה להתחולל באדם היא על השלום עם בוראו המתחולל עמוק פנימה בנפשו. זה עצם הבראשית - לשאת את הברית. המילים טומנות סודות גנוזים ממש היכולים לחבר את האדם לבוראו. הלא כתוב בזוהר: שקב"ה רצה לברוא את עולמו הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא".- מאחר וכל המהות היהודית היא בפנימיות שלה, בוודאי שהמילים שהם האמצעי לתקשר כאן בעולם, יכללו בתוכן את הכוח לברוא מציאות חדשה, איך? להבין למשל כי בתוך המילה 'בראשית' יש את המילים: ראש, בית, באר, שי"ת, שא/אש, ברית וכו'.. לא משאיר את המילה רק בחלק החיצוני שלה 'בראשית'/התחלה וזהו, אלא ההבנה שמתוך המילה ניתן לדלות מילים נוספות שיחד יוצרים ראייה חדשה, היא המפתח למציאות חדשה. עכשיו, בוודאי שלא כל נשמה תוכנתה לעסוק בחכמת המילים, ובכל זאת כדאי שלפחות נדע כי המילה כשמה מלה/חותכת את ההבנה השכלית ומחברת אותנו להבנה האלוקית. וכולנו לפחות חייבים להבין שזוהי לא רק שפה לתקשר בה זוהי שפת הקודש שבכוחה לחולל פלאים (ולא עלינו גם הפוך מכך). הפרשה שלנו פותחת בבריאת העולם - איזה מרגש לדעת כי לפני שנוצר האדם וכל מה שיש בעולם היה כלום - חושך, תוהו ובלגן שלם. כן, גם בלגן מסתבר הוא שלם. ואז התרחש הפלא הראשון בעולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. - מתוך התוהו החושך והבלגן, ריחף קב"ה בעולם וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. זאת אומרת, שעלינו לחרוט בליבנו היהודי הקדוש כי רק מתוך ה כלום, החשכה והאי סדר שבנפש נולד האור. חשוב שנדע, את התורה שלנו - תורת ישראל שניתנה במעמד הר סיני למשה רבינו, ניתן לפרש בארבעה רבדים: פשט רמז דרש וסוד (פרדס). כך ש 'בראשית' - בהבנה הפשוטה שלה מכוונת להתחלה, אך ברובד הסוד היא מכוונת לעומקים ממש ברית-אושר-בית, ואומר: שאדם שכל הזמן ינהיג את חייו בצורה של חשיבה אלוקית שזה תחילה לחזור לראשית, שזה לחזור ל- 3 הפסוקים הראשנים של התורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", ימצא תמיד מעוגן בתורת ישראל, ימצא מאושר יותר וירגיש בטוח כמו בבית. יש לנו כאן מתנת חיים, קב"ה - שהוא רוח האלוהים הפועמת בנו ומרחפת מעלינו והוא המעניק לנו כלים להתפתות אישית, מהם כלים? תורה - שזה המילים שבתוכה המסייעים לנו להתחבר ולהקשר לאמת שכולנו מייחלים לה. הלא בלא הבנת מהות המילים נגזור על עצמנו חיים רדודים בלא תכלית. שימו לב למילה 'תכלית' - לב המילה 'כלי' - עלינו כבני אדם להפוך ל כלי ביד היוצר - שדרכו השם יפיץ את אורו ונפלאותיו. ואדם לא יכול להיות כלי בלא הבנת התכלית. ו מהי התכלית? להיות אדם הדבק במחשבתו לבוראו ולשייך כל מאורע לידיעה שהכל השם מנהל לפי סדר מופתי שנקבע מראש לטובת האדם. חזק וברוך. בפרשת בראשית - אנו זוכים לגלות את המורה דרך שלנו לעבודת הנפש - נעים מאוד בורא עולם. הלא מהי נפש? חלק רוחני הקיים באדם לא רואים אותו אך היא- הנפש מנהלת לנו את החיים, ולכן כדאי שאת מלוא תשומת הלב נשים בנפש ולא כהרגלנו, מחוצה לה (בעלמא דשיקרא). נפש - אותיות שפנ או נֹפֶשׁ. לאדם ניתנה הבחירה - לבחור להישאר כ- שפן במחילה החשוכה והמוסתרת שלו או לצאת לנופש מהרגליו ויצריו ההרסניים, וכדי לצאת מעצמו הוא חייב את אלוהיו - הוא חייך מורה דרך - הוא חייב את תורת ישראל, ככתוב בקידושין לב - "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" - כדי שהאדם יצליח לעזור לעצמו הוא חייב להתחבר לתורה בפנימיותה. התורה היא הטעם הטוב לחיים.  