פָּרָשַׁת 'אֱמֹר' - מוֹרָא לָנוּ לְהַנְהִיג אֶת חַיֵּינוּ בְּסִגְנוֹן דִּבּוּר מוּרָם מֵאִיר וּמְכַבֵּד

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). אנו עוסקים בפרשת 'אֱמֹר' שהיא בסוד המילה לשון מורא -כבוד, לשון מאור, רום, מור וכו'. בואו נראה מהי ההכוונה עבורנו לשבוע זה. התורה מלמדת אותנו הכיצד כדאי ורצוי לנו לנהוג בחיינו כדי לשמור על נפשנו. למעשה התורה שניתנה ע״י הקב״ה מספקת לאדם את מלוא ההגנה הנדרשת לו לצלוח את חייו. בפרשתנו ׳אמור׳ השם אומר למשה רבנו -  ׳אמור׳, משמע: השם תחילה מראה לנו שהוא בעצמו אומר למשה, ובוודאי שאם השם נוהג ביראת כבוד כלפי הנבראים שלו, כך אנו בני האדם אמורים להתנהג עם כלל הנבראים. לא כתוב וידבר ה׳ אל משה, כתוב אמור! ואומר: כי עיקר סגנון הדיבור שיוצא לנו מהפה חייב להיות מכבד, מדוע? כי כך השם נוהג עמנו. ואם נאמר "אבל השם לא באמת יכול לדבר", נעלה לפסוק ונראה עין בעין שכן - "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה". השם דיבר עם משה רבינו שליחו למעננו. לצורך המשל, בואו נחשוב על מנהל חברת חשמל, הוא לא זה שיקיים בעצמו שיח עם כל עובדי החברה, הוא ימנה בכירים שיעבירו מסרים לכלל החברה. אנו רואים כאן בקשה נסתרת להנהיג את חיינו עפ"י הנהגת הקב"ה: אף הוא חנון ורחום - אנו נהיה בעלי חנינה ורחמים, אף הוא מאריך כעסו - גם אנו נהיה סבלניים.. אף הוא שוקד באמירה - גם אנו נאמר דברים מכבדים ומרוממים. מדוע? מהסיבה שהנפש היא מקור השפע שבאדם, אם הנפש לא מוארת, האדם אינו מואר. הנפש היא החלקה היקרה ביותר להשם, לכן כתוב: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח-ט). הנפש שלנו היא המקדש להשם וכדי להגיע לנפש מוארת אנו חייבים להתחבר למאור שלה - לתורת ישראל שאותה כבר קידש הקב"ה עבורנו. לכן התורה שלנו במהותה נקראת ׳תורת הנפש׳ - בחלקה הנסתר (כמו הנפש) היא עוסקת בפנימיות האדם: ברגשות, במחשבות, בעבודת המידות ובקשר עם הבורא, מה שמסייע לאדם להגיע להבראת נפשו. התרופה לנפש האדם נמצאת בפנימיות התורה!!!! כל חיפוש אחר מחוצה לה זה חוסר שפיות. אנו מעדיפים לרוץ למטפלים, פסיכולוגים, ליטול תרופות ולא לשבת בנחת ללמוד אודות הנפש - שזה למעשה כל מה שיש באדם. נפש - אותיות שפן ו נופש, ואומר: כל עוד נברח ונסתתר כמו שפנים במחילה לא נחווה נופש בלב. השם מציין בפסוק: "אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" - יש לנו כאן קהילה שמקבלת הנחייה לפעולה - 'הכוהנים' שהובילו את עבודת בית המקדש ששם קיימו: הקרבת קורבנות, הבחנה בין נגעים ובין דמים ועריכת ברכת כהנים, הם קיבלו להוביל דרך. היום, הפניה היא אל כל המדריכים/המובילי דרך אל הקדושה שבמעלתם הרוחנית נמשלים הם לכוהנים. מסקנה: השם אומר למשה רבנו להעביר מסר לכל השליחים העוסקים בקידוש השם - לאמור את דבריהם בשפה מכבדת ומרוממת נפש. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". שימו לב ללימוד המופלא. הפסוק מציין שוב 'ואמרת'. מדוע? המשפט מובן גם בלי ההוספה. תשובה: 'ואמרת' - עם ו' החיבור כמו ואהבת המלמדת אותנו על תוספת של אמירות יפות שהן מאירות נפש ממש. דבר נוסף, אנו רואים כי בפסוק אחד יש חזרה על המילים: 'וַיֹּאמֶר' 'אֱמֹר' 'וְאָמַרְתָּ' שהן מאותו השורש, מדוע? מאחר והתורה שלנו מאוד מאוד מדויקת ומדקדקת כל הנכתב בה טומן סוד עצום. 