פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, כְּשֶׁאָנוּ נִמְצָאִי...

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". (במדבר ח, א' ב'). בפרשה הקודמת עסקנו בפרשת 'נשא' - העוסקת בבירור הגרוש הפנימי שבאדם. בירור המתבהר כשאנו מבינים מהו שורש הכעס שלנו. והבנו ששורש הכעס נמצא ברצון לקבל לעצמנו (כבוד, ערך, אהבה וכו'). שאת הרצון הזה בתוכנו עלינו לברר ולזכך בכדי שנוכל לחוות עליה רוחנית - שהיא לחוות תחושה טובה בלב, של פתחון לב ואהבה לכל אדם. זה אפשרי בהחלט, רק שאנו עוצרים לברר את הרצון שמכאיב לנו כל כך, ומנתבים אותו לענווה ולהשפעה. קרי, כשאני מבין שמה שהכאיב לי כל החיים זה הרצון לקבל אהבה (למשל), ואני מזהה אותו בתוכי ומתחיל להבין אותו (שזה אותי) מה שקורה בפועל, אני מפסיק לדרוש אותו מהחוץ. לא מייצר מניפולציות יותר, לא מחפש דרכים לקבל אהבה. פשוט נרגע לתוכי. ולמעשה אני נושא את העצמי העליון, את הנשמה שהיא כבר במעלה גבוהה ומתאחד עמה, שזוהי תכלית חיינו. להתאחד מתוך הגרוש הפנימי. והרי, כי כל עניין הגירוש החיצוני (גירושין, פרידות קשות וכו'), שורשן הוא בגירוש פנימי. מראים לאדם דרך אותה מערכת היחסים שנמצאת אתו את מה שקורה בנפשו. זה עמוק בהחלט. אך אם נבין זאת, נתחיל מהלך של אחדות פנימית שבוודאי תביא לאחדות חיצונית. זוהי מעלת פרשת השבוע, בכל שבוע ושבוע, להעלות אותנו קומה - לאחד אותנו עם עולמנו הרגשי. הפרשה - כשמה, מפרישה ידע למען גדילתו הרוחנית של האדם. ועל-כן, אנו מוכרחים לדבוק בה כאהבת נפשנו. היא הצלת הנפשות. היא לא דת. היא דרך חיים. אנו חיים שלמים לומדים איך לעשות הכול, מלבד להציל את נפשנו. אין לנו מושג עד כמה עוצמה יש בתורה שלנו. הרי אם היה לנו מושג, אין סיכוי שלא היינו מתפנים ללמוד ממנה. זה כמו שאדם חולה היה מוכן לשלם כל הון שבעולם בכדי להיות בריא כשהוא מבין שתרופה מסוימת תביא להבראתו. כך אנו, אם היינו מבינים עד כמה שהתורה שלנו, שהיא חינם ונגישה בכל רגע ומקום, היא ההבראה לאדם, היינו משתחררים מלא מעט דאגות וחווים מהי אהבה בלב. אין מילה אחרת. התורה מרחיבה את ליבנו ומעניקה לנו נקודת ראייה אחרת ממה שהורגלנו, וממש מעלה אותנו אל מעלה ההר. ששם התמונה הכוללת בהירה וברורה יותר. החלום של כל נשמה, של כל אדם, הוא לחוות שלווה פנימית. וכדי לחוות אותה, עליו יהיה לחבור לשקט הפנימי שאותו מעניקה התורה לנשמה היהודית. בחלקה הפנימי - המהותי - הסודי - הרגשי. וכשאדם הגיע למדרגה רוחנית שבה הוא נושא את האיכות שבו - את הענווה, הקבלה, ההשפעה החיובית והאהבה, הוא מקבל הנחייה חדשה מהקב"ה. "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת - שימו לב איזו הנחיה מתוקה ומעוררת