פָּרָשַׁת בְּחוּקּוֹתַיי - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, כִּי חֲוָיַת חַיִּים שֶׁל עֹנֶג וְשִׂמְחָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ רַק כְּשֶׁנִּפְעַל עפ"י חֻקֵּי הַנֶּפֶשׁ. הַמַּשְׁלִיטִים סֵדֶר, וּמְגַלִּים מִתּוֹכֵנוּ אֶת הָאֵיכוּת וְהָאוֹר הַטְּמוּנִים בָּנוּ.

"אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם, וְנָֽתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ" _{(ויקרא כו, ג',ד').} פרשת 'בחוקותי' היא הפרשה האחרונה בספר ויקרא'. והיא באה להזכיר לנו כי "ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כׇּל־הָאָדָֽם" _{(קהלת י"ב, י"ג).} מה זה 'את האלוהים ירא'? ירא, אותיות ראיה. ואומר: את האלוהים נראה בכל רגע וסיטואציה בחיים. את הראייה הרוחנית הזאת צריך לפתח בנו. בראייה הזאת צריך להתאמן. מפני, שראייה שכזאת מחברת אותנו ל'בורא כל בשר ומפליא לעשות'. והרי מי הוא האדם? האדם הוא החלק הרוחני שבו - הצלם האלוקי שבו, ככתוב: "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ" _{(בראשית א, כ"ז).} על-כן, כל המהות שלו היא רוח. אחרת, זה חור (בלב). שום דבר לא באמת מצליח למלא את נפשו של האדם. כל מה שהוא מחפש כל חייו באמת, זה לא ממון ומעמד, לא בילוי, חופשה או/ו ריגוש, הוא מחפש חיות פנימית. הוא מחפש שמחה בלב, כזאת שקוראת מניגון מענג, מעצירה ונוכחות של הרגע הזה וקבלתו כפי שהוא. בידיעה שזה הטוב ביותר עבורו. את הרגעים הפשוטים הללו אנו מחפשים. רגעים בלא תיעוד לעולם, בלא היסח הדעת. אלא, רגעים של נוכחות, של שקט וגילוי הרוח מתוכנו. פתאום דממה יפה מתגלה מתוכנו. אנו מתחילים להתאהב בה. זהו השקט של הנשמה. שאותו הנשמה מחכה שנעניק לעצמנו. מפני שרק דרכו נוכל לחיות באמת. נזכור. שקט - שם קורה טוב. וכדי להגיע לשקט בנשמה ולחיות ושמחה, מוכרחת להיות דרך שתוביל לשם. כמו כל הישג בחיים שתחילתו עמל ויגיעה. ואם נמשיל זאת לחיי היום יום, הרי שבית לא יכול להיות נקי, אם לא מתייגעים בניקיונו. ארוחה טובה לא תוכל להתקיים, אם לא עמלים בהכנתה. כך נשמתנו. השקט שבנשמה הוא הישג הנולד מיגיעה בנפש. זה או שאני ממשיך לברוח מעצמי כ- שפנ (הבורח אל המחילה החשוכה שלו), או שאני לומד איך להוציא את עצמי לנופש מהעצמי הכלוא שחי בתוכי (מהאגו, מהטינה ומהכעס). רוב בני האדם אינם ערים לכך שהם בורחים מעצמם, מהאור הכמה למלא את נפשם. רוב בני האדם בורחים מהנשמה שלהם, מהשקט. ואף גרוע מכך, השקט מאוד מפחיד אותם. ולכן רוב הזמן הם יעדיפו להסיח דעתם ברדיפה אחר פרנסה שלא באמת תמלא את נפשם, ואף תרוקן אותה, וברוב המקרים גם לא תספיק לכל צרכיהם. ויוצא, שהאדם במשך שנים רבות חי בשביל למוטט את נפשו ולעבוד על עצמו. ולכן קב"ה בחסדיו העצומים מפריש לנו מחוכמתו כמדי שבוע פרשה שבה הוא מזכיר לנו מה עלינו לעשות כדי לא לעבוד קשה מידי. לא למכור את נפשנו