פָּרָשַׁת 'אַחֲרֵי (מ)וֹת' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ, כִּי רַק אַחֲרֵי שֶׁנַּחְוֶה מָוֶת רוּחָנִי (בְּנַפְשֵׁנוּ), נוּכַל לִבְנוֹת מִתּוֹכֵנוּ אִישִׁיּוּת חֲדָשָׁה וּמְאִירַת חַיִּים. זוֹהִי הָאַחְרָיוּת שֶׁלָּנוּ.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ". לפני שנתחיל חשוב לציין, כי בשנה שהיא מעוברת קוראים את הפרשות: 'אחרי מות' ו 'קדושים' יחד. (במטרה להספיק ולסיים את חומש ויקרא לפני חג השבועות). פרשת 'אחרי מות' עוסקת אף היא ברובד מאוד עמוק הנמצא בנפש האדם. במבט ראשוני, הכותרת 'אחרי מות' מעלה שאלות. כמו: אחרי מות של מי? ומדוע לא מספיק לקרוא לפרשה פרשת 'מות'. ומה העניין עם המילה 'אחרי'. והתשובה לכל השאלות הללו היא: התורה כתובה בצורה של צופן, של סוד, וכדי לגלות את הסוד, חייבת להתעורר באדם המתבונן סקרנות שתוביל אותו לחקירה שתוביל אותו לגילוי האמת הנסתרת מתוך הכתוב. שהיא אוצרות לנפש. התורה במהותה היא רוחנית. אך כדי לחוות את הנעימות שבה, נצטרך להתחבר לרוח. איך? באמצעות המילים. ובכן, בהתבוננות בצמד המילים: 'אחרי (מ)ות', ניתן לראות את המילה אחריות. ואומר: שאחרי שאדם מת בנפשו, קורס מהאגו והעקשנות מצד הנפש הבהמית ששלטה בו, הוא מוכרח להתחיל לקחת אחריות אמיתית על חייו, הוא מוכרח להכיר בתמימות ובפשטות של החיים. לכן המילה 'מות' - אותיות תום - תמימות וסיומת, רומזת לנו לסיים עם המעטפת השקרית שעטינו על עצמנו (ולרוב מבלי שנתכוון לכך), ולהתחיל לגלות את עצמותנו - את עצם מהותנו. מאחר והתורה עוסקת בנפש האדם וריפויו, היא מכוונת למוות רוחני. למוות שנגרם לאדם בנפשו. כשהוא קורס מהזהות הישנה ששהה בתוכה רוב חייו, ומתעורר לזהות חדשה מתוכו. בשלב הזה שבין הקריסה הנפשית לבניה מחדש, מתרחש המוות הרוחני. האדם חווה כאב עצום בנפשו. הוא חווה ריקנות, שממה, בדידות, חוסר מוטיבציה, חוסר אונים, בלבול, חוסר וודאות, הנצרכים בכדי ליצור באדם מקום חדש בנפש. בקבלה למצב הזה קוראים: 'שבירת הכלי'. האדם עפ"י הקבלה הוא כלי שדרכו השם רוצה להעביר אות אורו. אך אדם כשהוא חסר בדעת גבוהה, נמצא, שאינו מאפשר את המעבר האלוקי. הוא חסום ברגש הכעס. לכן, כדי להביא אותו לדעת גבוהה ואיכותית, הוא יצרך ללמוד תורה - את פנימיות התורה, אחרת, הוא יגלה זאת (בתקווה) בדרך של ייסורים. לכן חכמים מגלים לנו שיש שתי דרכים לתיקון האדם. או בדרך התורה, או בדרך של ייסורים. בדור שלנו, מאחר ולא תמיד אנו משכילים לגשת למקור החיים - לתורה המאירה שלנו. נראה שלא מעט מאתנו נאלצים להתמודד עם ייסורי נפש וגוף קשים מאוד, ואת רק מפני שהפרנו את הסדר הטוב. וכדי לחזור