פָּרָשַׁת 'אֱמֹר' - אוֹמֶרֶת לָנוּ לְהַפְסִיק לְטַמֵּא/לֶאֱטֹם אֶת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלָּנוּ, וְלִלְמֹד לְאַמֵּן עַצְמֵנוּ בְּמַחְשָׁבָה נַעֲלָה וּמַבְרִיאָה.
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). שימו לב עד כמה משפט אחד יכול לגלות לנו עולם ומלואו. 'לנפש לא יטמא בעמיו'. מה זאת אומרת? הנפש שבאדם היא הפלא הרוחני. היא מקור חייו של האדם (בחלק האלוקי שבה). על-כן, יש עניין עצום בלא לטמא את הנפש. ולא רק במאכלים שהם אסורים עפ"י הדת היהודית, אלא, לא לטמא במחשבה!!! טמא, לשון אטום. כשהאדם מתרגל לחשוב בצורה שאין בה אלוהים, בצורה שאין בה אהבת הזולת, קרי, רואה רק את הרצון האישי שלו ומבטל את נפשו ורצונו של האחר, למעשה הוא מטמא/אוטם את המחשבה שלו. מדוע? מפני: שהמחשבה שלו באותו הרגע נסגרת לחמלה ואמפתיה. ויותר מכך, מחשבה מעוותת ואטומה (שאין בה פתיחות הלב ורצון להעניק) מייצרת באדם את מידת הכעס והשנאה, שהן אוטמות שבעתיים. ובמילה אחת: אגו. אדם המנהיג את חייו בצורה שבה הוא רואה רק את טובתו האישית סוגר לעצמו את השפע. מדוע? מפני שהשפע נצמד למשפיע. האדם נולד במטרה לתת לאחרים מעצמו. אך איך עתן מעצמו כשאין את עצמו? כדי לגלות את עצמו הוא חייב לברר את נפשו. ללמוד את נפשו. האדם אמור להגיע בשלב מסוים בחיים למידת הענווה וההשפעה, ולפזר מהאיכות שהשם נטע בו לעולם. האדם הוא מעין צינור דרכו עובר השפע. אך כדי שיזרום בו האור הוא מוכרח להיות מחובר לספק הראשי. קרי, אם למשל נחשוב על צינור שמשקה את הגינה. הצינור אינו משקה מעצמו, אלא, הוא רק האמצעי דרכו זורם המים מהספק הראשי. כך האדם. ברגע שאינו לומד לחשוב בצורה חכמה ונעלה, הוא סוגר לעצמו את הצינור ופעמים שהוא מרגיש שעומד הוא להתפוצץ מהלחץ. והכואב יותר, שהאדם מתרגל לחיות בלחץ עד שהוא מביא על עצמו עצירה כגון: מחלה, תאונה, גירושין, פיטורין וכו'.., אלו לא קורים במקרה. השם כל כך קרוב אלינו בזמן שאנו רחוקים מעצמנו, ובזמן שאנו מסרבים ללכת בדרך הקלה יותר, ולכן, אנו מאלצים אותו ל"השבית" אותנו. כדי שאולי ב"הפסקה" נתעורר לדרך חדשה. האדם ידוע כקשה עורף, ואם אין בו אמונה וביטחון, הקושי שלו כמעט ולא ניתן לפיצוח. וברגע הזה של הקושי השם נחלץ לעזרתנו. על זה נאמר " אין רע יורד מן השמים". רע לשון ער. לעשות שינוי, זה ידוע שזה לא עניין של מה בכך, אך להישאר אטום ותקוע כל החיים באותה התסבוכת קשה כפליים ויותר. וכאן, נמדד האדם. עד כמה הוא סמוך ובטוח בבוראו שינתב את דרכו החדשה, או שמא, הוא עדיין חסר אמונה וייאלץ לסבול עוד קצת עד שיחליט לעשות שינוי. בתקווה. כתוב: "לא יטמא בעמיו". מה זה בעמיו? עמיו אותיות מעיו. הכוונה שהאדם לא יטמא את הפנימיות שלו. לא יטמא את נפשו, שהיא האוגרת את החוויות והרגשות וגם אמורה לפנותן. בד"כ, מחשבה מעוותת ואטומה יוצרות בנפש חוויה שלילית של כאב וטראומה רגשית שחוסמת את הרגש. לב האדם נסגר. והחוויות הרגשיות הקשות הופכות לסטרס, חרדה, דיכוי וכו'..