למרדף אינסופי שמתיש ומאבד את נפשנו. לא להעמיס על ראשנו מחשבות של האשמה וכאוס כלפי האחר כי הן לא אמת!! ולהתחיל ללמוד לחיות באמת. מתוך ראייה מחודשת אל החיים. ראייה שבה אין אשמים! יש שליחים העובדים בשליחות הבורא. והרי שלא באמת ראוי לכעוס על מי שפועל בנסתר כדי להביא אותנו אל גילוי הנשמה. להתחיל ללמוד לחיות מתוך אמון מלא במי שברא את העולם, ומתוך אמון מלא במי שדופק בתוכנו ומנשים אותנו רגע רגע. ככתוב בשיר השירים: "קול דודי דופק פתחי לי רעייתי, יונתי, תמתי..". השם "מתחנן" שהנשמה שלנו תיפתח אליו, עד כדי שהוא מכנה אותה בשמות חיבה: יונתי, תמתי. כלומר: השם אומר לנו אם תעזרו לעצמכם ותתחברו לנשמה שלכם, תרגישו את השלום בתוככם. והרי אין שלום, בלא שלום פנימי. ואין שלום פנימי בלא מלחמה/עימות עם האגו והכעס שבתוכנו (המכלה אותנו). והנה, השם מסכם את פרשת 'ויקרא' במילה 'בחוקותי'. היא ולא אחרת. השם מדגיש לנו בסוף ספר ויקרא - בחוקותי. ואומר: חוקותי לשון לחקות. השם מבקש מאתנו בנסתר לחקות אותו. והרי, איך אפשר לחקות רוח? והתשובה, בכוונת הלב. עלינו לחקות את השם במידות הרוחניות שלו. בנתינה ללא תנאי. בחסד הגמור הנמצא בחיוך ומחשבה טובה כלפי האחר. להבין את הכעס שמקורו בילד הפנימי שלנו, ואינו קשור באמת לאנשים שלכאורה נדמה שמכעיסים ופוגעים בנו. כי בראייה האלוקית אין מציאות כזאת שאדם באמת יכול לפגוע באדם, אלא, אם הוא מוציא את השם מהמחשבה. ברדיפה אחר האמת. ככתוב: "אמת מארץ תצמח". השם מבקש מאתנו להצמיח אמת מתוך הנפש הכואבת שבנו. שזה לברר את שורש הכאב שתמיד יושב על תחושת הדחיה ומושך אליו סיפור אחיזה במציאות, וכשמבינים את השורש, האמת נחשפת. הנשמה נרגעת. האנשים מתגלים כשליחים טובים והכעס הופך לחמלה ואהבה. "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ - עלינו ללכת בעקבות החוקים - כאדם העוקב אחר צעדים הטמונים בחול המובילים אל ארמון המלוכה. לא במקרה התורה מציינת תלכו - הכוונה לרגליים שלנו - האיבר הנמוך ביותר בגוף הנוגע באדמה, והסוד. רק אם נלך לפי החוקים האלוקיים נצליח לשנות את ההרגלים ההרסניים שבנו כמו: עצלות, עצבות, תלות והתמכרות רגשית וכו'.. ונתעלה לבני אדם הראויים לקבל שפע מהשם שזה השפע הקיים בייחודיות הטמונה בנו שאותה הנשמה מחכה שנגלה. והיא היוצרת את כל הכאב והכאוס בתוכנו בכדי שנתעורר לגילוי הפנימי ונרפה מהאחיזה החיצונית . וכדי שזה יקרה האדם חייב להגיע לחרטה פנימית ועמוקה על שנהג בחייו בחוסר דעת ששיבשה את נפשו וחייו. קראתי לזה 'חו"ק' - ראשי תיבות חרטה וידוי קבלה לעתיד. אלו הם השלבים שאדם אמור לפעול בהם בכדי לחולל מתוכו שינוי מהותי שיחשוף מתוכו את אורו/שליחותו. מה שיביא אותו לשלווה עמוקה בתוכו. מפני, שברגע שאדם מגיע לגילוי שלו, הנשמה "נחה". היא כבר לא צריכה להציק לו עם כל מיני דרמות ומכאובים. יוצא, כי כל עוד האדם אינו מתחרט על התנהגותו המעוותת, ופועל למען שינוי מהותי, הוא ימשיך להביא על עצמו אינסוף סבל. ואילו, אדם פיקח שמבין את תכליתו בעולם (המבקש ממנו להתעלות) מגיע אל מנוחת הנפש וחווית חיים מענגת ממש. גן עדן זה כאן! עדן = נדע! כשנדע להתנהג כנשמות החפצות להפיץ אור ואהבה (ולא חלילה חושך ושנאה), נחווה בלב טוב אמיתי. טוב המשרה נינוחות ורוגע. שלוות עולמים. 