פָּרָשַׁת בָּלָק - מְקֻדֶּשֶׁת בִּמְיֻחָד. הִיא מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי בָּאָדָם קַיָּם הַבִּלְבּוּל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ לְצַד הַקְּדֻשָּׁה שֶׁבַּלֵּב. מִי יְנַצֵּחַ? הַשֵּׁם.

וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן-צִפּוֹר, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד--כִּי רַב-הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר, כב, ב'-ג'). בלק - היה מלך מואב. כשבלק ראה עד כמה שצבא ישראל חזק הוא מאוד פחד מהם והחליט להילחם בהם לא במלחמה פיזית אלא במלחמה רוחנית - בדיבור וקללות. לפחות כך הוא הניח שהוא יוכל להכניע את עוצמתה של ישראל. ולכן הוא שלח שליחים לבלעם (שהיה מכשף ובעל כוחות רוחניים עצומים) בבקשה לקלל את עם ישראל. כמובן שכל המהלך היה מלווה ע"י הקב"ה. והשם אפילו האיץ בבלעם ללכת ולבצע את השליחות במטרה נעלה - להראות לעיני כל העם ולבלק הרשע שגם המכשף והאדם שנדמה שיש לו כוחות רוחניים עצומים, גם הוא נשלט ע"י הקב"ה וברגע אחד הכל משתנה. ויש לנו כאן חיזוק באמונה עצום. לא פעם שאנו שמים מבטחנו ביועצים ואנשים שנדמה שיש להם כוחות רוחניים, ואולי באמת יש להם ואל נשכח שמי שנטע בהם את הכוחות הללו זה רק בורא עולם. לכל אדם בעולם יש תפקיד ואנו חייבים להבין שצריכים את כולם במערכת. גם את אלו שאנו רואים שפועלים לצד הקדושה וגם את אלו שנראה שפועלים לצד הטומאה. את כולם הקב"ה צריך למען הקדושה. קולטים? למען הקדושה. בלק ובלעם לכאורה מצד הטומאה אך מה, שניהם יחד מקדשים שם שמים לדורות. ואווו איזה עצום להבין זאת. בזכות אותן דמויות אלו אנו זוכים לראות עד כמה הקב"ה מנהל ושולט בכל ואיך הכול מנוהל לפי סדר מופתי. ועד כמה שכל הדמויות נצרכות במערכת למען הגילוי האלוקי. הטמא/הקדוש, טוב/רע אלו הגדרות של פירוד בזמן שבשורשם של הדברים הכול זה אחד. הכול זה אהבה טהורה מהשם שלא פעם מתגלמת במציאות בצורה שונה מן האמת וכדי לחוות את ברכת השם אנו חייבים לאמן את מוחנו לחשוב אחד - לחשוב אהבה. עם ישראל בשורשו הוא קודש קודשים אך בכדי לגלות את הקדושה עם ישראל יהיה חייב להתעמת ולהתאמת עם הטומאה. ועל איזו טומאה מדובר? הטומאה המחשבתית!! עלינו להפסיק לחשוב בצורה של פירוד ולהתחיל לחשוב בצורה של אהבה. ולחשוב בצורה של אהבה זה להפנים בלב שהכל זה השם. אין מציאות אחרת מלבדו וכל מחשבה אחרת היא מצד הטומאה - היא מצד הלב האטום שעדיין לא הצליח להיפתח לאור חדש. כולנו יחד כעם ישראל/נשמות ישראל מקודשים לקב"ה וכדי לחוות את הקדושה אתו נהיה מוכרחים להתאמת עם האטימות (הטומאה) שנקלענו אליה ושהצטברה על נפשנו. האטימות הזאת הרבה לפני שהיא נשקפת במציאות היא נחוות עמוק פנימה בנפשו של האדם. האדם אטום בעצמו ולכן הוא מושך לחייו עוד מאותו הדבר ולא באשמתו וגם לא באשמת אף אחד אחר. אנחנו מתגלגלים לעולם עם המטען האטום הזה במטרה להתפתח רוחנית. עפ"י חכמת הנסתר, וכאן לב המאמר, בלק ובלעם הם הרבה מעבר לדמויות חיצוניות. בלק ובלעם הן דימוי לאותן מידות קשות שבאדם. אלו הן אותן תנועות בנפש המטמאות (אוטמות) הנובעות