פָּרָשַׁת 'אַחֲרֵי (מ)וֹת' - 'אַחְרָיוּת' שלנו לדעת!

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ". כמדי שבוע, אנו מנסים להבין מה הסוד הטמון בכותרת הפותחת את הפרשה, הלא התורה היא המצפן בחיינו, והיא המחזיקה בסודות גבוהים שיסייעו לנו בהנהגת חיינו. בואו נגלה מה הסוד השבוע. הכותרת ׳אחרי מות׳ - אפשר לומר צורמת במעט וגם נראית שחסר לה המשך, ובכלל מדוע לא קראו לפרשה פרשת ׳מות׳, למה מועילה המילה 'אחרי'? לכל מילה, פסיק, ניקוד והברה ישנה משמעות עצומה בתורה ולכן כשאנו נוגעים בהבנת הסוד העומד אחר המילים אנו חייבים לדקדק בכתוב. אם נתבונן אל צמד המילים: 'אחרי מות', נגלה שיש בהן את המילה 'אחריות' והאות מ' - הרומזות לנו לקחת אחריות קודם כל על הדעת שלנו, מניין הבטחון? מהכתוב. האות מ' בקבלה ערכה 40 שעפ"י חז"ל "בן 40 לבינה" - גיל הדעת הבונה בתוכנו בגרות הגדלה לאחריות. ככתוב: "רֵאשִׁ֣ית חָ֭כְמָה קְנֵ֣ה חָכְמָ֑ה וּבְכָל־קִ֝נְיָנְךָ֗ קְנֵ֣ה בִינָֽה" (משלי ד,ז) - זהו המקור למשפט הידוע שדרשו חז"ל: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". מה זה לקנות דעת? לרכוש קנין רוחני - חכמה גבוהה מאתנו המלמדת אותנו לראות את החיים ממקום נאור ואמתי ופשוט ולא כפי שהורגלנו לראות  ממקום נמוך, מסובך ודרמטי. זוהי דעת פנימיות התורה המלמדת את האדם להתבונן פנימה ולהתחדש תוך שימוש במציאות שנבראה לסייע לנו למצוא את האות/הקסם האלוקי שבנו. מצאנו? כבר לא חסר כלום. יש שלוות הנפש, ביטחון, אומץ וחשיפת היצירה המקודשת מתוכנו. מה זה למצוא את האות? להבין מה מנע מאתנו לחוות את אותה שלווה פנימית, וזה לרוב נובע מחוסר פנימי בנפש המוליד תלות רגשית באדם אחר, הנובעת מרצון לקבל אהבה ושייכות שהיו חסרים לנו בילדותנו. אז כשאנו מבינים את שורש ההסתרה ומתבוננים פנימה אל ההרגשה הנוראית שנצרבה בנפשנו מבלי להאשים אף אדם אחר אלא להתבגר ולהבין שהשם הוריד אותנו לחוויית החיסרון כדי שנשאף למילוי האמתי - רוחניות וקרבה להשם כשהאמצעים לכך היא תורת משה רבנו בחלקה הפנימי ביותר - הסוד - תורת הנסתר - שאותה גילה לנו התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, ניצוץ של משה רבנו שקיבל רשות מן השמים להוריד חכמה שהייתה סתומה ויועדה לדור שלנו המסוגל להגיע לגדלות רוחנית והפצת האור בזכותה. מכאן, אנו רואים כי 'אחרי מות' - הן צמד מילים המרמזות לנו על האחריות שאנו מחויבים לקחת על הדעת שלנו, ולא, נחווה בנפשנו מות רוחני שבוודאי יביא לקריסת הגוף. הנפש והגוף קשורים זה בזה, הנפש היא מקור החיים ולכן אחריות אמיתית היא להתמקד פנימה. מסקנה: אם לא ניקח אחריות על נפשנו אנו עלולים למות בעודנו חיים. במילה 'אחריות' מופיעה המילה 'רוח' וזה מה שמחזק עוד יותר את העובדה כי אחריות נובעת מחיבור לרוח - לחלק הגבוה שבאדם ממנו הוא בעצמו נובע/בא לידי ביטוי בעולם. במילה אחריות מופיעות המילים: 'אחות' ו 'חירות' הרומזות לנו כי לקיחת אחריות על הדעת שלנו, על הנפש שלנו היא המוציאה אותנו לחירות שאנו חולמים עליה. אין חרות לנפש בלא לקיחת אחריות על הדעת האלוקית שבנו.  