'בחוקותי' - קב"ה מלמד אותנו לשוב לעצמנו - אל הפשטות והשקט. בלא רדיפה ומאמץ יתר אחר ענייני העולם הזה. אלא, להשתמש בעולם הזה וכל האמצעים שהשם פיזר בכדי להשיג את מטרת האל - להיות לאדם מואר ומאיר. לחוות את אור השם בלב ולהשפיע מטובו. כל אחד לפי ייחודו. אחד האמצעים הבולטים הם שלבי התשובה - חו"ק. תחילה - על האדם להתחרט למשל על הכעס ששיבש את מחשבתו, דיבורו ומעשיו. ממש להגיע לחרטה עמוקה בלב ולידיעה שהכעס טימא ואטם את ליבו, ושם להביט בכעס ולהתחנן להשם שיסייע לנו להבין אחת ולתמיד שהכעס הוא דמיון שלנו בלבד. הוא נוצר בנו רק כי רצינו להרגיש אהובים ושייכים. וכשנלמד לאהוב את עצמנו (נעריך את נשמתנו), בלי לתלות זאת באחר, הכעס יעלם. בחלק של הווידוי - על האדם להודות שהכעס (והאגו) הרסו את נפשו, ככתוב: "מודה ועוזב ירוחם". וממש להתבונן בנזק לאורך החיים. כי בלא ידיעת הנזק, האדם לא באמת ינקז את הרע מתוכו. ובשלב הסופי - על האדם לקבל על עצמו שבפעם הבאה שמתעורר מתוכו הכעס, הוא לומד לא לשייך אותו לאדם שמולו, אלא, הוא מזכיר לעצמו שהשם שלח את אותו פלוני להכעיס אותו בכדי לשקף לו שהכעס שוכן בו וחוסם את אורו וברכתו. להראות לו שכל עוד הכעס שוכן בליבו הוא תמיד ימגנט אליו כעס מהחוץ (בדמות אדם וסיטואציה). זה עולם פנימי מקרין לעולם חיצוני. אנו חייבים לדעת את ההקבלה בין הנפש שלנו לשיקוף במציאות. הדעת הזאת היא ממש גן עדן לנפש. אחרת, האשמה, היא גהינום לנפש ולחיים בכלל. אשמה=אש מה'. בכל פעם שנאשים את החוץ, נדע שאנו מתרחקים מהאמת/מאלוהים/מהאהבה ומגילוי האור והאיכות מתוכנו. בשלב הסופי של התשובה, האדם מקבל על עצמו להתאפק ולא להגיב מיד. ככתוב: 'תולה ארץ על בלימה'. כלומר: התורה מלמדת אותנו שכל חייו של האדם תלויים ברגע בלימת כעסו. בלימה = בלי - מה! שנבין עד כמה התגברות מזככת את נפשנו ופותחת בליבנו צוהר לעולם בריא ונאור יותר. ומאחר ובלימה בעת כעס היא מעשה מאוד מזוכך וכלל לא פשוט, יש עליו שכר רוחני עצום. אדם מתגבר על כעסו פשוט זוכה לטוב אמיתי. עפ"י תורת הקבלה, שהיא המגלה נסתרות. לפני שמעניקים לאדם את מבוקשו, בוחנים אותו במציאות. קרי, בוחנים איך הוא יגיב למשל לאדם שמכעיס אותו. אם הוא מגיב בכעס, אינו זוכה לטוב. וייאלץ לחוות שוב ניסיון בכעס, עד שישכיל להגיב אחרת. כשנבין עד כמה הדברים מאוד מאוד "דקים" ועדינים אולי נפעל לשינוי. כי אחרי הכול, זאת העבודה העיקרית שלנו בעולם - לצמוח אל האני העליון/אל הנשמה, המביאים למנוחת הנפש. העולם אינו הפקר. העולם נוצר לצורך התעלות מהעול