ממחשבה לא בריאה. מחשבה היא הראש של כל החיים. לא במקרה המילה 'בראשית' אותיות ראש ו בית. כשהמחשבה מנווטת למקור האדם חווה ברכה. וכשלא קללה (לא מעט קלקולים בחייו, נפשו וגופו). עלינו להתבונן אל אותם חלקי הנפש המטמאים אותנו כגון: הכעס, האשמה, האכזבה וכו'.. ולהתחיל לזהות אותם. לעשות הפרד ומשול בתוכנו. להיות ממש הצופים של חיינו הצופים אל הטומאה ומייחלים ללכתה מתוכנו. להיות ערים למתרחש בתוכנו. ללמוד להגיד "אני מזהה עכשיו כעס, רכושנות, זלזול באחר, תאווה, אי שקט, בלבול וכו'" ולהעלות אותם להשם. להגיד ממש בפה "אבא אני מזהה בי טומאה בצורה של כעס (למשל) וזה לא משנה כלפי מי ומדוע, משנה זה לזהות שזה קיים בתוכנו ומקלקל אותנו ולא מאפשר לנו לחוות את הברכה. זה לשתף פעולה עם קב"ה. זה "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". זה להראות לו שאנו יודעים שהוא פועל בנו ורק הוא המסוגל להביא אותנו אל הקדושה שהיא שמחת הלב. יש הבדל עצום בין אדם שמאשים את העולם בטומאתו (האגו והכעס, האכזבה, המרמה, התככנות, המחלוקת, לשון הרע וכו') לבין אדם שמבין שהטומאה קיימת בתוכו ותפקידו הוא לנתב אל כל כוחותיו אל צד הקדושה. כלומר: על האדם להיות ער לכך שמבנה הנפש שבו בנוי בצורה של טומאה וקדושה יחד כקונספט שנקבע מראש לגדילה רוחנית, ולא רק שלו, אלא של נשמת ישראל בכללותה. לכל נשמה ישנו מסלול שנקבע במיוחד רק לה לצורך גילוי הקדושה/פנימיותה. המהות היהודית היא ללמוד לזהות את הטומאה שבמחשבה (שמאליו מביאה לדיבור ומעשים רעים) ולהתחבר אל מחשבה מרוממת המשנה את הדיבור וההתנהגות. נזכור! השם קבע בכל נשמה מכסת הנאות קצובה, וכל נשמה יכולה לנצל את סך ההנאות הללו בקדושה או חלילה בטומאה, אך כמובן שכל נשמה בסוף חוזרת לכור מחצבתה שזו הקדושה. השם קבע הכול מראש! וכשנפנים זאת נחווה כבר את האחדות שבלב. מפני שכבר לא נהיה עסוקים במחשבה שהעולם (ואנשיו) אכזר אלא העולם הוא טוב ומאפשר. ואם נשאל אז איפה הבחירה של האדם. חכמים גדולים כבר ענו על כך "ובחרת בחיים". מה זה לבחור בחיים, יש מישהו שלא בוחר בחיים? בוודאי. רובנו מבלי שנשים לא איננו בוחרים בחיים, אלא במוות. רובנו מתים חולים. וזה מפני שלא הצלחנו לחשוב בצורה של אהבה והתבצרנו בכאב שהוליד את הפחד והאגו. האם גם זה נקבע מראש? אין לדעת. חובת ההשתדלות היא עלינו. עלינו לדעת! "דעת קנית מה חסרת". גם אדם שלכאורה נדמה לנו שהוא מתנהג אלינו בצורה רעה, הוא נשלח מהשם כבלק וכבלעם להוביל אותנו אל הקדושה. איך? בכך שנדע שהוא שליח שנשלח לעורר מתוכנו את אותם הכוחות המטמאים (הכעס, האכזבה..) לנו את הנפש ומחכים להיגאל. זאת דעת שתביא עלינו את הברכה. אחרת ממנה היא הקללה. האדם נמשך לאנשים שדומים לו. אם יש בו יותר מן הטומאה זה מה שהוא ימשוך לחייו. כשהוא יתעלה הטומאה תתרחק ממנו. וזה קסם לראות עד כמה זה מתקיים במציאות. חשוב מאוד שנהיה ערים לבלק ולבלעם שחיים בתוכנו. כנות היא מילת המפתח. נזכור - הפך כנות נכות רגשית. בלעם כשבא לקלל את ישראל רכב על אתון. הסוד הרוחני - 'אתון' - אותיות 'נאות'. קרי, גילוי נאות. כולנו עוד נגלה את השקיפות והיושרה