נפש. השם אומר למשה לדבר עם אהרון (אחיו). ולומר לו: בהעלותך את הַנֵּרֹת. לא כתוב נרות, ולכן אין הכוונה לנרות פיזיים, קרי, אין הכוונה להנחיה פיזית, אלא להנחיה רוחנית! נֵּרֹת - אותיות תֹּרֶן ו יתרון. שימו לב, השם אומר למשה דבר עם אהרון.. ומי הוא אהרון בנסתר? אהרון הוא אנחנו - האדם המהורהר שחי בנו ולא פעם המתקשה לבחור. אך מה, השם מזכיר לנו כשאנו נמצאים בעליה רוחנית, נדע, שלא פעם נחווה הרהורים שכל מטרתם להעלות אותנו אל האיכות שבנו. השם פונה אל נפשנו המהורהרת פניה אישית ואומר לנו: נשמה יקרה לי מכל! כשאת בוחרת להעלות את התרן/היתרון מתוכך: הענווה, הקבלה, ההשפעה, האהבה, המצריכים סבלנות יתרה, המצריכים יגיעה בדבר, המצריכים ידיעה שאנו נמצאים כאן בתהליך למציאת האדם האיכותי שאנו. וכשם שלוקח זמן להעלות את השלהבת, כך אנו מוכרחים להבין שגם הנפש זקוקה לזמן בכדי לעלות את השלהבת/האש הפנימית מתוכה. השם אומר לנו, כשאתם נמצאים 'אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה', קרי, כשאתם נמצאים אל מול עצמכם, דעו! שרק אז ״יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת. כלומר: ראו חידוש מתוק מדבש. כשאתם תגיעו למעלתכם הרוחנית - אל עצמכם - אל הלב הפתוח והאוהב שבכם - אל אהבת השם בכל מאודכם, ואל אהבת הבריות, תדעו, שאז יאירו מתוככם כל החושים: עיניים, אוזניים, אף ופה (שאם נסכם את החורים שבהם נקבל את הספרה שבע). 'מנורה' היא מעין דימוי לאדם שכל תכליתו להאיר מכל ששת חושיו (כששת הנרות) כשהחוש השביעי הוא הפה, שהוא מעין "שַׁמָּשׁ" המסוגל להאיר את כול ששת החושים ברוחני. והרי לא במקרה השם פותח את דבריו פעם אחר פעם במשפט: וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה.. וידבר - השם מלמד אותנו לדבר קודם אל עצמנו בצורה ראויה של אור ואהבה ומאליו אל האחר שיביא לרוממות והחיית הנפשות. השם מדבר אלינו. האמנם, אנו לא יכולים לשמוע אותו מבחינה פיזית, אך אנו יכולים לשמוע אותו מבחינה רוחנית - דרך הלב. מתי? כשאנו מבררים את הכעס, מכניעים את האגו ומתעלים לאהבת השם ואדם. שם אנו הופכים למנורה המאירה לעולם. בואו נחשוב יחד. כשאנו שומעים הרצאה שמאוד מדברת אל ליבנו, אנו לפתע נקלוט שכל החושים מתעוררים בנו. אנו נתאמץ לראות את המרצה, נתאמץ להיות קשובים, נחווה לפתע שהנשימה מתרווחת בנו. וכל זה לאור הדיבור המהפנט שיצא מן המרצה ורומם לנו את הנפש. וכאן, חשוב שנדע ונפנים. המרצה/המורה של חיינו הוא בראש ובראשונה הקב"ה העומד מעלינו ומדריך את חיינו. רק מה, עלינו לרצות להגיע לכיתה וללמוד ממנו. לקבל ממנו את האורות שיחדרו אלינו ויהפכו אותנו לאור בעצמנו. שזה כבר קורה כאן, עכשיו, בלימוד הנוכחי הזה. השם מזכיר, נכון