הפרשה פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ". הפסוק מדבר על בניו של אהרון הכהן: נדב ואביהו שעשו מעשה פגום, הם נכנסו למקום שאסור להם ואף הוסיפו אש למזבח על אף שידעו שאש מן השמיים אמורה לבער את הקורבנות, ובמעשה זה פגמו באמונה בהשם, פעלו ביהירות והתנשאות על היותם בני אהרון ועל כן נענשו באותה המידה - כפי שהם הוסיפו אש (זרה), השם הוסיף להם אש טהורה שנטלה את נשמתם. מה יש לנו כאן? הסיפור על נדב ואביהו אינו רק סיפור, הוא כלי לעבודת הנפש עבורנו. הקב"ה מראה לנו מה קורה לאדם שמתקרב לאש ואף מוסיף עליה, על איזו אש מדובר? אש פיסית? לא. מדובר על הכעס שבאדם וההתלהטות שבתוכו שמביאה אותו להרגשה שהוא גוף בלי נשמה, בדיוק כמו שקרה לנדב ואביהו שנותרו עם גוף שלם אך בלא נשמה. זהו עיקר המקרה - לא להיכנס למקום שאסור לנו ובטח לברוח מן המחלוקת והכעס, להחזיק באמונה שלמה בבורא ולא לנסותו גם כשאנו חושבים שהשגנו אמונה, תמיד להרגיש שאנו שפלים בעיני השם וענווים פי כמה. במידה ואנו מרגישים בתוכנו כעס כלשהו לנסות להבין מה השורש לכעס ולא להפנות אותו לאחרים!!! זה קשה מאוד בהתחלה אך כשאני מבין שהשורש של הכעס מתעורר מתוכי מהסיבה שאני 1. רוצה לקבל משהו מהאחר ואני לא מקבל, או 2. שעדיין לא למדתי לשים גבול להתנהגות של האחר אני אמור להבין שיש לי כאן עבודה עם העצמי ולא עם האחר!! רצוני לקבל כבוד ומזלזלים בי? 1. אבין שאני בעצמי נוהג בחוסר כבוד כלפי אדם או כלפי בורא עולם בהנהגת חיי 2. אלמד לתת כבוד ולשים גבול למי שעמד מולי. זוהי עבודה על המידות. זוהי עבודה רוחנית שתוצאותיה שלום. כך לגבי כל רצון מהאחר: ערך, נראות, אהבה, שייכות וכו'. העולם נברא לשקף לנו במה אנו חסרים בעצמנו והיכן לשים גבול. למעשה כשאנו מגלים את הערך מתוכנו אנו הרבה יותר חזקים ומכבדים. בעבודה על המידות בראש ובראשונה עלינו לצאת מן האשמה החיצונית, למה? כי זה ילדותי לחשוב שהאחר אשם בסבל שלי. מה בוגר? להבין שבי קיימת מידה כגון הכעס הזקוקה לזיכוך, לכן יגיעו אנשים שיעוררו זאת מתוכנו. האנשים פועלים לפי שליחות אלוקית, הם לא הבעיה, הם איפא הפתרון. נזכור!  אשמה = אש מה'. האשמה מביאה להתלקחות ואיבוד הנפש. יש לעבוד בכל כוחנו על מידת הכעס שבנו המוציאה אותנו מן העולם הזה בעודנו "חיים". יש כאן בסיפור ובהדרכה קריאה לאמונה שלמה בכח גדול מאתנו! קריאה לענווה וצניעות בקרבנו ובקרב הסובבים אותנו - לא לחשוב שאנו טובים יותר או חשובים יותר ממישהו אחר, אלא לדעת שכולנו נשמות שנחצבו ממקור אחד שלם וכולנו זהים במהותנו ורק שונים בדעותינו ואת זה יש לכבד ולא לבטל. 'בְּקָרְבָתָם' - רמז לקורבנות, קריאה לא להיות *קורבן של החיים אלא אומן של החיים!!! ובהנהגת חיים שכזאת נזכה למידה כנגד מידה והשם יוסיף עלינו אור לנשמה. שנזכה להיות אור גדול - יחד זה תמיד אור גדול יותר… ״יחד לב אל לב, נפתח ונראה ת'אור שבשמיים יחד לב אל לב, נפתח בתקווה לאהבה, ורק אם נאמין ובלי שום דאווין..." אחריות שלנו לחקור לדעת מעבר למה שאנו כבר יודעים ולהיגאל. 