לאיזון נצטרך לשוב את האותנטיות שאותה מציעה חכמת התורה. מה שאומר, שעד שנשכיל לא פעם שנאלץ לחוות 'מוות' רוחני - קריסה של הזהות הישנה וזוהי המתנה הכי גדולה שיכולה לקרות לאדם. מפני: שהקריסה תשיב אותו לאני העליון שתואם את אישיותו האמיתית. הקריסה תרסק בו את צורת החיים הקודמת והמעוותת. של רדיפה ותלות שהתישה את נפשו ואילצה אותו להתמודד עם סיטואציות מאוד קשות במציאות שכל מטרתן לעצור את האדם מההתנהגות הרעה שנהג בה. לגלות לו שהוא שבוי ליצרים שבו ומכור רגשית לאחר. אדם כזה אינו חופשי. אדם כזה כלוא בתוך עצמו. אדם כזה מוכרח למות בכדי להתקדש. מה זה להתקדש? להתחדש בדעת חדשה ופנימית יותר. לכן מיד אחרי פרשת 'אחרי מות' מופיעה הפרשה 'קדושים'. בלשון רבים. ככתוב בה: דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם. השם מבקש מאתנו להיות קדושים כמוהו. מה זה כמוהו? בדעת. לא במקרה כתובה המילה 'עדת'. השם הוריד לעולם תורה ונטע בה דעת אלוקית. אותה הוא חפץ שנדע. היא מגלה באדם את הפנימיות והקדושה שבו. היא דורשת שקידה בהחלט. אז מוות רוחני הוא שלב מקודש בנפש האדם. מבלי שהוא ידע זה אפילו חלומו הנסתר. מפני שמיד לאחר מכן, הוא יתחיל לחוות את עצמו, את המקום הכי אינטימי בתוכו, זה שברח ממנו שנים ואף גלגולים רבים. והיום, אין מנוס, אלא להתקדש. 'אחרי מות' - קדושים! זהו בהחלט מהלך נפשי שלא תמיד יודעים להסביר אותו, אך הוא מורגש כמוות, כתקופה של אבלות. הנפש והנשמה מתאבלות ממש על עזיבתם של כל "הסוהרים" הפנימיים שלנו: האגו-הפחד-הכעס-השנאה- האכזבה-התלות וההתמכרות הרגשית וכו'..בכל זאת, הרגל, גם כשהוא רע, לא פשוט להתפטר ממנו. הראיה. בתקופת מצרים ופרעה. עם ישראל לא רצה לעזוב את מצרים. לא רצה לעזוב את העבודה הקשה בפרך ולא את שליטת פרעה הרשע שהתעלל בהם. מדוע? מפני שהם התרגלו לקושי ולכאב. וגם כשמשה רבינו הוציא אותם ממצרים, הם ביקשו ממנו לחזור לשם. מה שמסביר, שזה ב dna שלנו להיות מכורים לרע ולשוב למוכר. אך זה בדיוק המקום שהורג אותנו. זה המקום שמעצים בתוכנו את הפחד ולא מאפשר לנו להכיר את האדם האמיץ שאנו. לא מאפשר לנו להכיר את האהבה שאנו המכוסה בלא מעט טינה, שנאה וכעס (שאם נברר אותם בתוכנו נגלה שהם לא שייכים לשום אדם חיצוני באמת). הרי, אם אני חוזר לכאב ולמוכר אני בעצם מכריז 'לא בא לי להתמודד עם האמת, בא לי עוד קצת מן השקר'. אז נותנים לו חוויה בשקר ובאשליה. וכאן חשוב שנדע, השם הוא היחיד הפועל במציאות. לא פעם שניאלץ לחוות סיטואציות קשות שנכתבו לנו מראשיתנו. חוב זה חוב. בחלק ניכר מן החיים נאלץ לשלם חוב רגשי היושב על אגו והתמכרות, שאותו נהיה חייבים להשיל מעלינו