בחירה - שפנ או נֹפֶשׁ. האדם לא יכול להוציא את עצמו מטביעה בים, הוא חייב שיצילו אותו. כך קב"ה נוהג עמנו. הוא הביא אותנו לעולם של תוהו, של חושך מדוע? רק כדי שנשכיל לשוב אליו! רק כדי שנשכיל להבין שבלעדיו אנו טובעים ב "ים הסוער". חזק וברוך. זוהי הבנה שמוציאה אותנו לחופשי, כי בהבנה זו אנו גדלים רוחנית/במחשבה ולא תולים עוד תקווה בבני אדם (שהם בעצמם תלויים): בבוס, במפקד, בהורה, בבן הזוג וכו'., אלא תולים את נפשנו רק ביוצרנו - וזה לצאת משעבוד שבנפש אל החרות שבנפש. זה לצאת ממצרים שמצר עלינו לישראל שמיישר אותנו. כתוב בפרשתנו:  "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ" - מה זה להטיב? להטיב זה לחשוב טוב, לחשוב בורא עולם, לשנן הוא ברא הוא יצר והוא מגלה את האור. הכל ממנו, הכל בהשגחה פרטית מדויקת ומושלמת, אין מקרה לאדם, את הכל השם רקם, ולכן מה שייך לריב עם בני האדם, הלא הוא משתמש בכולנו כדי שנגיע לשלמות הרוחנית, להגיע לאהבה ולא כפי שאנו טועים לחשוב ולכן מתגברת בנו השנאה. למשל: שף במטבח אינו יכול להוציא מנות מוגמרות בלא הסו שף שיסייע לו, ועוד עוזרים במטבח, יחד כולם מסייעים לשף להגיע לשלמות המנות. רופא מנתח - גם כן נשלח לבצע שליחות והוא חייב צוות שלם בחדר הניתוח כדי לצלוח את הניתוח ולהביא ריפוי ככל האפשר לאדם המנותח. כך עמנו בני האדם, כולנו עובדים בשליחות הבורא, כל אחד ותפקידו, אך המטרה המשותפת שלנו היא להיעזר באנשים כדי להתפתח. ונכון שזה לא פעם מאוד קשה כשבמציאות מתקיימת דרמה וכאב המטלטל את הנפש, אך לא בידינו לשנות את התסריט שהיה, בידינו לשנות את התגובה לתסריט שהוקרן במציאות, ותגובה בלא אשמה חיצונית יכולה להתקיים בנו אך ורק שאנו מקושרים לשרת העליון - בורא עולם. הלא בלא תקשורת אין חיבור, אין תגובה (no comment) יש נתק. כשאנו מבינים שהכל ממנו, גם הסיטואציה הקשה במציאות, אנו נוטים תחילה להתנגדות וזה טבעי לגמרי, יש בנו רגשות, פצעי ילדות, הרבה מאוד כאב, אז בוודאי שטבעי להתנגד ולשאול למה זה מגיע לי, להתרפק, לחוות קושי באמונה, ריחוק, הכל מובן ומתקבל, אך החכמה לזכור לשוב הביתה - הכל בורא עולם עושה לפי סדר מופתי. הלא הנשמה שבנו הופקדה בנו לתוך גוף לפרק זמן מוגבל. גוף לשון פג (תוקף), באנו לעולם בעל כורחנו ונלקח ממנו בעל כורחנו, קרי, אף אחד לא שאל אותנו אם אנו רוצים או לא, ואף אחד לא ישאל אותנו מתי לעזוב, משמע: אנחנו לא בעלי הבית של שום דבר, גם לא בעלי הבית של עצמנו, יש לנו בעל בית אחד, יחיד ומיוחד שמסייע לנו לזכות בבעלות משנית, איך? לפתוח את הלב להשם ותורתו - מורתנו, ירושתנו. זה ההטבה לרשת את הטוב שקיים בנו באמצעות התורה המאירה בנו, וזה אם תטיב, שאת - תהיה טוב עם עצמך תישא טוב, ואם לא תטיב עם עצמך, לפתח חטאת רובץ - בפתח ירבוץ, יחכה לך החטא ואתה תשתוקק אליו. הפסוק מסתיים ב: "ואתה תמשול בו", תמוה, הגיוני היה לכתוב: והוא ימשול בך. לא ולא, התורה באה ואומרת לנו, גם אם נפלת לחטא ואתה אפילו משתוקק אליו, יש לך הכוחות למשול בו, איך? להתבונן בפסוק ןלקבל כוח מן התורה/מילות הקודש. יוצא, שאת הכוח האדם שואב רק מתוכו, ומי נמצא עמוק בתוכנו? כוח גדול ממנו, שלא משנה איך נקרא לו: אלוהים, אהבה, נשמה.., יש משהו עצום יותר מהאדם וזו הרוח הנושבת בקרבו. הפרשה חושפת לנו לראשונה את הזוג הראשון בתולדות האנושות - אדם וחווה. בסוד הרוחני - אדם - לשון אֶדְמֶה - אדמה להשם, ו חווה לשון חוויה, כלומר: הזוגיות הראשונית שאמורה להתקיים באדם ב חווית החיים שלו היא עם קרבתו להשם, וזה סודי הסודות. וכשאדם מתרגל 'אדמה להשם' - ינסה להתעלות מהאגו והכעס שמנהל אותו אל הענווה באמונת השם הוא יחווה חווית חיים שונה לגמרי ממה שהכיר קודם לכן. עכשיו, להתעלות מהאגו והריסותיו: האכזבה, התסכול, הכעס השנאה והטינה וכו'.., שהם הארץ שבאדם - המקום הנמוך והמצר שבו, זה כמעט ובלתי אפשרי, נדרשת כאן עבודת השם ממש: תפילה ותחנונים שיוציא אותנו מהקיבעון המחשבתי שהתמכרנו אליו. קרי, יוצא שהאדם עם השנים בכדי לא להיפגע פוגע בעצמו עוד יותר, נסגר ולא מברר את נפשו ואף מדלג מעליה, שזה אסון לנשמה. עלינו בראש ובראשונה לברר מהי הזהות שלנו, והזהות של העם הישראלי היא הזהות היהודית, כך שלא משנה לאן יפנה האדם ולאיזה תורות תימשך נפשו, הוא תמיד ירגיש צורך פנימי לשוב לזהות היהודית, ללב היהודי. וכשאדם יבין שזוהי הזהות שלו ויתחבר לאמונה הפשוטה וילמד לראות את החיים מתוך הנשמה והענווה ולא מתוך האגו, הפצע והכאב, הוא יזכה להטיב עם עצמו ולחוות חיים של שלום, אחדות ואחווה. ומכאן הדרך פתוחה לזוגיות חיצונית תקינה וטובה. עפ"י המקובלים העוסקים בתורת הסוד הזוגיות הראשונה לאדם ניתנה לו מן השמים, קרי נקבעה לו מראש, והשנייה/שלישית וכו'..