*מהו קורבן? קורבן רמז ל רקוב, משהו שהתקלקל בנו, וזוהי רק הדעת שהתקלקלה! כולנו תחילה מקולקלים/רקובים מלאים בקור רוחני, זהו המסע, תחילה קלקול סופו תיקון (בכמה גלגולים זה ייקח אנו לא יכולים לדעת). ניתן לראות כי במילה קורבן יש גם את המילה קרוב, ואומר: שדווקא מתוך הקורבן שנשאבנו להיות נוכל להתקרב למהות שלנו, איך? ע"י דעת! להבין שחלקנו מתנהגים בצורה קורבנית כי למדנו שככה אולי נזכה לקבל יחס ואהבה שכל כך היו חסרים לנו, וכאן לעצור ולהבין שזהו דפוס אוטומטי לחסרון בנפש שלא באמת מעניק חיים, אלא מוות. ידיעה כזאת אמורה לחולל בנו מהפך! אנו מבינים שפעלנו מתוך מצוקה נפשית שהיציאה ממנה היא אך ורק ע"י התבוננות והתפקחות. פעלנו מתוך חיסרון באהבה, נתחבר להבנת התהליך שהבורא יצר באדם - ניתוק - תינוק - תיקון ונתחיל לגדל בתוכנו את השם, את האהבה שתמיד הייתה בנו רק אנו היינו דבוקים בחוסר. עלינו לזהות את הדפוס כדוגמת הקורבנות ולפעול לבערו מקרבנו - הקורבנות מכלה, והאחריות מחייה. שנזכה לזהות את הרצון העמוק שלנו, נבין אותו ונפעל בו אהבה. למשל: אישה רוצה לקבל יחס אהבה שייכות היא בוודאי צריכה לקבל אך לא לפני שהיא תתייחס לעצמה בכבוד, תאהב את הילדה השוכנת בתוכה זאת שחיים שלמים רצתה שיראו אותה ויאהבו אותה ושם פנימה היא תעשה שלום ותשחרר כל תלות רגשית באדם חיצוני ותשתייך לאמונה וביטחון שלמים בבורא והנהגתו השלמה להביא אותנו לגילוי האחריות השמחה והחרות. אחריות היא אחות החרות. 

*בשנה שאינה מעוברת קוראים את הפרשות אחרי מות - קדושים יחד. ואומר: שאחרי שאנו עושים תהליך עמוק פנימה כפי שציינו, אנו בהחלט נחווה סוג של אובדן, סוג של מוות של האני הישן: הקורבן המתמסכן התלוי - נחווה תקופת אבלות ממש שחווים אנשים שנמצאים בשיאו של תהליך רוחני מאוד מתפתח של השלת האדם שחשבתי שאני: המפוחד, המבוהל, התלוי וכו.. אל האדם החופשי מהאשמה, חופשי מרגשות קשים, חופשי מהילד הפגוע שהיה חי בתוכי - פשוט חופשי. וזה מה שנקרא: אחרי מות ---- קדושים. אחרי שהאדם חווה בנפשו את חווית המוות של האני הישן ומתעורר ללקיחת אחריות שבדעת, הוא למעשה חווה בנפשו קדושה/הבדלה מן ההבל של העולם אל האמת הפנימית שתמיד הייתה בתוכו וחיכתה להתגלם בו. האדם מתגלם להיות אדם. וכאן זה המקום להודות לכל האנשים שנכנסו לחיינו וגם לאלה שיצאו, שחשבנו שהם רעים, אכזריים, קשים, נצלנים, כפויי טובה וכו'.. הם נשלחו אלינו ספיישל כדי לשקף לנו את החלקים שאנו חייבים לסדר בתוכנו למען חשיפת הקדושה/הפאר שבנו. האנשים הם מעין רנטגן לעולמנו הפנימי. כולנו נמצאים כאן במעין מעבדה לתיקון הנשמה. כולנו אמורים להיות חוקרים בדעת עליונה, למען רקיחת המזור לנפשנו. אז חקירה מובילה ל רקיחה רוחנית. לכן תחילה נהיה רחוקים. הרחוק - חוקר - ורוקח.