בכדי להתחיל לחיות באמת. עלינו להיות שותפים של הבורא ושותפים מוכרחים להבין את המהלכים הנסתרים, אחרת איך יהיו שותפים. בואו נחשוב כמו עסק. מנהל הרוצה להוציא לפועל רעיון חדש לעולם, מוכרח לשתף את השותפים שלו בכל המהלכים שרק הם יודעים אותם, אחרת, לבדו, הרעיון לא יוכל לצאת לעולם. כך אנחנו. שותפיו של השם, מוכרחים לדעת את המהלכים הנסתרים של הרעיון העצום שלו - להפיץ אהבה בעולם. וכדי להפיץ אהבה אנו מוכרחים להיות אהבה בעצמנו, וכדי להיות אהבה בעצמנו, אנו מוכרחים לדעת מהו השקר וההסוואה שאנו שבויים אליהם. ומדוע מתרחש הכאוס שמוביל למוות מנטלי. השם מנסה לנער אותנו מהחשכה. זה הרעיון המרכזי. לכן המילים רעיון וניעור בעלות אותו השורש. עלינו להתחיל לזהות מתוכנו מי פועל עכשיו, הנפש הבהמית (האגו) או הנפש האלוקית (הענווה). עלינו ללמוד לזהות את ההתמכרות והתלות שעולה מתוכנו, ולהתמלא חמלה כלפי עצמנו. אחרי הכול, אנחנו לא אשמים שהאוטומט פועל ושולט בנו, אך מה, מחובתנו להתחיל לזהות אותו. כי רק כך נוכל לחוות חירות ושמחה. כתוב: "מודה ועוזב ירוחם". כשנודה שאנו מכורים ותלויים רגשית, ירחמו עלינו מן השמים. ונחווה הקלה. אך ברגע שנתנגד, נחווה כאב. ההתנגדות הפנימית היא שיא האגו והחסימה הרגשית. היא זאת שמובילה בסופו של דבר למוות רוחני. אדם שיש בו התנגדות נמצא נשלט ע"י הפרעה שבתוכו השואב אותו בכל פעם מחדש למצרים שבנפשו, וזה השואב אליו קשיים אינסופיים במציאות. לכן, האדם מוכרח להבין שהוא עושה נזק לעצמו והשם מנסה להצילו. איך השם מנסה להציל? דרך אותם אירועי חיים קשים המשקפים לאדם את העקשנות שקיימת בו. עולם הנפש הוא עולם ומלואו. המציאות תמיד תשקף את מה שקורה בנפש שלנו. וכשאדם מדלג על נפשו הוא למעשה מדלג על עצמו ועל איכות חייו. מה שבטוח, מאחר והשם פועל במציאות ביד רמה, הוא תמיד ינסה לעורר את האדם לשינוי, אך אם האדם לא יתעורר, היד תהיה קשה יותר אתו. והוא יאלץ להגיע לשבירה - למוות מנטלי/רוחני, שתוליד מבנה אישיות חדש. יוצא, כי בחלקו הראשוני במהלך חייו של האדם, כפי שדרשו חז"ל - בן 40 לבינה (פלוס מינוס), האדם יאלץ לחוות את כל הכאוס שהושרש בו מהוריו (ומגלגולים קודמים) ומחוויות שעבר, במטרה להביא אותו לתיקון נפשו, הנעשה ע"י שבירת ליבו. כפי שאמר רבי נחמן מברסלב "אין שלם מלב שבור". ובהמשך חייו נדרשת ממנו לקיחת אחריות רגשית. לא עוד כעס ושנאת חינם! אלא, אהבת חינם. כמה גדולה היא הדעת היא מבקשת מאתנו דע את התכלית. ומהי תכלית? להיות ל כלי אינסופי. להיות לכלי/לאדם מתוקן שהשם מאיר דרכו בחופשיות. שזרימת החיים מתקיימת בו. המילה 'תכלית' מורכבת מהמילה האמצעית כלי והאותיות