- מזווגין לו לפי מעשיו. יתנהג טוב בדרך טובה וישרה, בלי שקר מרמה יזווגו לו טובה ואמתית, יתנהג בערמומיות והסתרה יזווגו לו גם ערמומית שמסתירה כדי שהיא תשקף לו את עצמו. ואומר: שגם מה שנראה רע מחביא טוב גמור, כלומר: גם האישה "הרעה" תפקידה להעיר את האדם מהרוע שהוא אחוז בו. ומהו רוע? אגו וכעס השולטים באדם ומוציאים את האדם מדעתו ושפיותו. ככתוב: “הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם” - קנאה, כבוד ותאווה אלו הם ילדיו של האגו - המשנה מפרטת לנו ולא די לכתוב האגו מוציא את האדם, אלא: הקנאה באחר, הרצון לכבוד והתאוות של הגוף הם לא מאפשרים לאדם להתקרב לעצמו ולגלות את יחודו ותפארתו לעולם. ואם נשאל אז מדוע הבורא ברא באדם את האגו והריסותיו? והתשובה עפ"י חכמי הסוד - כדי שהאגו והריסותיו יהיו לאדם לכלי עזר להתפתחות רוחנית. ממש כמו מכשירי הכושר. אדם הרוצה לפתח ולחזק את גופו יאלץ להיעזר במכשירי כושר, כך ברוחני - אדם הרוצה להגיע על עצמיותו ועצמאותו יצטרך ללמוד הכיצד להתגבר על האגו והריסותיו. שזה תחילה להבין מהיכן נובע הרצון העמוק שלי לכבוד, לאהבה, ליחס וכו'.., האם כדי להוכיח שאני שווה משהו בעולם, ובלי התקבול החיצוני אני מרגיש כלום, משמע אני אמור להבין שאני תלוי בחוץ ומכור לאגו, כי אין אני יודע מי אני בלא מי שמנהל את חיי. וכאן זה ממש סודות לאדם. להבין שמי שמנהל אותו זה לא הוא את עצמו, והלוואי אלוהי כי גם אליו הוא מתנגד, האגו הוא עקשן כפרעה רודן ושליט וכדי להפוך להיות השולטים בו אנו חייבים להגיע לשליטה פנימית, ליציבות, לענווה, לשחרר את בני האדם מכל התרחיש במציאות, הרכילות, המאבק והסבל הבלתי פוסק, ולהתכנס פנימה ולהבין שמי שהביא אותי לעולם ויצר בתוכי את המנגנון: 'שמים וארץ' - ענווה ואגו הוא רק בורא עולם ויש לו מטרה נעלה - לטפח בנו את הטוב הקיים בנו, איך? ע"י התגברות. לכן התגברות זה אותיות התבגרות. אדם שמתגבר על יצרו נמצא שהתבגר, ומיהו גיבור? הכובש את יצרו. עכשיו נבין מדוע השם יצר בנו את הארציות - האגו והריסותיו כדי שנגדל, נתבגר ונתחזק ממנו אל הענווה שבענווה ונהיה בני אדם המחוברים אל האור וזוכים להפיצו, הן בחיוך, הן בחסד, הן בכתיבה, הן בשירה, ניגון וכו'.. האור האלוקי חייב לעבור דרכנו, לכן, כשאדם אחוז באגו הוא לרוב סובל מעצמו וחיי בסבל מתמשך, ואילו שאדם מתחיל להבין שהאגו נוצר בתוכו תחילה כדי להוליד מתוכו את הענווה שאת זה עושים ע"י בירור פנימי ענווה ולא ע"י אשמה, רק אז הוא מתחיל לצאת מעצמו אל עצמו, כן זה עמוק ממש. מה זה לצאת מעצמו אל עצמו? כשאדם מבין ומסכים שהאגו מנהל ושולט בו, ומבין שהאגו נברא בו לצורך גדילתו הרוחנית, הוא "עוזב" את האנשים שלכאורה הכאיבו לו במסעו - שנשלחו אליו במטרה לשקף לו את האגו וההרס שקיימים בו, ואף מתחיל להוקיר להם שעמדו מולו וליוו אותו, זוהי יציאה מהעצמי הנמוך ואגוצנטרי אל העצמי הגבוה והשופע. שם בעצמי הגבוה קורה "ויהי אור ויהי אור"?  למה כתוב פעמיים? כי גם המקום הנמוך באדם - הארץ/הנפש הנמוכה (הבהמית) זוכה ל- ויהי אור וגם המקום הגבוה - השמים/הנפש הגבוהה (האלוקית) שסוף סוף נחשפת מתוכנו זוכה לאור - חגיגה כפולה בעליונים וגם בתחתונים - האדם זוכה ליציבות ואיזון בנפשו. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" - כלומר: מעבר לתוהו שהיה בפן הפיזי בעולם, התוהו מתכוון לבלגן שיש בנפש האדם. 'תוהו' - לשון 'תהייה', 'בוהו' - לשון 'בהייה'. 