שבעליה זה קצת קשה יותר. אך מה, לא כשאנו נמצאים בנפשנו עם השם. עם השם אנו רואים איך הוא דוחף אותנו אל מעלתנו הטמונה בנו המעוררת מתוכנו את כל המקלטים הרוחניים. עיניים - המצליחות לראות מעבר לדרמה, אוזניים - המצליחות לשמוע מעבר לקולות הנשמעים. אף - המצליח להריח מהו טוב אמיתי ולנשום באופן בריא יותר. ופה - המסוגל לבלום תגובה מיותרת והמסוגל לדבר בנחת ובכבוד. מעניין שעיניים, אוזניים ואף נושאים שני חורים, ואילו הפה רק חור אחד. מה שמרמז שהדיבור שלנו הוא רוח, הוא אחד, ובשימוש נכון בו נביא לאחדות. נזכור. יש עולם ומוסתר בו הנעלם. מהו הנעלם? האדם. האדם נעלם מעצמו. הפלא ופלא, ועליו להתחיל לרדוף אחרי עצמו שזה אחר הרוח/החלק הרוחני שבו. איך מגלים את הנעלם? ע"י התעלות למחשבה גבוהה יותר המסייעת לאדם למצוא את עצמו. אחרת, אם לא ילמד להתעלות במחשבה ימשיך לחוות את העול הנפשי. לכן המילה עולם, מחד מסתירה עול וגם התעלות. יוצא, כי מתוך העול מתעלים. מסקנה: כדי שאדם ימצא את עצמו, עליו לחשוב אחרת. עליו לחשוב גבוה, עליו לחשוב בצורה של בריאה מחדש - אין יותר להתעסק בקטנות: פגעו בי, בגדו בי, אכזבו אותי, רימו אותי וכו' אלא, לגדול, לחשוב אחרת - השם שלח אותו לפגוע בי להעליב אותי וכו', כדי לעזור לי לראות את הפגיעות בתוכי, את העלבון והשנאה שבתוכי, המשבשים את חיי ולא מאפשרים לי לחיות בשקט נפשי. השם נעזר באנשים ושולח אותם לפגוע בנו כדי שנבין שמי שפוגע בנו באמת, זה אנו בעצמנו. האנשים רק משקפים זאת ע"י תסריט חיצוני. זהו השיח האלוקי המתנהל במציאות דרך בני האדם, בכדי לסייע לאדם לראות את נפשו. אך אנו "נתקענו" על הדרמה החיצונית במקום להתעלות דרכה אל מעלתנו הרוחנית. אז אם למשל בן זוג נטש/אכזב/בגד באישה, בעומקם של הדברים, היא נוטשת/מאכזבת/בוגדת בעצמה. היא לא חיה באמת הפנימית שלה, מפני שהיא פוחדת. אז השם שולח לך התנהגות חיצונית שתראה לה מה היא עושה לעצמה/לנשמה שלה. בכדי שהיא תקבל כוחות להבין את עצמה (דרך בן זוגה). להבין האם היא חיה או שורדת, האם היא מוארת או חשוכה. האם באמת מתקיימת בניהם צמיחה או ריקבון. וכשהיא תתפנה לעצמה ותתחבר להשם הטוב היא תגלה שהפחד היה דמיון ותירוץ להישאר במקום. ואילו עוצמה דוחפת את הפחד. ועוצמה מתגלה באומץ לב המתגלה בחיבור אמיתי לאבא. אישה היא הלב! ואם הלב שלה אינו מאיר, כל הבית חשוך. אישה - בראש ובראשונה כפי שציינו היא אשת השם. היא מוכרחה להגיע בנפשה לאהבת השם בכל ליבה, מפני שרק אז הפחד יניח לנפשה. רק אז היא תחווה את האישה העוצמתית שבה, המסוגלת להאיר בה ולכולם. כשהיא תפעל לכיוון האור, בן זוגה יצטרף אליה (או שינשור מאליו). על האמת הפנימית אסור לוותר. הא-מת היא החיים. שאין