פָּרָשַׁת 'נִ(צָּ)בִים -מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁאִם נַשְׂכִּיל לָשׁוּב לְהִתְנַהֲגוּת טוֹבָה בִּזְמַנֵּי הַקֹּשִׁי וְהַגָּלוּת, הַשֵּׁם יַרְאֶה לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ וְהַבְּרָכָה.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל". (דברים כט, ט). בסימן טוב ומזל טוב, הגענו לפרשה השמינית בספר דברים. פרשה שבה משה רבנו מורנו הגדול והדגול מקיים כינוס אחרון לפני מותו ובו הוא מבקש מהעם להתחייב בשבועת הברית שזה לקיים את התורה והמצוות. ומסביר להם את העונשים שיבואו עליהם (הקללה) במידה ולא יקיימו אותם (כפי שמפורט בפרשה הקודמת -'כי תבוא'). משה מסביר לישראל שהשבועה תחייב אותם להיות העם של ה' והוא יהיה להם לאלוקים. כמו שנשבע לאבות הקדושים. ושבועתם זו תחייב גם את הדורות הבאים עד סוף כל הדורות. ככתוב: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת: כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". עם ישראל קיבל עליו את הברית בשבועה, והרי היא קיימת מאז ולעולם! ואומר: שכבר נשבענו ועלינו לשוב לשורשים ולגלות זאת. ככתוב: "וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ". אוסיף פסוק נוסף מהפרשה שהוא בעיני פסוק מדהים. "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ". מה יש לנו כאן? מה זה למול את הלב? הייתכן כי ללב שלנו יש עורלה? וכאן שימו לב!! השם מתכוון למול/לחתוך לנו את 'עורלת הלב' - שהיא הרעילות שהתלבשה על ליבנו (הכעס והטינה, השנאה והאשמה וכ'..) האוטמת את ליבנו מלחוות אהבת באמת. איך נזכה שהשם ימול את עורלת ליבנו? על ידי כך שנתקרב אליו ונבין מה הרצון האמתי של הנשמה שלנו. הנשמה משתוקקת לאחדות פנימית - אנו עם בוראנו. אנו עם החלק האלוקי שבנו. מה שאומר, שעלינו לברר את ליבנו. מה אנו באמת רוצים לקבל עמוק פנימה כל חיינו, אהבה? ערך? כבוד? את הכל? עלינו להבין שאת אלו הוא נהיה מוכרחים למצוא קודם בעצמנו יחד עם הקשר שנבנה מול בוראנו. עלינו להגיע בלב שלנו לאהבת השם, לכבד ולהעריך את עצמנו מעצם היותנו, ובכך נרפה מן הרצון לקבל זאת מהחוץ. פחות נכעס, פחות נסבול ולאט לאט נסיר מעל ליבנו את הרעילות/העורלה שחוסמת את האור והשפע הטמונים בנו. משה רבנו בישר לעם שכאשר יעשו תשובה בגלות (בזמנים שמאוד קשה לאדם מבחינה נפשית ופיזית) ה' יביא את כל הקללות שנכתבו בתורה על האויבים: "וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ", ועם ישראל יזכו לברכה גדולה - "וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ..."ואוווו. איזו הבטחה. שוב, אם נעשה תשובה בגלות, שזה, למרות הקושי הנפשי שאנו נמצאים בו, הלב הכבד, הקדרות, החוסר וודאות וכו', אם בזמני הגלות שבנפש, נצליח לרצות את השם בכל ליבנו, שזה לרצות להפוך להיות אנשים טובים יותר, מטיבים יותר, מה שיקרה, השם בכבודו ובעצמו ידאג לטפל היוטב באויבים שלנו, ואנחנו נהיה עדים לכך. ולא רק, השם בכבודו ובעצמו יתיר לנו להצליח בכל מעשה ידינו. ואוווווו. הרי, לא פעם אנו רואים אנשים שמאוד מנסים להצליח וזה לא קורה, ועל אף הכישורים והמקצועיות שלהם שום דבר לא קורה, מדוע? מפני שהשם לא התיר. וזאת מפני שהם לא השכילו לשוב לעצמם והעדיפו להישאר בגלות. השם מציעה גאולה דווקא מתוך הגולה. וכדי לזכות בה, עלינו לדעת את כוונתו