ת' ת' היוצרות את הספרה 8 = אינסוף. כלי אינסופי. זוהי מהות האדם להשיל מעליו את האגו וההתנגדות, וללבוש את הענווה וההתאהבות. להגיע לזה דורש אומץ, עקשנות חיובית של דבקות במטרה האלוקית, והרבה מאוד סיעתא דשמעיה. האחריות הרגשית היא שלנו. החירות היא תוצאה לתיקון שנעשה. נזכור - כשיש בנפש חיסרון והיא אינה מלאה בדעת אלוקית (כי רק דעת באמת ממלא את הנפש), האדם נמצא אסיר השבוי לנפש הבהמית שבו (האגו, התלות, ההרס העצמי וכו'..), וכדי לצאת ממנה הוא יהיה חייב להגיע בנפשו למיאוס בעצמו והנהגתו. הוא יהיה מוכרח להרגיש בליבו שהכול הבל הבלים והתורה היא אמת. בסופו של דבר רק חכמת התורה יכולה להתיר את האדם מהכלא שהוא נמצא בתוכו. לכן היא נבראה לפניו. במילה 'אחריות' מופיעה גם המילה 'רוח'. מה שמחזק עוד יותר את העובדה כי אחריות פנימית נובעת מחיבור לרוח - לחלק הגבוה שבאדם ממנו הוא בעצמו נובע ובא לידי ביטוי בעולם. במילה אחריות מופיעה גם המילה: 'חירות' הרומזת לנו כי לקיחת אחריות על הדעת/הנפש שלנו היא שתוציא אותנו אל החירות שאנו משוועים אליה. אין חרות בלא לקיחת אחריות! הפרשה פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ". הפסוק מדבר על בניו של אהרון הכהן: נדב ואביהו שעשו מעשה פגום. הם נכנסו למקום שנאסר עליהם, ולא רק שנכנסו גם הוסיפו אש למזבח על אף שידעו שאש מן השמיים אמורה לבער את הקורבנות. ובמעשה זה פגמו באמונה בהשם. פעלו ביהירות והתנשאות על היותם בני אהרון ועל כן נענשו באותה המידה - כפי שהם הוסיפו אש, השם הוסיף להם אש שנטלה את נשמתם. מה יש לנו כאן? הסיפור על נדב ואביהו אינו רק סיפור, הוא כלי לעבודת הנפש עבורנו. הקב"ה מראה לנו מה קורה לאדם שמתקרב לאש ואף מוסיף עליה, על איזו אש מדובר? אש פיסית? לא. מדובר על הכעס שמרתיח את האדם ומבעיר אותו בזעם שמנתק אותו מהנשמה שבו. אדם שנשלט ע"י הכעס שבו נחשב לאדם שמאבד את עולמו הרוחני. ככתוב: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". אדם שהקנאה והכעס שולטים בו נמצא כגוף בלא נשמה. בדיוק כמו שקרה לנדב ואביהו שנותרו עם גוף שלם אך בלא נשמה. הכעס הוא שורש של כל המידות הקשות והוא נובע מכאב פנימי לא פתור היושב על דחיה פנימית, על נטישה רגשית, שהצטברו לכעס עמוק וריחוק מן העצמי הפשוט והמשוחרר. חוסר בדעת עליונה תמיד יוביל להעצמת האגו ההרסני. אך כשאדם מתחבר לעצמו - לעובדה שהוא כבר בעל ערך בלי להתאמץ להוכיח זאת, הוא נרגע. הרי האדם הוא הנשמה שבו. לא התפקיד שרכש או המספרים שצבר בבנק. וכשאדם מתעורר לנשמה שבו ואוהב את אלוקיו, הוא אינו נזקק עוד לאישורים. הוא לומד לנהל את מחשבתו, רגשותיו ותגובותיו, והופך למלך