'חושך' - לשון 'שכחה', 'תהום' - אותיות 'מהות'. כל ההדרכה לאדם נמצאת במילים. כלומר: בתחילת המסע - 'בראשית', כולנו נצטרך לעבור את הבלגן שבנפש, לתהות לבהות להיות בחשכה ולהימצא בתהום נפשי שעל פניו ירחיק אותנו מן המהות שהיא להתקרב לאלוהים, לאהבה ללא תנאי שממנה נוצרנו.  החכמה ללמוד הכיצד לצאת מן החשכה והתוהו אל המהות, זה בהחלט מאתגר ודורש הכוונה יהודית והתמדה. אדם שלא ילמד מהות פשוט ימצא בתהום נפשי שישבש את מערכות היחסים שלו וחיו. "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" - בתוך כל התוהו ישנה רוח בנפש האדם היכולה להביא אותו לפריחה וזרימה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר." - רק לאחר שהאדם מתחבר לרוח האלוקית שבו הוא יכול להרגיש את האור שבנפשו. מה שאומר: שיש לנו כאן מהלך שלם בנפש לגילוי האור. תחילה - תוהו ותהום, באמצע - חיפוש הרוח ולבסוף - אור באדם. הבורא - הסופר הראשי, מראה לנו את המפה העתידית בנפשנו, מי שמתייגע מוצא אור! ומי שלא מתייגע - נשאר חיים שלמים בתוהו ובחושך. המילה ׳בראשית׳ מורכבת מלא מעט מילים: שא ברית, ראש, בית, שבת, באר, שיר, בת וכו'... אך בעיניי הבולטות מכולן הן ׳שא ברית׳, הלא בלא שנסכים להסכם לא באמת יוכל להתקיים ביננו הברית, ביננו - בני האדם לבין יוצרנו - קב״ה. המילה/הפרשה בראשית אתה אנו פותחים את התורה היא גולת הכותרת, היא מזכירה לנו שיש לנו תמיד לאן לחזור מבחינה רוחנית - ברגש - הביתה אל הזהות היהודית. הלא אדם בלא זהות הוא אדם נע ונד החי בתוהו וחשכה, ואילו ההתחברות כ- ברית אל הזהות משרה באדם רוגע ועוגן. התורה למעשה פותחת בבריאת העולם בפן הגשמי, אך באותה נשימה היא פותחת בבריאת העולם בפן הרוחני הפנימי שבאדם - עולם הנפש, כך שבואו נגלה קצת מעבר לפן הגשמי. ביום הראשון ברא את האור והחושך, ברוחני - ברא את הנפש הבהמית והנפש האלוקית - האור והחושך שבנפש. ביום השני - ברא את הרקיע, ברוחני - ברא את הקריעה הפנימית  - הדואליות בין שתי הנפשות שבתוכנו - אור וחושך (במאבק הפנימי). ביום השלישי - ברא את היבשה הצמחים והעצים, ברוחני - ברא את היובש הפנימי, השממה השעמום, ההחמצה אל מול הצמיחה הפנימית. ביום הרביעי - ברא את השמש, הירח והכוכבים, ברוחני - ברא את הגבהים הרוחניים והמאירים שבנו - הדעת, המחשבה שבראש. ביום החמישי - ברא את חיות המים, העופות והציפורים, ברוחני - ברא את החיות הפנימית, התעופה, הצירופים (סמני הדרך) והפריצה מהאני הנמוך אל האני הגבוה. ביום השישי - ברא את חיות היבשה, אדם וחווה, ברוחני -  ברא את השבי (שורש המילה יבשה) של האדם ליצריו, את הדמיון (אדם/דמה) והחוויה (חווה) הרגשית. ביום השביעי - השבת - ברא את השביתה מענייני החול אל העיסוק בענייני הקודש, ברוחני - ברא את השיבה מהשבי (הגשמי והרוחני כאחד) - ברא את האפשרות ע"י הבחירה שלנו לשוב אל האור - 'ויהי אור ויהי אור' - גם בגשמי גם ברוחני. ואחרי שברא את העולם, את הפאר ואת האדם שבתוכו שבשבילו נברא הכל (כדי שיהיה לו טוב ונעים לתקן את עצמו), הבורא יצר מהאדם אישה, קרי, האישה נבראה מתוך הנשמה של האדם - מהרוח שבו. וכאן, בסיפור אדם וחווה נראה לראשונה את הסכסוך הראשון בהיסטוריה בין איש לאישה - עקב התנערות מאחריות אישית והאשמה לאחר. חווה האשימה את הנחש שפיתה אותה לגעת ולאכול מעץ הדעת, וכך גם אדם האשים את חווה שפיתתה אותו לאכול מן העץ ובכך למעשה נענשו. מה שמסביר לנו עד כמה חשובה היא מידת היושרה והכנות ואף מה שמסביר לנו כי האשמה תמיד תגבה מנפשנו מחיר כבד. חווה - שהיא האישה הראשונה בתולדות עם ישראל נבראה במיוחד לכבוד אדם כדי לסייע לו בתיקונו בכדי שיהפוך להיות איש משפיע טוב קודם לאישה ואח"כ לעולם. למעשה התיקון של האדם יכול להתקיים רק בשניים. אלוהים עשה 'עזר כנגדו' - לשני המינים, כדי שיסייעו האחד לשני לצמוח, ע"י ההבנה שמה שאני כביכול לא אוהב/ת בו/ה, נמצא בתוכי, הוא/היא נשלחו לשקף לי את עולמי הפנימי,  אז אם למשל אישה מתלוננת שהגבר מרוחק ממנה, בעומק של