הנפשי. ואם לא נשכיל להתאפק (בכל דבר ועניין), פשוט נרחק מעצמנו ונחיה סביב לופ הרסני. על כן, השם ציווה אותנו 'ובחרת בחיים'. מה זה לבחור בחיים? לבחור בחיים זה להתאפק. לבלום תגובה. ואם להגיב זה בנועם. מצריך בהחלט אימון וידיעת תכלית האדם. זאת הבחירה ב ה' הידיעה מצד האדם. חייו של האדם מושפעים מן התגובה שלו קודם כלפי עצמו. זאת שמתרחשת במעמקי ליבו. והרי שאם אדם מתנהג לעצמו בהקטנה ופחד, בוודאי שהוא ימשוך לעצמו מערכות יחסים של הקטנה והקנטה, של זלזול ואכזבה. איך שנתנהג כלפיי עצמנו (שם במסתרי הנפש), כך נתנהג לעולם, והעולם אלינו. זהו שורש הרפואה שבאדם. 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם' - השם מבקש מאתנו לראות את הנשמה שלנו, לא את חשבון הבנק, המיסים וטרדות היום (אלו, יסתדרו מאליו, בדוק ומנוסה). להגיב כלפינו בראש ובראשונה בכבוד ובאהבה. ואם לא כלפינו, אז כלפי הבורא שהעניק לנו חיים לזמן מוגבל ומצפה שנפיק מהם את המירב, את החיות והשמחה. נזכור - נשמה שמנה משנה. כשאדם מתחבר לנשמתו/בוראו/מהותו, הוא מרגיש מלא בטוב המשנה את חייו. על-כן, כשאדם עמוק פנימה חושב על עצמו שהוא אינו טוב מספיק, למעשה, הוא מבלי שידע מגיב לתחושה המסתכלת הזאת. איך? הוא עובד קשה מידי בכדי להוכיח שהוא טוב, הוא מרצה את הסביבה, הוא עומד תמיד על המשמר. הוא אינו נח. הוא במאבק תמידי. הוא סובל. והרי כי בוודאי שהוא ימשוך לחייו מאבקים נוספים שכל מטרתם לעורר אותו לשינוי. ואילו אדם המתעורר לידיעה שהוא חלק אלוקי ממעל. שהוא כבר טוב מעצם כך ששוכנת בו נשמה אלוקית שכל מהותה להתגלות מתוכו, הוא נרגע. הוא מפסיק את המרדף החיצוני ומתפנה לשלום הפנימי. הוא מפסיק לרצות. הוא מפסיך להיות דרוך ומרפה מן המרוץ המצר. ומתחיל לתרגל נוכחות שקטה מבלי לרצות לקבל ערך, אלא, לומד לתת אותה לעצמו. זה להגיב לקול הפנימי מצד הנשמה ולא כפי שהורגלנו חיים שלמים להגיב מצד הפחד, האגו וההישרדות הנפשי. אז, לא ידענו אחרת. פעלנו מתוך אוטומט. היום, ניתנת לנו האפשרות לשנות את עצמנו. רק את עצמנו. כפי שציין רבי ישראל מסלנט: "ניסיתי לשנות את העולם ולא הצלחתי. שיניתי את עצמי, והשתנה כל העולם". זה הסוד לחיים מענגים. והשינוי העצמי מצריך הליכה בדרך הישרה. וזוהי הדרך: "אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֹתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם, וְנָֽתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ"

ומהו ההבדל בין חוקים למצוות. כתוב. חוקים - מתהלכים עמם בנשמה. קרי, כשם שאנו מתהלכים עם הרגליים המניעות אותנו ממקום למקום, כך נתהלך עם הרגלים חדשים המטיבים עם הנשמה שלנו ושיביאו אותה/אותנו אל מקומה/מקומנו המואר. דוגמה לחוק - "לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה" _{(ויקרא י"ט, י"ח).