המנתקות את האדם מזרימת החיים הטובה. וזה האסון הכי גדול לנשמת האדם, שכל מטרתה לגלות את האור והייחודיות שבאדם. יוצא, שאם לא נתפנה ללימוד הנפש, נביא לחסימתה ושיבוש חיינו. בתחילת חיינו ועד אמצע החיים לערך בד"כ ננהיג את חיינו מתוך האגו והרצון הפנימי להרגיש שווים ובעלי ערך. זה השלב ההישרדותי שינקנו אותו מהורנו (וממנו אנו מוכרחים להשתחרר. ממש כמו תינוק מאמו). אך בשלב מתקדם ומתבגר יותר, נהיה מוכרחים להפעיל שיקול דעת חדש. בשלב מתקדם לא יהיה הגיוני, ערכי ומוסרי להמשיך להנהיג חיים מצד האגו וביטול האחר, מפני שזה פשוט לא יעבוד. החיים חייבים לזרם דרכנו ואנו מוכרחים לאפשר זרימה. וזרימה תתאפשר כשנפסיק להתנגד. והתנגדות תיפסק מאתנו רק שתגדל מתוכנו האמונה שתעצים את הבטחון העצמי שלנו, מה שיביא לשחרור מהאגו ההישרדותי ומהרצון לקבל ערך ואהבה מהחוץ. זה תהליך עמוק בנפש שאנו אמורים להיות ערים אליו. אחרת, זה לא חיים. בנפש האדם מתרחשת תנועה נסתרת שאף אחד לא רואה, מפני שלמדנו להסתיר כל כך טוב לעצמנו ואת עצמנו. אך היא - התנועה/התדר הם הקובעים את המצב הרגשי והאמיתי שחי בתוכנו והמשקף את חיינו. ואין שייכות למצב כלכלי. פעמים שאדם יכול להרוויח יפה מאוד, אך מצבו הרגשי ירוד. הוא אינו מחובר לעצמו ועדיין לא זכה לחוות את שלוות הנפש בשלמותה. שתמיד נובעת מאמונה אבסולוטית בהשם! שלווה כזאת שחווים בכל עת ומקום (ולא רק בחופשה). החכמה היא להגיע לבשלות פנימית ולהבין שהעולם הזה הוא זמני. ובאנו לכאן לתיקון המחשבה והמידות. בכדי שנוכל להתענג על החיים באמת. הקבלה מסבירה שהבורא ברא את העולם כדי ליהנות לנבראיו. אך איך אדם באמת יהינה כשהוא מטמא את מחשבתו ונפשו? ואין מדובר בהנאה חיצונית, אלא הנאה שאדם חווה עם עצמו, בשקט שלו, ברגעים שהוא מרגיש עד כמה טוב היה השם בכל רגע בחייו, ועד כמה שהשם אוהב ללא גבול, ועד כמה שהשם משגיח עליו ורוצה בטובתו הנעלה, שהיא שונה מה "טובה" שהוא אחוז בה (שכל שורשה נפרדות). ברגע הזה שהאדם מוקיר תודה והלב שלו יוצא מהמקום מרוב אהבתו להשם. שם האדם מפסיק לטמא/לאטום את חייו. ומתחילה זרימת החיים לזרום דרכו. הוא לומד להשליך הכול על השם, תוך השתדלות לחיות בכבוד ובעיקר לגלות את השליחות. שהיא לב האדם. ועד שאדם לא יגיע אליה, הוא תמיד יחווה חוסר סיפוק. מסקנה: בתחילת חיינו כולנו מבלי שנשים לב נטמא את המחשבה שלנו. נאטום את רגשותינו ואיפא נשבש את חיינו. באמצע (לערך) נהיה מוכרחים ללמוד לחשוב בצורה חכמה. חכמה = כח מה'. ורק אז נתחבר לזרם החיים. דוגמה למחשבה טמאה. הילד/ה דיברו אל ההורה בחוסר כבוד, וההורה מיד כעס והגיב בעלבון הילד/ה בחזרה. האמנם, הדוגמה מאוד מאתגרת, מפני שגם כשאנו עושים עבודה טובה בנפש, עדיין ילדים יודעים לגעת בכאב שלנו. ובכל זאת, בואו נבחן את טומאת המחשבה. כשילד מדבר בחוסר כבוד ואף בחוצפה הוא למעשה משקף מצוקה פנימית. הורה שאינו ידע לזהות מיד את המצוקה הפנימית של ילדו, ייתפס בכאבו ויגיב גם הוא מתוך הפצע שלו. ואומר: שאם באותו רגע ההורה כועס, הוא נאטם! מדוע? מפני שברגע הכול כך כאוטי הזה, ההורה חושב על ילדו מחשבות שאינם טובות. כגון: איזה ילד רע, אגואיסטי, כפוי טובה, אנוכי. ובזה הוא מטמא את מחשבתו ויוצר שנאת חינם עם ילדו. אפשר לומר שזהו רגע מאוד קשה ביחסים בין הורה וילד, אך הוא מצריח אימון מחשבתי. קרי, ברגע שהילד מתחצף, לזהות את המצוקה שלו, וכאן ישנן שתי דרכים. האחת - לשתוק (תולה ארץ על בלימה). השנייה - לחשוב על הילד מחשבות טובות. כגון: הוא מדבר מכאב אישי אני לא אוסיף על כאבו, הוא ילד טוב/נשמה טובה. כך המחשבה והלב נפתחים לאהבת חינם. וכאן, ניתנת ההזדמנות להורה לדעת האם הוא בעצמו עדיין חסום והילד משקף לו זאת. ואומר: שאם ההורה הגיב בכעס ושנאה. אלו המידות שהילד שיקף לו שעליו לתקן כדי שיגיע השפע הרגשי והפיזי כאחד. ואם הורה הגיב באמפטיה, ידע שהוא מלך העולם. ילד שורש לידה. הילד/ה עוזרים להורה לפגוש את עצמו. עוזרים להורה לראות איזה רגש שלילי עדיין חונק את נפשו/אוטם מחשבתו. נזכור, שורש האטימות היא במחשבה. 