דווקא מתוך הטומאה וההסתרה. אתון - היא נקבת החמור. מדוע בלעם בא דווקא על אתון ולא על חמור? מדוע השם קבע שהוא ירכב על אתון? שימו לב סוד עצום. מזכירה, התורה תחילה מביאה את הסיפור העצום שממנו אנו חייבים להפיק את הסוד. הסוד תמיד קשור בהנהגת חייו הרוחנית של האדם. אז יש לנו בלעם שרוכב על האתון שהיא נקבה. נקבה היא לא אחרת מאשר השכינה/הנשמה הקדושה. בלעם לכאורה רוכב על השכינה אך ברגע האמת (כשהוא בא לקלל) השכינה (הקב"ה) יצאה מגרונו. קולטים? בכל אחד ואחת מאתנו יש נשמה שהיא השכינה ובכל אחד ואחת מאיתנו יש נפש בהמית שבראשה עומדים: בלק, בלעם, פרעה, עמלק, המן וכו' (לא משנה באיזו דמות נבחר להמשיל). הנפש מנסה לרכב על השכינה ופעמים שנדמה שהיא מצליחה, אך גם זה בהנחיה אלוקית - גם כשאנו רואים טומאה רובצת גם זו לטובה. ברגע האמת כשהנפש מגיעה למיצוי הבהמה שבה הנשמה/השכינה מתגלה. הנשמה/השכינה כאילו אומרת לבהמה שבנו: "תחגגי כאפרה, זה לגמרי כפרת עוונות, כשיגיע הרגע שנקבע לך מלמעלה לסיים את "החגיגה"/הטומאה את תזכי לגלות אותי". קולטים? אנו אמנם חווים את הטומאה על כל גווניה אך היא הדרך אל הקדושה. השם מולך בכל המהלך. "יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". האנושות מוכרחה להגיע אל התיקון שלה שאותו השם קבע מראשית עולם. זה רק נדמה שאנו אלו שקלקלנו בזמן שהאמת היא שנאלצנו לקלקל בכדי לקדם את המהלך הרוחני והנשגב מאתנו. אם כל אחד ואחת מאתנו ישב רגע עם עצמו וינסה לבחון את חייו, נגלה כי באמת לא יכולנו לשנות את עברנו. נגלה שכשם שלא הייתה לנו בחירה האם לרדת לעולם או לא, ולהתחתן עם פלוני אלמוני וכן הלאה (בשאר האירועים), כך לא הייתה לנו באמת בחירה האם להתנהג בצורה שיש בה מן הטומאה. זה פשוט קרה מחוסר רגשי ומחוסר בדעת של איך באמת צריך להתנהג וגם אם ידענו חלקנו היו חייבים לעבור בכבשן הטומאה כדי לזקק את הידיעות הפנימיות. לכן כתוב: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כשאנו לא מודעים אנחנו בשליטת הטומאה. אך כשהאדם מגדיל את הראיה (יראה) הרוחנית שלו הוא מתעלה על הבהמה שבו והוא זוכה לגלות את הנשמה שבו. על האדם להעלות מנפשו את הרצון להגיע אל הקדושה. הרצון הוא הצנור הרוחני דרכו השם מעביר את אורו, הצנור הוא המעבר מן הקדושה אל הקדושה. כתוב: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". כלומר: הקב"ה לא מצפה מאתנו להיות מלאכים. הוא יודע מה הוא עושה. הוא יצר בני אדם עם יצרים בהמיים וקדושה נעלה, עם ניגודיות ממש בכדי להביא את האדם לאיזון. הוא טמן בתוכו את שני הכוחות: הטומאה והקדושה שנראים תחילה כמאבק נפשי אך הם הדרך להגיע אל השלום הפנימי. האדם לא יגלה את נשמתו/אורו/יחודו אם הוא לא יעבור בכל המידות שיש לנפש שלו להציע. השם לא מצפה מאתנו להיות ברגע קדושים אך הוא מצפה מאתנו שנפעיל רצון לקדושה. מפני שאנחנו לא כאלה חופשיים מטומאה בכדי להבטל מן העבודה שבלב. ואוווו. אז דמויות מצד הטומאה  לא חסרות לעם היהודי כפי שציינו וגם דמויות מצד הקדושה לא חסרות כגון: רות המואבייה שעזבה את דתה ומנהגיה ובחרה להתמסר ליהדות, מסירות נפש כזאת טוטאלית