פָּרָשַׁת 'אֱמוֹר' - אוֹתִיּוֹת 'מוֹרָא' 'מָאוֹר'

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). אנו עוסקים בפרשת 'אמור' שהיא בסוד המילה  לשון 'מורא'  'מאור'  'רומ'/'מור' וכו'..., בואו נראה מהי ההכוונה עבורנו לשבוע זה. הקב"ה אומר למשה, תגיד לבני אהרון שהנפש לא תטמא בעם (זה בפשט). וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה - הפרשה פותחת במילה ויאמר ושמה 'אמור' ואומר: שיש כאן עניין באמירה. העולם נברא ב 10 מאמרות ובכל מקום שכתוב 'ויאמר' הכוונה למאמר - וכאן ניתן לראות כי הכוונה במאמר זה של השם לברוא מציאות חדשה, מציאות שלא תהיה בה טומאה. "אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" - יש לנו כאן קהילה שמקבלת הנחייה לפעולה – 'הכוהנים' - שהובילו את עבודת בית המקדש (שם פעלו: הקרבת קורבנות, הבחנה בין נגעים ובין דמים, ועריכת ברכת כהנים) והם קיבלו להוביל דרך. חשוב לציין שכהונה (מעבר לשם משפחה) היא תואר למעמד גדול בעם ישראל. "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". מה יש לנו כאן? 1. שוב 'ואמרת'. מדוע? המשפט מובן גם בלי ההוספה. 2. מדוע בפסוק אחד יש חזרה על המילים: 'וַיֹּאמֶר'  'אֱמֹר' 'וְאָמַרְתָּ' שהן מאותו השורש?. והרי שהכל מדויק ומכוון ללמדנו דבר מה. מה ללמד? המילה 'ואמרת' - מופיעה שוב ולא סתם, אלא עם ו' החיבור (כמו ואהבת) המלמדת אותנו על תוספת דיבור, נכון יותר לומר תוספת של אמירות, כי אמירות הן אותיות מאירות - השם חוזר פעם אחר פעם בשלוש וריאציות כדי ללמד אותנו שישנה שפה מאירה ומרוממת ועלינו לדבוק בה כי היא יוצרת חיבור ומרוממת את הנפש/ות. ואילו שפה שהיא פוגענית ביקורתית ומאשימה יוצרת אטימות פנימית כזאת שמשבשת את כל חיו של האדם בכל רבדי חייו.  המילה 'יטמא' לשון טמא, אותיות אטם. אוטם זה מקום סגור הרמטי, ו 'עמיו' – אותיות 'מעיו' (המעיים שלו). מה שמלמד אותנו, כשם שאוכל לא בריא עלול ליצור אוטם בדרכי המעיים, כך דיבורים לא מאירים עלולים ליצור אוטם על נפש האדם. מסקנה: אדם המנהיג חייו עפ"י ההנחיה שלמדנו היום - אומר את דבריו בשפה מאירת נפש - בנועם כבוד ויראה, יביא להתרוממות נפשו, יאיר לחברו ומאליו ישתייך לאנשי הדוגמה והמופת. שנזכה להוציא מפינו רק דיבורים טובים - אימרות מאירות, אמן. *חשוב שנבין מהי טומאה והרבה מעבר לפן הדתי, נבין מהי טומאה בפן הרוחני, שהרי אם לא נבין מה אוטם אותנו, איך בכלל נוכל לחיות חיים של פתיחות (שחרור) ושפע, ובריאות וישע (בנפש ובגוף). אז כמובן שאת התשובה אני תמיד מוצאת במילה. המילה 'טומאה' למדנו אותיות 'אטומה'. האטימות הראשונית מתחילה/נוצרת מטומאת המחשבה ומשתלשלת אל טומאת הדיבור ומשתלשלת אל טומאת המעשה, משמע: לדג': כשאני תופס/חושב כי 'היהדות מגבילה', אני מיד יוצר אוטם במחשבה שהיא כשלעצמה מגבילה אותי ומגבילה לי את החיים ועוצרת את זרימתם! (אל נתפלא מדוע הרוב הגדול סובל מבעיות גב, אנו מגבילים את עצמנו). לא נמשיך לתאר או שכן, כי תפיסה שכזאת מגבילה, מיד נותנת לאדם פתח לדבר איך שבא לו ובוודאי להתנהג איך שבא לו. מעניין, שמהר מאוד אנו נתפסים ברשת של עצמנו ונמצאים מוגבלים: מוגבלים ביכולות, מוגבלים במעשים, מוגבלים בנפש, מוגבלים בבנק, והיד קצרה מלפרט.. ולמה כל המוגבלות הזאת? כי לא הגבלנו את עצמנו! מתירנות מעולם לא הייתה ולא תהיה דרך חיים של אמת אושר ושלווה. ואילו דרך של גבולות היא כן כן הפלא ופלא - הפך ההיגיון, היא דרך של שחרור וחופש, והיא מתחילה ממחשבה נאורה כדג': 'היהודית משחררת' – מחשבה כזאת היא הפך הטומאה/אטימות, היא פותחת לאדם מסלול של דיבורים טובים מעשים טובים שלרוב מובילים לבריאות ושפע. מחשבה נאורה מורא אל הטהרה/היופי. טהרה אותיות רהטה - אותיות רהיט. ואומר: כשאדם חושב בהיר, הוא מחובר לנפשו המרוממת ונראה כ רהיט יפה - נראה אדם - "...ויהי האדם לנפש חיה" ומהי נפש חיה? נפש המחוברת למחשבה מרוממת ולא אטומה!!!! כדאי שנבין שמעבר לשפה הדתית יש כאן הנחיה רוחנית שהיא הטבת חיים. יוצא מכך, שכל עניין הפרנסה יושב לא פעם על טומאת הפה/רסן פה, פרנסה = רסנ פה, ואף המילה 'אמור' בצד האטום שלה רומזת על המילה 'רומא' לשון רמאות - המלמדת שאם האדם לא חושב גבוה ומרומם הוא בבחינת רמאי - מרמה את עצמו ובוודאי שהוא ירמה אחרים (גם מבלי שיתכוון). הנה לנו דרך וכלים הכיצד לפתוח את האוטם בחיינו ולהביא לשחרור מרבי. הכל מתחיל ונגמר במחשבה!!!!!! תגידי לי מה את חושבת..., אומר לך.. ויפה שעה אחת קודם. *נדיר לפגוש אנשים שחושבים דוברים ופועלים אהבה שלא תלויה בדבר, מאחר בטבע שלנו אנו רוצים לקחת, מה שנקרא 'אגואיזם' וכשנדע שהוא האוטם הראשי ונחקור אותו, נזכה לגלות את ה 'אלטרואיזם' שהיא נתינה ללא תנאי - משימת חיים לאנשים החפצים באהבה טהורה - והם הזוכים בפרס הגדול!