פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ - בְּהַעֲלֹתְךָ אֶל הַמַּחְשָׁבָה הָאֱלוֹקִית
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". (במדבר ח, א' ב'). בפרשה הקודמת עסקנו בנשיאת העצמי הגבוה, הנובעת מתוך ברור השנאה הפנימית המתקיימת בנו. איך יודעים כי מתקיימת בנו שנאה? כשאנו שונאים אדם אחר. ואם נשאל: "איך אפשר שלא לשנוא במצבים מסוימים? על כך ענה הבעל שם טוב הקדוש: "אין האדם רואה נגעי עצמו אז מראים לו בחברו" וזוהי פצצה! למה? כי לרוב האדם כלל לא מבין שהוא השורש לכל הבעיות שלו בחיים, אז מה עושה הקב"ה הטוב? שולח שליחים/בני אדם שיעזרו לו לעורר את אותו אדם מהתרדמת שהוא נמצא בה, קרי, מהתנהגות/מידה לא טובה הקיימת בתוכו, כדוגמת השנאה, אך מה קורה בפועל? האדם עדיין חי בהרגשה שאדם אחר מנסה לפגוע בו ולא מתאר לעצמו שהשם עושה כאן מהלך לטובתו האישית, רק מה, כדי להבין שזוהי הטבה (עם כל הקושי) חייבים להבין שהשם שולח ולא האדם פועל ברשות עצמו (זה רק נראה ככה). אני יודעת זה קשה להבנה, כי התמכרנו לתסריט והיציאה ממנו מהמטריקס דורשת הבנה נעלה. ומהי הבנה נעלה? מחשבה אחרת ממה שהורגלנו לחשוב והיא: שהשם שלח את האדם "המעליב" כדי לשקף לאותו אדם התנהגות לא מטיבה הקיימת בו, לשקף בו מה פגום בו. האחר לא אשם, הוא מבצע שליחות בשם קב"ה. זה לא תמיד נעים לראות שיש בנו פגם, אך כתוב: "מודה ועוזב, ירוחם" - אדם המתעורר להבין כי קיימת בתוכו מידה רעה כדוגמת 'השנאה' (קנאה, חמדנות, יוהרה...) ומבין שבכוחו לעזוב את המחשבה שגרמה לשנאה (אין יותר לחשוב שאדם פלוני עשה לי משהו, אלא השם שלח אותו לעורר מתוכי.. זה עולם אחר, זוהי גאולה פרטית וכללית כאחד!) הוא זוכה לרחמי שמים. חשוב מאוד להפנים כי עולם פנימי מוקרן לעולם חיצוני, ואומר: שכל מה שקורה לאדם משקף את עולמו הפנימי, אז אם אדם נפגש עם אדם 'כועס/שונא' - לאותו אדם יש תיקון עם הכעס/השנאה שבתוכו, והרי שאם לא יתקן, תמיד המציאות תפגיש אותו עם סיטואציות של כעס ושנאה. יש לנו תכלית והיא אחת - לאהוב את כולם, וכל עוד זה לא קורה, לא הבנו את המהלך הגאוני של הקב"ה! והוא: יש עולם ומוסתר בו הנעלם, מהו הנעלם? הרוח. איך מגלים את הנעלם? ע"י התעלות למחשבה גבוהה יותר, המסייעת לאדם למצוא את עצמו - וזה למצוא את הנעלם שבתוכו. מסקנה: כדי שאדם ימצא את עצמו בתוכו, עליו לחשוב אחרת, עליו לחשוב גבוה, עליו לחשוב בצורה של בריאה מחדש - אין יותר להתעסק בקטנות: הוא אמר הוא עשה הוא פגע הוא העליב וכו'.., יש להתעסק בגדולות - השם שלח אותו להגיד לי, לפגוע בי, להעליב אותי.., כדי לעזור לי לראות את הפגיעות בתוכי, את העלבון והשנאה שבתוכי, ושם לעשות ברור ולהתעלות דרכם. זוהי פרשתנו 'בהעלותך' - "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת - השם מבקש ממשה לדבר עם אהרון אחיו, ולאמר לו שידליק את המנורה במשכן, אבל משתמש במילה 'בהעלותך' - והכוונה שידליק את הנרות עד שהאש עולה (מה שדורש המתנה וסבלנות בין נר לנר) זהו הפרוש בפשט, אך בסוד - העוסק בהתפתחות הרוחנית שבאדם, 'בהעלותך' - אין הכוונה לעלייה פיסית, אלא, לעלייה רוחנית, השם מבקש מאהרון לעלות במחשבה למקום מרומם בנפש, ושיקח איתו את הנרת, גם כאן אין הכוונה לנרות פיסיים, אלא מה? 'נרות' - בלי האות ו' לרמוז לנו על המילה נֹתָר , לשון יתרון - בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, כלומר: ללמד אותנו להעלות מתוכנו את היתרון שבנפשנו - לאן להעלות, רק לעצמי? לא. להעלות מול פני/בני האדם (האדם נמשל למנורה) "אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" - השם מבקש ממשה להגיד לאהרון שיבוא אל בני האדם במאור פנים, בהתעלות ורוממות הנפש, כדי שהם יאירו בעצמם -"יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", ומהם שבעת הנרות? הם שבעת הפתחים בפני האדם: עיניים, אוזניים, אף ופה - שהם רמז לכך, שאם נדע להתעלות אל הרוח שבנו ונביא את היתרון מתוכנו שהוא תמיד אהבה על פני שנאה, מה שיקרה, שכל "מַקְלְטִים", קרי האיברים שעל הפנים שלנו יהיו מוארים. העיניים - יפקחו לראות מעבר לקטנות והילדותיות האנושית, האוזניים - ישמעו מעבר לדיבור האנושי ויתחברו לשיח האלוקי המוסתר בתוכו, האף - יריח וינשום את הרוחניות, והפה - הפה ידבר דיבורי אמונה והתעלות. לסיכום: השם מבקש מאתנו להתעלות למקום גבוה בנפש, שהוא החיבור לקב"ה שגורם לאדם להיות אור לעצמו ואור לאנשים סביבו. הקב"ה מבקש מאתנו שנהיה למאורי פנים. שנזכה להתעלות אל הרוח שבנו - זוהי שלוות עולם. אנו מנורה מהלכת - וכדי שכל ה "מַקְלְטִים" יאירו מתוכנו, עלינו להתעלות אל המחשבה האלוקית. תודה להשם הטוב - אין עוד מלבדו.