שהביאה אותה לגדולה לדורות - 'מגילת רות' - מגילה עצומה המתגלגלת בזמן והמגלה לנו הכיצד צריכה לנהוג בת ישראל (ובן ישראל כמובן) בנאמנותה לבוראה, ודווקא ללמוד מגויה, הפלא ופלא. רות פעלה למען עם ישראל והמשכיותו, התחתנה עם בועז נולד להם בן - 'עובד' שהוליד את ישי שהוליד את דוד המלך (אשר ממנו/מלכות יהודה, לפי האמונה היהודית, יוולד המשיח העתיד לבוא). גם יתרו - חותן משה רבנו אף הוא עזב את דתו ומנהגיו והתמסר לדת היהודית שהייתה לו חדשה לגמרי. במעשיהם רות ו יתרו אנו למדים מהי מסירות נפש. מסירות - לשון מסורת. עלינו למסור את הסיפור כפי שהוא ולהוסיף את הדעת החדשה לדורות הבאים. לעומתם, 'קורח' - חשב רק על עצמו ופעל לפי אינטרסים אישיים בלבד. הוא חשב רק על הכהונה/מעמדו, הוא קינא, לא הסתפק בעושרו, מרד ועשה צער כזה גדול שהביא לכך שהאדמה תבלע אותו יחד עם אנשיו וכל רכושו. וכמותו 'בלק' - צורר ישראל אף הוא מרד בישראל וחשב שבגלל כוחותיו הרוחניים הוא יצליח לטמאם. בלתי אפשרי! עם קדוש נשאר לעולם קדוש. מכאן, ניתן לראות כי על אף התנהגותם השלילית של קורח ו בלק ניתנה פרשה על שמם וזה רק בשבילנו, ללמדנו עד כמה אסורה היא הקנאה והמחלוקת באדם ושאף אומה או אויב לא יכולים באמת לקלל ולפגוע ברוחניות של עם ישראל, נהפוך הוא מהפרשה אנו למדים כי רק מי שינסה השם יבלבל אותם וירים אם ישראל. השם הטוב לעולם משגיח על עם ישראל ולעולם מנהיג אותם אל מקום מבטחים. מאז ולתמיד עם ישראל היה ויהיה שרוי במלחמות מול עמים עוינים ותמיד עם ישראל ניצח, מנצח וינצח בזכות אלוהי ישראל. תמיד יהיו מלחמות חיצוניות, אך המלחמה הגדולה ביותר שעליה "נלחם" קב"ה היא על המלחמה שבנפש האדם. שהיא למעשה משקפת את המלחמה הכללית. המלחמה היא קודם בפרט/באדם, אח"כ בכלל/מול מדינות אחרות. וכאן זוהי קריאה אישית לכל נשמה שנמצאת כאן - להתבונן על המהלך האלוקי ולהבין דרך בלק שיש בי מן הטומאה ומן הבלבול והקללה (בלק), אך יש בי גם מן הלב (בלק) והקדושה, והרצון הוא שיניע את המהלך. קולטים? השם והאדם הם אחד. אך כדי להגיע להישגיות צריך לעבוד ביחד. גם עובד ומעסיק צריכים להיות שותפים לאותה הצלחה. וגם איש ואישה. הצלחה נובעת משיתוף פעולה על אחת כמה וכמה שת"פ רוחני. מעניין כי גם בלק וגם בלעם מתחילים באותיות 'בל' - המלמדות אותנו שכדי לא להתבלבל עלינו להיצמד ללב! לב בגמטריה = 5, וחמש זה שמח. שנזכה להיות הצופים של חיינו ולדעת בכל לבב שכולנו נשמות טהורות שהתגלגלו לכאן לחוות את כל מה שניתן לנו מן השמים. במטרה נעלה להתחבר אל הלב שלנו. החלק העיקרי שלנו בתסריט חיינו הוא לצפות על השם ופעולותיו בנו. לא להתנגד. לאפשר, לראות, להיות, להודות על המהלך המקודש ולבקש עזרה מהשם. רק ממנו. מפני שרק הוא זה שבאמת עוזר לאדם. כשאדם צופה אל חייו הוא למעשה עולה להר שבנפשו - אל הברכה בחייו. הראייה שלו מזדככת (פחות מאשימה יותר מכילה) ואהבת השם ואדם מורגשת בליבו. הוא חווה יותר רגעי שלווה והוקרה על הזכות לדעת ולהתעלות. 'בלק' - זכה לפרשה רק כדי שנזכור שאנו עם עִם לב קדוש. עם שהתבלבל לא מעט אך בסופו של דבר עם שיזכה להתאחד לעם אחד בלב אחד. חזק וברוך.