הנעלה בנו ולהפסיק להתכחש לעובדות האלוהיות. כשנזכה לשוב, ה' ישוב לשמוח עמנו כמו ששמח באבותנו הקדושים. "וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעׇבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כׇל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וְכׇל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד (דברי הימים א'). שלמה - לשון שלמות. השלמות הרוחנית בנפשנו תתגלם רק כאשר נאהב את השם באמת. ניתן לראות כי לאורך כל ההיסטוריה, ישראל הייתה ועדיין מוקפת אויבים ומלחמות ותמיד השם מציל אותנו מידם. מדינה קטנה עם השגחה עצומה שהשם מלווה אותה כמו הילדה הכי אהובה שלו. משמע: אנו רואים כי ה' מקיים את הבטחתו, ומה אתנו? האם אנו מקיימים את השבועה שנשבעו בה אבותינו עבורנו? - האם אנו מצליחים לשוב לאלוהינו גם בצר לנו? ואם לא עכשיו, אימתי?! זה העת לשוב בנפשנו אל אלוהינו. משה רבינו מנהיגנו הנצחי מלמד אותנו לאורך כל הדרך להיות המורים של עצמנו, תוך שימוש בהדרכת התורה - פרשיות התורה. המלוות אותנו אל השלמות והגאולה. שהם דברי אלוקים חיים המעוררים נפש עייפה והמספקות את הרוח שנשמת האדם זקוקה לה בכדי להתקיים. אמן שנבין עד כמה חשוב לחבור ללימוד הפנימי שבתורה, שהיא הרבה מעבר לדת ותבנית - היא הרוח, החופשה והשחרור. פרשת ניצבים באה מיד אחרי פרשת 'כי תצא' ו'כי תבוא'. ללמדנו, כי טרם נוכל להתייצב מול האני העליון שבנו, מול האלוהים, נאלץ לצאת למלחמה מול הכעס והריסותיו שעם הזמן יסיר את עורלת הלב, ישיב אותנו אל האדן הראוי שבנו והמסוגל להתייצב מול השם. נקי. ובחזרה אלינו. פרשת 'ניצבים'. זוהי פרשה של "הגענו לקצה" לא? אתם לא מרגישים? תחושה שעברנו מסע שלם, והנה אנו עומדים כולנו רגע לפני הרגע הגדול - ערב ראש השנה, בו נדרש מאתנו להשתנות. שנה -אותיות שינוי. ראש - אותיות אושר. קרי, השינוי מתחיל בראש שלנו. בחיבור למחשבה אלוקית. עלינו להשתדל ולהתייצב מול עצמנו ולדון את עצמנו. אם יש בי כעס ושנאה כלפי האחר, מה שווה התפילה שלי? והרי שכל מהות התפילה היא אהבת ישראל ואדם. כפי שמלמד אותנו רבי נחמן ע"ה: אם האדם דן את עצמו מטה, לא דנים אותו מעלה!!! מה זה לדון את עצמי? לא, לא לבקר את עצמי, אלא, להבין אם אני חיי את חיי בצורה נכונה, שזה, היכן נמצאות רוב המחשבות שלי, האם בדאגה מתמדת אחר הבלי העולם הזה או ברצון לזכך את הנשמה? שאת הזיכוך עושים רק ע"י תשובה יום יום. ותשובה זה לא דת, תשובה זה דעת. תשובה זה לשוב לאדם הטוב שכבר אנו, מהלך שיכול להיעשות רק בחיבור לאור האלוקי. אחרת, התשובה תיעשה דרך ייסורים. שזה מה שקורה לרובנו, מדוע? כי יש בתוכנו התנגדות לעצמי הגבוה, שזה מאליו מוליד התנגדות לאמת התורה. פשוט חבל עלינו אבל הינה לנו חֶבֶל הצלה ממש - תורה. לצורך המשל, ניקח מורה שרואה כיתה שלמה עם יכולות שיא, שפשוט התדרדרה.. ומציע לתלמידים לשוב לדרך טובה והם מתנגדים. מה יקרה למורה? צער ממש. כי מורה בוגר יודע את האמת, מה שילדים עדיין לא יודעים. ובדורנו, לא רק ילדים לא יודעים, ישנם גם אנשים מבוגרים שעדיין מתנהגים כילדים, למה? התעקשות של הילד הפנימי שחי בתוכם ולא פתר את כאבו העמוק ביותר - הילד הדחוי שבו שלא קיבל אהבה ופיתח קושי מנטלי. מצב שמקשה על מורה/הורה הרואים פוטנציאל אדיר בילדיהם. כך השם רואה בנו, פוטנציאל אדיר שלא מתממש וזה הצער שבאדם בחייו. זה צער השכינה. יש בנו אור אלוקי שחייב להתעלות על הקושי הרגשי. לא פעם שאנו חווים תקופה קשוחה ממש, וזה בלשון המעטה, המביאה לשחיקת הנפש. אך נזכור שמתישהו דווקא הקשוחה והשחוקה הזאת תעורר בנו את החשק להתקרב לאלוהים. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל" - זוהי קריאה כללית להתייצבות!! לשון יציבות. השם מבקש מאתנו להתייצב מולו תמיד ובפרט עכשיו בחודש אלול כשהוא רחום חנון וארך אפיים ולבקש עזרה כנגדנו. לבקש שיעזור לנו להתקרב אל היציבות בחיינו ולהגיע לשיא ('איש') הקיים בנו. 'ניצבים' - לשון 'יציבים'. ראו כמה פלא במילה. הפרשה קרויה בשם נצבים, ואומר שהיא סוד עצום עבורנו להנהגת חיינו. כשהתבוננתי במילה, עלתה לי שאלה, מדוע לא קראו לפרשה 'עומדים'? ומיד הבנתי, כי עומדים בסדר אחר של האותיות, תיתן לנו את המילה 'מועדים', ואומר: שאדם עומד לעיתים יכול למעוד, ומאחר והקב"ה כל כך כל כך מדוקדק ומדויק בוודאי שהוא ישתמש במילה הטומנת בתוכה עוצמה כ 'נצבים' על פני מילה הטומנת בתוכה חולשה כ'עומדים'. ובכן, שימו לב למשפט הגדול והאדיר הזה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: השם קורא לכולנו להתייצב מולו, כי זה מה שיבנה מתוכנו את היציבות הנפשית!!! מה זה להתייצב מולו? להתייצב מול עצמנו. מול האני העליון. להגיע למצב בנפש של וידוי וחרטה עמוקה על שחיינו בשקר שנים רבות, שלא אפשרנו לעצמנו להיות אמיתיים, ותמיד חששנו ללכת עם הקול הפנימי הזה שתמיד אמר לנו ללכת. זה העת לעשות תשובה. חרטה -וידוי -קבלה לעתיד. לקבל על עצמנו להשתדל להיות אנשי אמת החפצים בהשם ומידותיו. א-מת זה או לגלות את הפלא (אלפ) החבוי בנו או למות רוחנית. כתוב: "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף" (תהילים פה, יב) - האמת צומחת מתוך נפשנו, והצדק נשקף במציאות, לכן מאוד מאוד חשוב שאנו נפסיק לחפש צדק בחוץ, אלא נתפנה למציאת האמת שבפנים/בנפש, ע"י קרבה להשם וברור הכאב האישי שלנו שהסתרנו שנים רבות והפכנו למעין שפן סלעים. ראו נפש אותיות שפן ו נֹפֶשׁ - זה או שאנו ממשיכים לברוח מעצמנו כ שפן, או שאנו לומדים לצאת לנופש. ונופש פנימי משיגים על ידי כנות פנימית. 'כנות' בארגון אחר של האותיות תיתן את המילה 'נכות', ואומר: שהפך כנות, נכות רגשית ופיסית. אדם לא כן עם עצמו, עם פנימיותו, נמצא מאשים, כועס, נשלט ע"י יצריו וחי בלופ של סבל המוביל לנכות רגשית שמשתלשלת לפגיעה פיזית בגוף ופירוד מהחיים. נזכור! ראו חידוש 'אלול' - לולא אלול לא לו - בלי אלול- חודש הרחמים וההתבוננות, אין לאדם כלום!! פעמים שאני תוהה כמה סבלנות יכולה להיות לקב"ה. זה לא יעלה על הדעת בכלל. אלוהים אלוהים אהבה אהבה אבל עד כמה??? עד אינסוף ברוך הוא. לאדם - אין מיל' סבלנות כלפי עצמו. ולאלוהים - יש את כל הסבלנות שבעולם כלפי ילדיו. סוד נוסף ניתן לראות במילה ניצבים. 'נצבים' טומנת בתוכה את המילה 'בנים' והאות צ', כלומר: מי הם הניצבים של קב"ה? בנים צדיקים!! ומי הם הבנים הצדיקים שלו? כולנו - בני ישראל!! משמע: כולנו בניו הצדיקים של השם והוא קורא לכולנו להתייצב מול עצמנו. בני ישראל - נשמע בנה ישראל וכאן רמוז כי משימת חיינו לבנות יושרה מתוכנו שתביא ליציבות נפשית שתגלה את ערכנו ומהותנו לעולם.
"יחד לב אל לב
נפתח ונראה ת'אור שבשמיים.
יחד לב אל לב
נפתח בתקווה לאהבה" (איילת ציוני וגילי ליבר)