המולך על מוחו (החלטותיו), ליבו (רגשותיו) ותאוותיו (כבד) . המילה 'בְּקָרְבָתָם' רומזת לנו על עניין הקורבנות שבנפש שנגרמת מעצבות פנימית. השם קורא לנו לא להיות *קורבן של החיים אלא אומן של החיים. "יגעת ומצאת, תאמין". ובהנהגת חיים שכזאת נזכה למידה כנגד מידה והשם יוסיף עלינו אור לנשמה. שנזכה להיות אור גדול - יחד זה תמיד אור גדול יותר. ״יחד לב אל לב, נפתח ונראה ת'אור שבשמיים יחד לב אל לב, נפתח בתקווה לאהבה, ורק אם נאמין ובלי שום דאווין..." רק אמת ואהבה טובה. 

*מהו קורבן? קורבן רמז ל רקוב. משהו שהתקלקל בנו. וזוהי רק הדעת שהתקלקלה! וזהו הקור הרגשי שהתבצרנו לתוכו. זהו המסע. תחילה קלקול סופו תיקון (בכמה גלגולים זה ייקח אנו לא יכולים לדעת). ניתן לראות כי במילה קורבן יש גם את המילה קרוב, ואומר: שדווקא מתוך תחושת הקורבן שנשאבנו אליו, נוכל להתקרב למהות שלנו, איך? ע"י דעת! עלינו להבין שחלקנו מתנהגים בצורה של קורבנות מפני שלמדנו שאולי בדרך זו נזכה לקבל יחס ואהבה שכל כך היו חסרים לנו. זהו דפוס ואוטומט שייעצר רק ע"י חיזוק הנפש וידיעתו. אחרי שהאדם חווה בנפשו את חווית המוות של האני הישן ומתעורר ללקיחת אחריות, הוא למעשה חווה בנפשו קדושה/הבדלה מן ההבל של העולם אל האמת הפנימית שתמיד הייתה בתוכו וחיכתה להתגלם בו. האדם מתגלם להיות אדם. וכאן זה המקום להודות לכל האנשים שנכנסו לחיינו וגם לאלה שיצאו, ושחשבנו עליהם כל מיני מחשבות לא טובות, כשהם בסה"כ נשלחו למלא תפקיד חשוב בחיינו. לסייע לנו לתקן את עצמנו. להראות לנו עד כמה אנו אחוזים בפחד ותלויים רגשי. ללמד אותנו לשים גבול ולהתעצם. הם נשלחו אלינו במיוחד כדי ללחוץ לנו על הכאב ולהוליד את הייחודיות מתוכנו. האנשים הם מעין רנטגן לעולמנו הפנימי. הם עובדים בשליחות הבורא. הם לא ישויות בפני עצמן. כך שלא שייך יותר להאשים את בני האדם בכלום. אלא, להתבונן עליהם ולשאול את השם 'מה אני צריך ללמוד מהמפגש עם אותו אדם'. הוא אכזב אותי, לשאול את מי אני מאכזב, היתכן את עצמי? שאני עדיין נמשך אחר הכעס במקום אחר קו זכות ואהבת השם ואדם. אנו לרוב, מאכזבים את עצמנו לכן המציאות תפגיש אותנו שוב ושוב עם אכזבה (שתתגלם באנשים). כך המבניות הרוחנית פועלת. ומה זה לאכזב את עצמי/את הנשמה שבי? לא לתת לה להתגלות. להמשיך לכלוא אותה ברדיפה ותלות. הנשמה היא חופשית, אינה רודפת ואינה תלותית. תכליתה להאיר מתוך האדם. וכל עוד זה לא קורה, היא מציקה לנו. שולחת אנשים שיציקו לנו. היא לא תירגע עד שהיא תקבל את שלה. את אורה. כולנו נמצאים כאן במעין מעבדה לתיקון הנשמה. כולנו תחילה נהיה רחוקים מעצמנו, ואז נהיה לחוקרים אחר האמת. האמת היא הרקיחה.