} מצוות - שומרים. קרי, כשם שאנו שומרים על עצמנו בעת סכנה, שלא ניפול, כך עלינו לשמור את המצוות, השומרות עלינו מן המפלה. האדם מבלי שידע, מרגע שבא לעולם נמצא איפא בסכנה. ואם לא השם שמציל אותו רגע רגע, אין הוא יכול כלל להתקיים בעולם. הסכנה תמיד מרחפת ואילו השם יחד עם המצוות הן אלו המגנות על האדם. השם לא מעוניין להציק לנו. אלא, רוצה שנפסיק להציק ולסכן את עצמנו. לכן העניק לנו אמצעי הגנה. שלא ניכנס לגירעון רגשי. שהוא סכנת הפרט והכלל. הבחירה במחשבתנו. וְחָשַׁבְתָּ! דוגמה למצווה השומרת - "שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהֹוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָ" _{(דברים ה, י"א).}

מה העניין במצוות? לצוות אותנו לחוקיות לשמה! מצוות - לשון צוותא/יחד. המצוות נוצרו כאמצעים שכל מטרתן לסייע לאדם להתאחד עם עצמו ואלוקיו. המצוות מאמנות את הפרא אדם שבנו להיכנע לחוקיות אלוקית מאורגנת המשליטה סדר בחיים, השונה מן החוקיות הבהמית שבה הכול מותר, מה שמביא לאבדון. המצוות מעניקות לאדם גבול. וגבול תמיד יוצר שמירה והגנה. כמו מעקה הצמוד למדרגות מסוכנות ואזורים מסכנים, השומר על בטחון בני האדם. כשהגדולה מכולן, היא מצוות השבת אשר שמה גבול קדוש ומאוחד בנפשו של האדם והמסייעת לו לחוות את הנופש הנפשי מצד הנשמה. מצד ההבנה הפנימית והעמוקה שכדי לחוות סדר, ניקיון ושלווה פנימיים, עלינו לפעול ולעסוק במצווה שהיא המחברת אותנו לזהות האמיתית שלנו - הזהות היהודית. זאת שאנו מחפשים חיים שלמים בכל מיני הגדרות, תעודות ודימויים חיצוניים, כשעמוק פנימה הנשמה שבנו משוועת להתחבר לשורש שלה שהיא אך ורק הזהות היהודית. וכדי להתחבר צריך אמצעים. אלו הן המצוות שאנו מצווים עליהם. והעיקר היא לדעת את המצווה ולא לפעול בה בצורה אוטומטית. לדעת למשל ש- תפילה כמו פתילה, מחברת את נשמתו של האדם הנמצא מטה עם שורשו העליון (בדיוק כמו הפתילה המחברת בין השמן התחתון לאש העליונה). ומצוות תפילין מזכירה יום יום לזכרים את עניין ה- תפל לעומת ה- יין המשובח. מזכירה לזכר להבדיל בין ענייני החול שהם תפלים (על אף צריכתם), לעומת החיבור לרוח המשביחה את נשמתו כיין משובח. ומצוות צניעות לנקבות - מזכירה להן כי צניעות מונעת נעיצות עיניים, ומגנה על נשמתן הטהורה. ועוד הרבה מאוד מצוות שידיעתן הפנימית מביאה לחיבור בלב, ולא עוד כי צריך מבלי להבין מדוע. כשאין גבול, כמו בכל מערכת יחסים, ישנו תוהו ובוהו. כשהכול לכאורה מותר ואין מרות, מופיעה המרירות באדם. מפני שאדם נוצר למען תכלית אחת - להתענג על השם. להתענג מהחיים. ועונג אמיתי יכול להתקיים כשמקיימים את הגבול האלוקי. בין האדם לבוראו, ביו איש לאישה, בין הורה לילד, בין אדם לחברו וכו'.. כשיחסים מושתתים על סדר שאותו קבע היוצר הגאון שלנו, נחשפים חיים של עונג ועוגן. אחרת, אלו חיים של נגע (נגועים באגו ומרמה).   והרי כי מטרת האדם לדמות לבוראו. אדם - אֶדְמֶה להשם. ולכן המשיכה שלו בנסתר תמיד תהיה לרוח. וזה 'המודה/דומה אני לפניך'.  

 וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - לשון עבר, הרומז לנו כי כבר עשינו את החוקים והמצוות בזמן מתן תורה, ועלינו רק להיזכר בהם מחדש. נציין, כי אנו נשמות המתגלגלות אלפי שנים והנשמה שלנו המתגלגלת זוכרת את כל מה שחוו עם ישראל בימים ההם בזמן הזה. כל העניין של החוקים והמצוות כלל לא חדש לנו, אלא מה, שכחנו אותם, עקב טרדות היום וההימשכות לעולם החומר המתיש. התורה מזכירה לנו להתעורר לאור דרך החוקים והמצוות. כי זה כל אדם. ככתוב: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם". הקב"ה מפרט לנו מה יקרה אם נלך לפי החוקים והמצוות: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" - השם מדבר אלינו בלשון עבר - 'נתתי ונתנה'. כלומר: ההבטחה כבר התקיימה עבורנו. אך מה, את הנתינה והשפע ממנו הן ברוחני והן בגשמי, נחווה רק שנגיע לבשלות רוחנית, רק כשנגלה את הנשמה המתוקה שבנו. רק שנתגבר על הכעס ונתאמן באהבה ללא תנאי. רק אז 'ועץ השדה יתן פריו' - רק אז האדם שנחשב לעץ השדה, ייתן מהטוב שהשם חנן אותו. ככתוב במשלי: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". מעניין כי שתי הפרשות האחרונות בספר ויקרא פותחות באות ב'. אפשר היה לכתוב פרשת 'הר', פרשת 'חוקותיי'. מה הסוד עבורנו? בראשית הוא הסוד. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"_{(ויקרא א, א').}  הסוד הוא לחזור להתחלה - לבראשית. למחשבה המרוממת כהר. לחוקיות המשיבת נפש. נזכור. עולם חדש/חוויה חדשה יכולה להתרחש בחיינו רק שנשוב הביתה - אל הזהות והחוקיות היהודית. השם רוצה שנרוויח מהחיים את המיטב. והרי כי הרווח נמצא ברווחת הנשמה ולא בעבודה קשה. בדיני שמיטה אנו רואים דוגמה עצומה לרווחיות המתקיימת כשאדם פועל עפ"י חוקיות אלוקית. קרי, בעלי האדמות מדווחים שלא רק שאינם יוצאים מופסדים מן ״העסקה״ - להשבית את האדמה בשנה השביעית. אלא, יוצאים הם מורווחים ויותר. הקב״ה מבטיח כי בשנה השישית האדמה תניב יבול לכמה שנים קדימה. מה שמצריך אמונה שלמה וסילוק כל מחשבה המפריעה לכך. חקלאים ובעלי אדמות מודים שבשנה השביעית - שנת השבתון קורה דבר שלא נתפס בשכל האנושי - האדמה נטהרת, הפרנסה מתברכת והאמונה בהשם מתחזקת. זוהי חוקיות השמי-טה המתברכת. יוצא, כי גם מהאדם וגם מהאדמה הקב"ה מבקש טהרה פנימית. כי בלא טהרת הנפש באדם - לא ינתן אורו/פריו לעולם. ובלא טהרת האדמה - לא יינתנו פירות ויבול לאדם לצורך הזנת גופו למטרת תכליתו. אדמ/אדמה. מכאן, ניתן להבין גם את עניין הטהרה בין בני זוג והמספר 7. המציין 7 ימים נקיים לספירה, אחרי ימי הנידה. אישה היא מעין האדמה הפורייה של הגבר. ממנה הוא שואב את הפריון הרוחני ולכן, החוקיות לשמור נידה היא מעלה גדולה, המעלה את שניהם לחוות את השכינה והאהבה המתמשכת. הקב״ה סידר בצורה מופתית חוקיות המעניקה סדר ויופי. כל הבריאה מנוהלת לפי סדר מופתי. השמש זורחת ושוקעת בדיוק בזמנה. הכוכבים נחשפים בדיוק בשנייה המדויקת להם. המים נמצאים בדיוק במידה המתאימה ביחס לעולם. הרוח נושבת כסדרה וכו'... האדם הוא עצמו חוקיות לשמה. נולד עם איברים פנימיים החיים בתוכו בהרמוניה פלאית שהוא כלל אינו ער לפלא הזה שמתקיים בגופו. והרי שאם רגע היה חושב מה עושות הכליות, הריאות, הכבד, הטחול, הלב העצום שלו וכו'.. הוא היה מתעורר לחוקיות שכבר מתנהלת בגופו. ובוודאי שהיה מבין את עניין החוקיות החיצונית שכול כולה להביא את האדם לחיות בהרמוניה ולא כהרגלו בדיס הרמוניה. ובנוסף לאברי הגוף, השלד והעצמות, העור ועולם הנפש שמנהל כאן את כל המערכה. ואליו אנו אמורים לשים את מלוא תשומת הלב. יוצא, כי על הגוף ואבריו, קב"ה אחרי. אך על הנפש שלנו - אנו אחראים. 'ושמרתם לנפשותיכם'. הנשמה לך - והגוף פעלך! ההשקעה הטובה ביותר לאדם היא בנשמתו. הדרך היא באמצעות חוקיות כתובה מראש.