הדברים היא זאת שמרוחקת מעצמה, כן, זה ממש עמוק אך זוהי האמת הפנימית שאנו כלל לא מודעים אליה, ואם אישה זו לא תיתן דעתה ותתחיל להתקרב לעצמה שזה להתחיל להעריך את עצמה יותר, ולא להרגיש עוד נזקקת בצורה כזו או אחרת, תתחיל לדאוג לעצמה, לנראות שלה, לקרבה שלה לבורא וללימוד פנימיות הנפש, אם לא תקרב לעצמה, הוא כביכול בלית ברירה יתרחק יותר ויותר וגם יאכזב, יכאיב, יפגע וכו'.. כי למעשה זה בדיוק מה שהאישה עושה לעצמה - מאכזבת, מכאיבה ופוגעת בעצמה. הוא שיקוף שלה! בדעת כזאת למעשה יהיה ניתן בלא מעט מקרים לקיים שלום בית, אך אם לא נדע את עומקם של הדברים ואת כל עניין השיקוף החיצוני שתמיד מוקרן מתוך העולם הפנימי/הנפש, נמצא בדרמה תמידית, באשמה שאין לה סוף שתמיד תוביל לפירוד, כי האדם מופרד מעצמו - מהאמת הכי אותנטית שהוא מסתיר בלא יודעין בליבו. אנו נמצאים בימי הגאולה, זוגיות טובה הפכה למשהו שלא פשוט בכלל לחוות וזאת מהסיבה שהתרחקנו מעצמנו, וכל שעלינו לעשות זה לעמוד מול עצמנו, לדרוש מעצמנו מחדש את הערך העצמי ולצאת לדרך חדשה. נזכור! ״עזר כנגדו״ - האדם מטבעו הולך נגד עצמו! למה? ככה! זה הטבע, זוהי המבניות. אך כשאדם מודע לכך הוא מבין שהוא לבדו לא יכול לחלץ את עצמו הוא זקוק לעזר כנגדו - שיסייע לו להמשך המסע, שיסייע לו לתקן את עצמו, אך זה דורש מהאדם להתבגר, לראות את האגואיסטיות ואת ההסתרה שבו שהפכו אותו למתנגד יותר ויותר לעצמו. ואם ניקח את הכוח העצום הזה לזוגיות נגלה כי האישה, היא הכוח המניע של האיש. כשהיא בעוצמה שלה, בערך שלה היא המשענת הכי גדולה שלו. בסתר הדברים משאלת ליבו לראותה מעריכה את עצמה ועצמאית, כי כשאישה נמצאת בכוחות שלה היא יכולה להיות לו עזר כנגדו, אחרת אם היא תפוסה בפצעי ילדות - עדיין מרגישה דחויה, לא רק שהיא לא עזר כנגדו, היא הופכת בלי כוונה לנטל וקושי המשפיע מאוד על הזוגיות. יוצא, שכל אחד ואחת מאתנו נושאים כאב ישן ושני המינים אם רוצים לצלוח זוגיות חייבים כל אחד לדעת זאת, לדבר על פצעי הילדות, לפתוח את זה ממש, אחרת תוהו ובוהו בתוך הבית וכלל לא נדע לשייך את הדרמה החיצונית לילדות שלנו.  עצה מהלב שלי - לא לפסוח את הילדות! לעורר את ה"אבק והפיח" שהצטברו על הנפש ובוודאי יתנו אותותיהם בהמשך, ויפה שעה אחת קודם. כתוב באגרות הבעל שם טוב: ״ענין רומח שכל המלחמות בעולם וכל המחשבות הזרות שבאדם נמשך מחמת שהמלכות אינה ביחוד עם דודה וכאשר ייתן האדם דעת לזה אז יראה ורעד יבוא בו ונעשה יחוד יראה ונורא ויתפרדו כל פועלי און״. כלומר: רק שהאדם יתחבר בנפשו עם אלוהיו ולא סתם יתחבר, אלא יגיע בנפשו ונשמתו למעלת המלכות, שבה הוא יודע בליבו שאין עוד מלבדו, שם ילכו מהאדם כל הצרות והעניינים והוא ימשך לאהבה טובה אפילו בשניים. החיבור לאלוהים יכול להתקיים בנו רק שנצא לגמרי מאשמה חיצונית ונראה את העולם מתוכנו, נבין שבני אדם נשלחו כל אחד ותפקידו לגלות לנו עלינו, ומה שאנו נוטים לעשות במשך שנים רבות (בלא יודעין) להאשים, לשפוט, לבקר וממש לריב בחוץ, כשכל האמת היא שהכול נמצא בנפש האדם. האדם בסתר ליבו חולם לחוות שלום פנימי ובמשך שנים נאבק בחוץ ומעצים את המלחמה הפנימית. המלחמה הפנימית של האדם נובעת מהשמיים והארץ שבתוכו, הוא אינו יודע איך לאזן בניהם. כפי שהעליתי כאן באדם קיימות בנפשו נפש בהמית/ארצית ונמוכה ונפש אלוקית/שמימית וגובהה. כל המשימה שלנו היא ללמוד לחבר ביניהם. איך? דעת חדשה, ככתוב: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית" _{(נדרים מא).