'וַיֹּאמֶר' - לשון הווה - השם מדבר אל המדריכים שלו עכשיו מתוך הכתוב. 'אֱמֹר' - בלי תוספת ו' - השם מבקש ממשה להיות מדויק עם המדריכים הקדושים ומבקש ממנו למסור להם להדריך בצורה מכבדת ומרוממת. 'וְאָמַרְתָּ' - לשון עבר - השם מזכיר למשה שהוא כבר דיבר עם המדריכים הללו בימי המדבר וכעת הוא רק מזכיר לו זאת. פלא פלאים. ומסביר ממש שכל מי שקיבל תפקיד בעולם הזה להיות מורה דרך אל הקדושה נבחר כבר בזמן מתן תורה. המילה 'יטמא' לשון טמא, אותיות אטם. אוטם זה מקום סגור הרמטי, ו 'עמיו' - אותיות 'מעיו' (המעיים שלו). מה שמלמד אותנו, כשם שאוכל לא בריא עלול ליצור אוטם בדרכי המעיים, כך דיבורים לא מאירים עלולים ליצור אוטם על נפש האדם. מסקנה: אדם המנהיג חייו עפ"י ההנחיה שלמדנו היום - אומר את דבריו בשפה מאירת נפש - בנועם כבוד ויראה, יביא להתרוממות נפשו, יאיר לחברו ומאליו ישתייך לאנשי הדוגמה והמופת. שנזכה להוציא מפינו רק דיבורים טובים - אמירות מאירות, אמן. *חשוב שנבין מהי טומאה והרבה מעבר לפן הדתי בפן הרוחני, שהרי אם לא נבין מה אוטם אותנו איך בכלל נוכל לחיות חיים של פתיחות ושפע, ובריאות וישע (בנפש ובגוף). אז כמובן שאת התשובה אני תמיד מוצאת במילה. המילה 'טומאה' למדנו אותיות 'אטומה'. האטימות הראשונית מתחילה/נוצרת מטומאת המחשבה ומשתלשלת אל טומאת הדיבור ומשתלשלת אל טומאת המעשה. לדג': כשאדם תופס במחשבתו ש"היהדות מגבילה" - הוא מיד יוצר אוטם במחשבה המגבילה אותו ועוצרת את זרימת השפע בחייו כשהאמת היא הפוכה לגמרי - היהדות היא המשחררת!!! צריך ללמוד אותה. (אל נתפלא מדוע הרוב הגדול סובל מבעיות גב, אנו מגבילים את עצמנו בתפיסת העולם שלנו). כשאדם תופס במחשבתו תפיסה שכזאת הוא למעשה אינו אוחז באמת ונופל. וזוהי רק דוגמה קטנה לתפיסת עולם שתופסת ומגבילה, יש לא מעט תפיסות עולם שינקנו בדרך ועלינו לשחררם, איך? ע"י לימוד פנימיות האור!! כשאנו לא נצמדים לדרך ולהנהגה נעלה אנו למעשה נתפסים ברשת של עצמנו ונמצאים מוגבלים מעצמנו: נכות רגשית ופיסית המשבשים חיים. למה? כי לא הגבלנו את עצמנו! מתירנות מעולם לא הייתה ולא תהיה דרך חיים של אמת, אושר ושלווה. ואילו דרך של גבולות היא דרך של אמת אושר ושלווה. תפיסת עולם כגון: 'היהודית משחררת' מולידה מחשבה שהיא הפך הטומאה/אטימות, היא פותחת לאדם מסלול של דיבורים טובים מעשים טובים שלרוב מובילים לבריאות ושפע. מחשבה נאורה מורא אל הטהרה/היופי. טהרה כמו רהיט, ואומר: כשאדם חושב בהיר הוא מחובר לנפשו המרוממת ונראה כ- רהיט יפה - נראה אדם - "...ויהי האדם לנפש חיה" ומהי נפש חיה? כשמה חיה/שמחה. כדאי שנבין שמעבר לשפה העברית יש כאן הנחיה רוחנית שהיא הטבת חיים. יוצא מכך, שכל עניין הפרנסה יושב לא פעם על טומאת הפה - רסן פה, פרנסה = רסנ פה, ואף המילה 'אמור' בצד האטום שלה רומזת על המילה 'רומא' לשון רמאות - המלמדת שאם האדם לא חושב גבוה ומרומם הוא בבחינת רמאי - מרמה את עצמו ובוודאי שהוא ירמה אחרים (גם מבלי שיתכוון). הנה לנו דרך וכלים הכיצד לפתוח את האוטם בחיינו ולהביא לשחרור מרבי. הכל מתחיל ונגמר במחשבה!!!!!! שנזכה לחשוב טוב, לאמור דברים טובים שישמחו אותנו ואת כל בני האדם. אין מצווה גדולה יותר מלשמח את עצמנו ואת האחר.