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' אלוהיך' - זוהי בקשת האל מאתנו. לאהוב. גם כשקשה. הפרשה שלנו קרויה 'אמור'. מה הסוד? אמור אותיות מורא. כלומר: השם מדגיש את מעלת האמירה שיכולה להיות למורא גדול. ליראת כבוד גדולה. השם מבקש מאתנו להגיד את הדברים לא בכעס, אלא בכבוד. 'התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. כך על האדם לנהוג בדיוק כדרכי התורה - בשלום. התרופה לנפש האדם נמצאת בפנימיות התורה, בפנימיות נפשו. אנו מעדיפים לרוץ למטפלים, פסיכולוגים, ליטול תרופות ולא לשבת בנחת ללמוד אודות הנפש - שזה למעשה כל מה שיש באדם. נפש - אותיות שפן ו נופש, ואומר: כל עוד נברח ונסתתר מעצמנו כ- שפנים במחילה, לא נחווה נופש בלב. השם מציין בפסוק: "אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" - יש לנו כאן קהילה שמקבלת הנחייה לפעולה - 'הכוהנים' שהובילו את עבודת בית המקדש ששם קיימו: הקרבת קורבנות, הבחנה בין נגעים ובין דמים ועריכת ברכת כהנים, הם קיבלו להוביל דרך. היום, הפניה היא אל כל המדריכים/המובילי דרך אל הקדושה, שבמעלתם הרוחנית נמשלים הם לכוהנים. מסקנה: השם אומר למשה רבנו להעביר מסר לכל השליחים העוסקים בקידוש השם - לאמור את דבריהם בשפה מכבדת ומרוממת נפש. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". 'ואמרת' - גם אותיות 'מרות'. השם מבקש ממשה להפעיל מרות ומשמעת הנצרכת לשינוי. ובזה מגלה לנו, שכדי להשיג נפש שלווה ולב אוהב, אנו נהיה חייבים להיצמד למשמעת. ואמרת - מרות והאות א'/אלפ. המשמעת מגלה את ה פלא! בפסוק הנ"ל אנו רואים חזרתיות של אותו השורש א.מ.ר - 'וַיֹּאמֶר' 'אֱמֹר' 'וְאָמַרְתָּ', מדוע? בואו נראה. 'וַיֹּאמֶר' - לשון הווה - השם מדבר אל המדריכים הרוחניים שאותם הכשיר עכשיו. 'אֱמֹר' - בלי תוספת ו' - לשון ציווי. השם מבקש ממשה להיות מדויק עם המדריכים הקדושים ולמסור להם להדריך בצורה מכבדת ומרוממת. 'וְאָמַרְתָּ' - לשון עבר - השם מזכיר למשה שהוא כבר דיבר עם המדריכים הללו בימי המדבר וכעת הוא רק מזכיר להם זאת. פלא פלאים. מה שמסביר, שכל מי שנשלח בעולם הזה להיות מורה דרך אל הקדושה נבחר כבר בזמן מתן תורה. "ויהי האדם לנפש חיה" ומהי נפש חיה? כשמה, חיה - שמחה ואנרגטית. טומאת המחשבה מביאה לטומאת הדיבור מה שפוגם בפרנסה של האדם. לכן, פרנסה אותיות רסנ פה. ואף המילה 'אמור' בצד האטום שלה רומזת על המילה 'רומא' לשון רמאות. המלמדת שאם האדם לא ילמד לחשוב בצורה בוגרת ונעלה הוא נמצא בבחינת רמאי - שמרמה את עצמו ואת האחרים. המחשבה היא כלי עצום להתפתחות האדם והבאתו אל חווית חיים של עונג ושמחה. שנזכה להנהיג את חיינו מתוך מחשבה בהירה ומחוברת לאלוהים.
תרגיל אימון המחשבה.
נסו לחשוב על מי חשבתם מחשבה לא טובה/טמאה/אוטמת ורשמו לפניכם.
מחשבה אטומה/שלילית מחשבה חיובית/קו זכות
משנאת חינם ל אהבת חינם.