} וזה מחזיר אותנו לשלושת הפסוקים הראשונים בתורה:  "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר." (בראשית א-ג). כל המהלך הרוחני הזה הוא מאת השם! נפש האדם המורכבת, התוהו והחשכה שבתוכו וגם האור הכפול נמצא באדם, כל שעליו לעשות זה ללמוד לגלות את האור ע"י דעת גבוהה ובוגרת מזו שהוא הכיר עד היום. הדעת החדשה תביא אותנו לשלום פנימי, לשקט פנימי, לזיווג עם האני העליון שבנו, לשלום עם הארציות שבנו ובוודאי לזוגיות טובה בשניים ויותר. חשוב שנדע דבר עצום - הסיפור כאן ביקום הרבה יותר עמוק מסיפור אדם וחווה והגירוש מגן עדן, עפ"י הסוד - הסיפור כאן עוסק ב: חוויה (חווה) הרגשית (גירוש) שבעיניים החדשות תוביל אותנו להיות אדם - זה שנברא בצלם האלוקים, הנושא בנפשו את הדמויות המהותיות בחייו: אברהם אבינו, דוד המלך ו משה רבינו עליהם השלום. המילה עדן - רומזת לנו שלעתיד לבוא כולנו נדע זאת - נדע שהסיפור כאן על כדור הארץ עוסק בחוויה הרגשית ושובנו אל האדם האלוקי שאנו. כולנו נוטים להיצמד לסיפורי שסיפרו לנו, כך שסיפור שנשמע פעם אחר פעם באזני הילד נחרט בזיכרונו. היום לא די במעטפת החיצונית, היום הנשמות מבקשות לדעת את הסודות, את האמת הנמצאת אחרי הסיפור שהתרגלנו אליו מהסיבה שהדורות השתנו, הנשמות התבגרו ואף הזדככו וכדי להעביר אותם מ חווית חיים רגשית של אשמה אל חווית חיים של לקיחת אחריות אישית, הסוד והאמת חייבים להתגלות, ולכן קב"ה מימי בראשית תכנת נשמות לימים הללו שידעו להפיץ את האור האלוקי ולכוון ל חווית חיים טובה ומטיבה יותר. במשך שנים רבות התרגלנו לחשוב שכולנו סובלים בגלל חטאם של אדם וחווה והפכנו מאשימים מלידה. אך האם האשמה הזאת לדורות מסייעת לנו לצאת מהסבל האנושי? לא. מה כן יסייע לנו לצאת? הבנה פנימית יותר של הדברים. סיפור 'אדם וחווה' הוא לא אחר מאשר סיפור משל שיש לו עומק שלימודו יסייע לנו לצאת מהדרמה הפרטית המתחוללת עמוק בקרבנו, הלימוד הפנימי יסייע לנו לצאת מהדרמה הזוגית, המשפחתית, חברתית וכו'.., ואם לא מיד לצאת, כי הכל זה עניין של תהליך ולא מעט סבלנות ואמפתיה, אז לפחות להתחיל מנקודת מבט חדשה שתוביל לאור חדש בחיים. המילה גירוש - מרמזת על הרגש שבאדם - שאם לא יפתור אותו לעולם יישאר מגורש מעצמו. מה זה לפתור? אדם מבין עם עצמו שהוא כעסן, ביקורתי, מאשים וכו'.., עליו מיד לברר מה השורש של הרגש שמנהל אותו ומגרש אותו מהטוב שבו. והשורש הוא תמיד נפרדות פנימית - האדם נפרד מעצמו, מנהל בתוכו חיים של פילוג - השכל ההישרדותי מבקש ממנו ערך, כבוד, עבודה קשה, הישגים, תחרות ואילו הנשמה שבו זועקת אפשר לנוח, הכל בלאו הכי יתקיים בזמן המדויק, פחות לחץ ותלות חיצונית, יותר אמונה וביטחון בכח גדול מאתנו שהביא אותנו לכאן לא כדי שנעבוד קשה מידי להישגים חיצוניים, אלא להישגים פנימיים - שלום פנימי שיוליד בלאו הכי הישגים חיצוניים. זהו העדן שבמחשבה, זוהי החוויה הרגשית שאנו אמורים לאחוז בה, היא תגדיל מתוכנו את האהבה, את השלום, השמחה ותחזיר אותנו להיות מאוחדים עם עצמנו. הלא אם אנו מאוחדים בתוכנו ושום רגש כואב לא מנהל אותנו (כי למדנו להשתחרר מהישגים חיצונים ומצאנו את הערך האמתי שלנו בנו, שהוא החיבור אל הנשמה שהיא לא נזקקת אלא שופעת ומשפיעה, מי שנזקק זה השכל והאגו) הרי שמאליו נחווה גן עדן בנפש. עדן = נדע. עלינו להשיג דעת חדשה כי בלעדיה נישאר כלואים בתהום רגשי מטורף שהוא התוהו, החושך והנפרדות. כעת, נבין מהו המקור לגירוש (גירושין), לפירוד בין הגבר לאישה שהחל עוד מימי בראשית ונצרב עמוק בתודעתנו. וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל - הנה האשמה הראשונה בהיסטוריה האנושית, הגבר מאשים, לא לוקח אחריות על מעשיו. ובמעשה זה יצר חותם לדורות, יצר דפוס התנהגות של ילד חסר אחריות. ואת הדפוס הזה אנו רואים עד ימינו אנו. לראות גבר שמודה באשמה ולוקח אחריות על מעשיו זה כמעט נדיר, מאחר והנטייה האנושית להאשים את האחר נצרבה בתודעתנו עוד מימי אדם וחווה ואת הנטייה הזאת אנו אמורים לתקן, מהנטייה להאשים אל לקיחת אחריות והתבוננות פנימה. שזה להודות שלא התנהגנו כראוי ואולי נפלנו לפיתוי. השם האמנם כעס על אדם וחווה והנחש שאכלו מעץ הדעת, אך יותר מהמעשה עצמו, הוא כעס על זה שהם האשימו ולא לקחו אחריות אישית על מעשיהם. ובזה יש לנו כאן הנהגת חיים ממש - שלא משנה לאיזו סיטואציה