אמת, יש מוות. וכך גם הפוך, אם אישה נוטשת/מאכזבת/בוגדת..), מראים לאיש מה הוא עושה לעצמו... השם פועל למען הרמוניה שתתגלה דרך התוהו. אדם מואר הוא אדם שעבר דרך מייגעת בנפש. אדם שנאלץ בכל פעם לבחור ביוצרו על פני יצרו. ומכך, ראה בחוש הכיצד השם מעלה אותו. מזכך בו את הרצון לעוד קדושה והתקרבות שהיא מאירה את נפשו של האדם וחייו. אדם מואר זה אדם שבחר באלוהיו וחווה מיד בנפשו את אהבת השם! רק לזה אנו אמורים להתמכר - לחוויה הרוחנית שהיא הטובה והמתבקשת באמת באדם. היא מביאה את האדם להתהלך בעולם במאור פנים ולהיות לאור המאיר בחשיכה. זוהי משאלת השם ומשאלתנו אנו בנסתר. העולם נמצא בחשיכה רוחנית, מפני השכחה. שכחנו מי אנו באמת, וכשניזכר, בוודאי נתעלה ונאיר. זה או שנהיה לתועלת או שנהיה לתולעת (שלא הצליחה להתגלם ולפרוש כנפיים). עלינו לעורר את הרצון להתקרב לעצמנו, ומכך יתעוררו עלינו חסדי השמיים. "הכול בידי שמיים, חוץ, מיראת שמיים". קרי, הכול מכוון מלמעלה, אך ברגע שאדם משנה את ראייתו/תפיסתו המחשבתית, הוא משנה את חייו לתועלת עם ישראל. האדם כל חייו מחפש להתענג על החיים. ומגלה שעונג הוא לא באמת חווה. אולי הוא חווה הנאות למיניהן אך עונג, לא בטוח שהוא יודע מה זה זה. מפני שעונג היא חוויה רוחנית מעל לכל הנאה פיזית. מה שנקרא להתענג על השם! עונג חווים רק כשמתענגים על השם. וזה קורה כשאדם התעלה בנפשו מהאגו אל הענווה והאהבה. עונג אותיות נגע ו עוגן. ואומר: כל עוד האדם נגוע באגו, שזה ברצון לקבל לעצמו, הוא לא יחווה עונג. אך כשהוא יכניע את האגו ואת הרצון לקבל לעצמו (המטלטל את נפשו) הוא יחווה עוגן ויציבות בנפשו. יוצא, שאנו אחוזים כל חיינו בדבר שאנו לא מסוגלים לתת לעצמנו. קרי, אם אדם אחוז ומנוהל ע"י הרצון לקבל אהבה, למשל, אז כל חייו הוא ירדוף אחר אהבה חיצונית. והיא, תברח ממנו. מדוע? בכדי ללמד את האדם לאהוב את עצמו ולא להיות נזקק. כשלאהוב את עצמו, מתחיל בעצירה של הנזקקות מהחיצון, וגילוי האהבה שבפנים - באדם. בראשיתו. עלינו לחזור לראשיתנו - "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ". זהו משפט של אתחול מחדש. של ראשית האהבה שבנו. וכשנבין את המשפט לעומקו, נתחבר לשפע הקיים בנו - לצלם האיכותי שבנו שמעולם לא היה נזקק, אלא, משפיע. החיבור לרוח, הוא מקור ההשפעה שבנו. ואילו ניתוק מהרוח הוא שורש הנזקקות שבנו. עפ"י חכמת הנסתר/הקבלה/הסוד שבתורה, הקב"ה יצר את העולם בכדי להטיב לנבראים. אך ההטבה והעונג יחוו בלב האדם רק כאשר הוא יתעלה למעלתו הרוחנית הטמונה בו. האחד - להיות זמר המשמח את נשמות ישראל, האחרת - להיות סופרת המאירה נשמות דרך המילים וכו'.. שנדע להתעלות אל האהבה הכמהה להאיר את נפשנו ועולמנו. חזק וברוך.