ניקלע בחיים נזכור להודות בטעות ולא להאשים, נזכיר לעצמנו את המילה 'אייכה', השואלת את האדם: 'היכן אתה נמצא במחשבה שלך'? בהאשמה או בלקיחת אחריות? היכן הופיעה המילה 'אייכה'? כאן, בפרשה שלנו - פרשת בראשית, שבה השם שאל את אדם 'אייכה'. ואין הכוונה להיכן אתה, איפה אתה נמצא פיזית. מה השם לא יודע היכן נמצא אדם? בוודאי שכן, אלא מה, השם שאל את אדם היכן המחשבה שלך נמצאת? שהעזת ליפול לפיתוי ואף האשמת את האישה שנתתי לך במתנה. ויש לנו כאן לימוד עצום. בכל רגע שבו כביכול אנו נופלים להתנהגות שאינה טובה או לפיתוי כזה ואחר, נזכור שיותר מהמעשה עצמו חשובה החרטה על המעשה, ככתוב: "וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ וְאֵינֶֽנּוּ" _{(תהילים לז, י')} - כשאדם מרגיל עצמו להתבונן פנימה אל המעשה שעשה ומתחרט עליו, הרשעות שהניע אותו לפעולה נעלמת. ולכן אחד התנאים למירוק העוון של האדם הוא חרטה מכל הלב. אם אדם היה אומר להשם: עשיתי טעות, נפלתי לפיתוי, האישה לא אשמה, אני לא הייתי מספיק חזק ומעתה אעבוד על מידת הגבורה וכו'.., כל הסיפור חיים שלנו היה שונה לחלוטין. אך מאחר ולא כך הדבר, והכל מתוכנן לפרטי פרטים בבריאה, ניתן להפיק כי סיפור אדם וחווה נוצר לטובת האנושות ללמדנו שבתחילת היחסים בין בני זוג לרוב תופיע האשמה שנצרבה בנו, ואותה עלינו לתקן ע"י כנות ואחריות אישית. סוד ההצלחה לזוגיות טובה ופורייה בין השניים ובכלל בכל מערכות היחסים. כתוצאה מהאשמה וחוסר הבגרות שהפגין אדם הוא נענש "בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה^" - בפשט - אדם נענש בעבודה קשה לפרנסתו עד יום מותו, בסוד/ברוחני - וכאן העיקר, זעת לשון עזות, אפיך רמז לכעס, תאכל לשון תכלא, לחם לשון מלחמה, אדמה לשון  אֶדְמֶה, ואומר: שבגלל העזות (החוצפה) והכעס שבאדם הוא כולא את נפשו במלחמה פנימית, והדרך שלו לצאת משם היא ע"י קרבה להשם - על האדם לטפח בתוכו את ה - אֶדְמֶה להשם, לטפח את הנשמה שבו ע"י לימוד ושוב פעם לימוד. כשם שהגוף זקוק להזנה, כך ופי כמה הנשמה שלנו זקוקה להזנה רוחנית. יוצא, שאם אדם לא לומד כי הכעס שבו מרחיק אותו מעצמו ומחווית חיים טובה, הוא למעשה מקבל על עצמו את הדין לעבוד קשה כל חייו. אך אם אדם קורא עצמו לסדר, ועובד על מידת האגו והכעס (שמקורם בחווית הדחיה הרגשית שנצרבה בנפשו גם כן בימי בראשית) הוא זוכה לעורר את הניצוץ האלוקי ומתחיל דרך אל השלום בתוכו שיוביל לעדן שבנפש. גבר במהותו הוא ילד שכדי להתבגר מבחינה רוחנית הוא חייב לצידו את האישה שתעורר אותו לשינוי. לכן, על הגבר להיות מודע לנטייה שלו להאשים ועל האישה להיות מודעת כי מולה עומד אדם שצריך להתבגר ואל לה להאשים אותו, (למרות שזה הכי קשה כי שוב זוהי הנטייה האנושית), אלא לקחת גם היא אחריות על מעשיה. האשמה רק תעורר בו את הנחש, את הערמומיות שיביאו לעורלת הלב (חס ושלום), נכון, כשאנו מרגישות דחויות - שלא אוהבים אותנו מספיק, או שלא מתייחסים אלינו מספיק זה מעורר מתוכנו את חווית הנטישה שנצרבה בנו, וזה כואב מאוד, אך עלינו להבין ולדעת כי מי שדוחה אותנו באמת זה לא האדם שמולנו (הוא נשלח לשקף לנו עד כמה אנו דוחות את עצמנו, והפוך), מי שדוחה אותנו זה אנו את עצמנו!!! דעת חדשה זו היא גן עדן ממש, היא הריפוי השלום והשמחה בקרב האדם ושותפיו. אם רק נבין את עניין השיקופים נתחיל יציאה מהתוהו והחושך אל האור הכפול ומכופל. לא עוד הוא עשה לי, הוא אכזב, הוא לא חיבק, לא העניק, הוא קר וכו'.. אלא, הוא משקף לי את מה שאני עושה לעצמי: קרה אליי, מרוחקת מהנשמה שבי, מאכזבת את עצמי וכו'.. בראייה שכזאת אנו זוכים להגיע להכרת הטוב שהשם גלגל שאדן כזה ואחר יעמוד מולנו וישקף לנו כ- רנטגן את מה שמתחולל עמוק פנימה בנפשנו. שימו לב טוב טוב לדבר הבא. סיפור אדם וחווה והגרוש מגן העדן למעשה עוסק בחוויה הרגשית שבאדם. חווה - לשון חוויה, גירוש - לשון רגש כלומר: הסיפור כאן בעולם הזה עוסק בחוויה הרגשית המתחוללת באדם שהיא ה ׳דחיה מעצמו׳, שתכליתה להשיב באדם את האדם שהוא זה שנברא בצלם האלוקים. למעשה כולנו נפרדים/מגורשים מעצמנו ולכן הכאוס, הדרמה והתסכול המתמשך בעולם הגשמי והרוחני כאחד. אך כשאדם ישכיל לשוב ולהתחבר לנשמה שבו, אל הידיעה שהכל בלאו הכי יקרה בעת המדויק, ושאין להתאמץ מידי בעבודה קשה בחוץ, אלא להתייגע בעבודה פנימית עם הרגש כדי להפוך את הגירוש הפנימי לאחדות - הוא יגיע בנפשו לחווית חיים שהיא מעין גן עדן מבחינה תודעתית, מבחינה רגשית. אין מאמץ יש חופש, אין מלחמה יש שלום, אין כאב יש ריפוי, אין שנאה - ישנה אהבה - הללויה לעולם. בחזרה לאישה - "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל". הסוד! מה אנו רואים? אישה מאשימה בחזרה. הנה הדרמה הזוגית שכולנו מכירים ומקורה אשמה ואי לקיחת אחריות אישית. אנו גם רואים לראשונה את המראה - השיקוף הראשוני מהגבר. הוא האשים - היא האשימה. זאת לא הדרך לשלום זוגי, זו דרכו של הנחש לזרוע ארס ולהפריד. על-כן, עלינו להבין כי האשמה זורעת ארס בזוגיות (ובכל מערכות היחסים) ומפרקת אותה ואף ממיתה אותה. אין שכינה ביניהם, ישנה אש שמכלה. מה שמלמד אותנו להיזהר להאשים, ואף לברוח ממנה כמו מאש. לצאת מהאשמה דורש אימון מחשבתי וידיעה כי כולנו מתנהגים לפי הנטייה האנושית שנצרבה בנו בימי בראשית ואותה אנו חייבים לתקן ולשנות. האישה גם כן נענשה בגלל שהאשימה ולא לקחה אחריות - "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ". בפשט - נענשה בהריונות קשים ולידות קשות. בסוד - האישה נענשה בהרבה עצב בנפשה שיעצב אותה ויוליד מתוכה מבנה אישיות חדש. ואל אישך, תשוקתך, והוא ימשול בך - בפשט - האישה נענשה בתלות רגשית באיש שלה ושהוא ימשול עליה, בסוד - האיש שלה הוא קב"ה! השם הרבה בתוכה עצבות כדי שתעצב מתוכה אישיות חדשה. ואל אישך תשוקתך.. - אל השם תהיה תשוקתה, והוא - השם ימשול בה. יוצא, כי עפ"י הפשט זהו עונש להשתוקק לאיש והוא ימשול בה, אך בסוד מסתתרת מתנה - האישה תשתוקק לקב"ה שהוא האיש הראשוני שלה והוא ימשול בה, קרי, יעשה בה שלום. ימשול לשון שלום. אנו רואים כאן ת ה ל י ך בנפש שתחילתו דחיה וסופו השתוקקות. פרשת בראשית היא הברית שאנו חייבים לכרות עם עצמנו/נפשנו מה שיביא לשלום בשאר מערכות היחסים. הפרשה עוסקת גם במשל קין והבל ילדיהם של אדם וחווה - המגלמים את המחלוקת הראשונה ואת הרצח הראשון בהיסטוריה בסיפור אדם וחווה. ובאים ללמד אותנו על המחלוקת העתידית שהאנושות תצטרך להתמודד אתה, על הניגודיות בין בני האדם והדרך לעשות שלום, והיא: לנקות את ההבל והבהלה הנפשית מחיינו ונזכה לגלות את הלב - האושר והשמחה. אנו עדים לכך כי משחר ההיסטוריה האדם נמצא במאבק פנימי, אותו יכולים לגלות בני הזוג. אך בלא דעת עליונה של עניין השיקוף והמראה והעובדה שהמאבק הוא אישי, לעולם יישאר האדם בתוהו - במחלוקת - ברצח של נפשו וקרוביו. היציאה משם היא רק ב דעת. עדן = נדע, עוד כולנו נדע את האמת הפנימית - כולנו מגורשים מעצמנו וכולנו עוד נתאחד עם עצמינו ועם שאר העולם. נזכור! העבודה האמתית של האדם היא להיות אדם. חזק וברוך.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה:
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה;
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. — משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה א'

* נשאלת השאלה: ״מדוע הקב״ה פתח את התורה באות ב׳ - (ב)ראשית, ולא באות א׳? תשובה: לפי חז"ל - התחלת התורה באות ב׳, למעשה, יוצרת שלשות של אותיות כגון: בגד, הוז, חטי, כלמ וכו׳.. אשר סיכומן הגמטרי של האותיות יתנו לנו את הספרה 9, המייצגת בקבלה ׳אמת׳, המעידה על תורת אמת שזכינו לקבל. כמובן שישנם טעמים נוספים כמו: התורה מסתיימת באות ל' ויחד יוצרות את המילה 'לב' - הרומזת כי תורתנו - תורת ישראל עוסקת בשמחת הלב שבאדם. שנזכה, אמן ואמן.