פָּרָשַׁת 'נִ(צָּ)בִים - מִי נִצָּבִים? בָּנִים צַדִּיקִים.
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל". (דברים כט, ט). בסימן טוב ומזל טוב, הגענו לפרשה השמינית בספר דברים. הפרשה החותמת את השנה העברית. פרשה שבה משה רבנו מורנו הגדול והדגול מקיים כינוס אחרון לפני מותו ובו מבקש מהעם להתחייב בשבועת הברית שזה לקיים את התורה והמצוות. ומסביר להם את העונשים שיבואו עליהם (הקללה) במידה ולא יקיימו אותם (כפי שמפורט בפרשה הקודמת -'כי תבוא'). משה מסביר לישראל שהשבועה תחייב אותם להיות העם של ה' והוא יהיה להם לאלוקים. כמו שנשבע לאבות הקדושים. ושבועתם זו תחייב גם את הדורות הבאים עד סוף כל הדורות. ככתוב: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת: כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". עם ישראל קיבל עליו את הברית בשבועה, והרי היא קיימת מאז ולעולם! ואומר: שכבר נשבענו ועלינו לשוב לשורשים ולגלות זאת. ככתוב: "וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ". אוסיף פסוק נוסף מהפרשה שהוא בעיני פסוק ואוו. "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ". מה יש לנו כאן? מה זה למול את הלב? הייתכן כי ללב יש עורלה? וכאן שימו לב!! השם מתכוון למול/לחתוך לנו את 'עורלת הלב' - שהיא הרעילות שהתלבשה על ליבנו (הכעס והטינה, השנאה והאשמה וכ'..) האוטמת את ליבנו מלחוות אהבת באמת. איך נזכה שהשם ימול את עורלת ליבנו? על ידי כך שנתקרב אליו ונבין מה הרצון האמתי של הנשמה שלנו. הנשמה משתוקקת לאחדות פנימית - של האדם עם בוראו/ עם החלק האלוקי שבו. על האדם לברר במילים פשוטות מה הוא רצה לקבל כל חייו? אהבה, ערך, כבוד וכו'.. ועליו להבין שאת אלו הוא חייב למצוא קודם מול עצמו, מול בוראו. על האדם להגיע עם עצמו לאהבת השם, לכבד את עצמו, להעריך את עצמו ובכך הוא ירפה מן הרצון לקבל זאת מהחוץ, פחות יכעס, פחות יסבול ולאט לאט יסיר מעל ליבו את הרעילות/העורלה החוסמת את האור הטמון בו.
משה רבנו בישר לעם שכאשר יעשו תשובה בגלות, ה' יביא את כל הקללות שנכתבו בתורה על האויבים: "וְנָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ", ועם ישראל יזכו לברכה גדולה - "וְהוֹתִירְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ..." כי ה' ישוב לשמוח בהם כמו ששמח באבות הקדושים. ושוב, כל זה בתנאי שיעסקו בתורה ויקפידו על ידיעת הסוד שבתוכה העוסק בראייה רוחנית גבוהה יותר של החיים וזיכוך הנפש ממש, המביאה לענווה ואהבת ישראל. לאורך כל ההיסטוריה ניתן לראות כי ישראל הייתה ועדיין מוקפת אויבים ומלחמות ותמיד השם מציל אותנו מידם. מדינה קטנה עם השגחה עצומה שהשם מלווה אותה כמו הילדה הכי אהובה שלו. משמע: אנו רואים כי ה' מקיים את הבטחתו, ומה אתנו? האם אנו מקיימים את השבועה שנשבעו בה אבותינו עבורנו? - האם אנו מצליחים לשוב לאלוהנו גם בצר לנו? ואם לא עכשיו, אמתי?! זה העת לשוב בנפשנו אל אלוהינו.
משה רבינו - מנהיג העם לדורות, המצפה מאתנו להיות כמוהו - כ מורה דרך לעצמי, תוך שימוש בפרשיות התורה - המלוות דרך שלנו בכתב, שהם דברי אלוקים חיים ממש, המספקות את הרוח שנשמת האדם זקוקה לה בכדי להתקיים. אמן שנבין עד כמה חשוב לחבור ללימוד שבתורה, שהיא הרבה מעבר לדת ותבנית - היא הרוח, החופשה והשחרור. כשלומדים לעומקה. ובחזרה אלינו - פרשת 'ניצבים'. כן, איכשהו "קפצתי" לפרשת 'וילך', אבל זה התבקש. זוהי פרשה של "הגענו לקצה" לא? אתם לא מרגישים? שעברנו מסע שלם (כל אחד ואחד בדרכו), והנה אנו עומדים כולנו רגע לפני הרגע הגדול - ערב ראש השנה - בו הקב"ה והפמליה שלו ידונו אותנו על מעשנו: מי לרשעים, ומי לבינוניים ומי לצדיקים. (אגב, גם צדיק מבקש להיות ב בינוניים). פרשת ניצבים, תמיד נקראת בשבת שלפני ראש שנה. ואפשר להבין למה. כדי שנתייצב מול עצמנו ונדון את עצמנו. כפי שמלמד אותנו רבי נחמן ע"ה: אם האדם דן את עצמו מטה, לא דנים אותו מעלה!!! מה זה לדון את עצמי? לא, לא לבקר את עצמי, אלא, להבין אם אני חיי את חיי בצורה נכונה, שזה, היכן נמצאות רוב המחשבות שלי, האם בדאגה מתמדת אחר הבלי העולם הזה או ברצון לזכך את הנשמה? שאת הזיכוך עושים רק בלימוד פנימיות התורה (שזה תורת הנפש) וקיום המצוות. אחרת, הזיכוך יעשה דרך ייסורים. שזה מה שקורה לרובנו, מדוע? כי יש בתוכנו התנגדות לעצמי הגבוה, שזה מאליו מוליד התנגדות לאמת/לתורה. פשוט חבל עלינו אבל הינה לנו חֶבֶל הצלה ממש - תורה. לצורך המשל, ניקח מורה שרואה כיתה שלמה עם יכולות שיא, שפשוט התדרדרה.. ומציע לה - לתלמידים לשוב לדרך טובה והם מתעקשים לסבול, מה יקרה למורה? נכון, צער ממש. כי מורה בוגר יודע את האמת, מה שילדים עדיין לא יודעים. ובדורנו, לא רק ילדים לא יודעים, ישנם אנשים מבוגרים שעדיין מתנהגים כילדים, למה? התעקשות של הילד הפנימי שחי בתוכם ולא פתר את כאבו העמוק ביותר - *"הילד הדחוי" (הסבר למטה). וזה כואב ממש למורה ובאותה נשימה גם להורה הרואה כי ילדיו מלאי הפוטנציאל בוחרים ללכת בדרך רעה. זה כואב בלב. אך הורה מודע מבין שבכל מצב, הילד/התלמיד יחפשו את האמת!! ואם כואב למורה ולהורה, אז שנבין פי כמה וכמה כואב ל קב"ה. אפשר לומר כי חווינו כולנו יחד וכל אחד לחוד שנה קשוחה ממש, וזה בלשון המעטה, וגם שחוקה ממש - ניתן לראות על כל בני האדם את השחיקה והתשישות. אך יחד עם זאת, שנה שהיא גם חשוקה - שנה שעוררה בנו את החשק להתקרב יותר לאלוהים. זאת עובדה. (מי שמרגיש אחרת, הלך לאיבוד לגמרי, אבל יחזור, אין מנוס). אז אם לסכם בשלוש מילים. הייתה זו שנה - קשוחה - שחוקה - וחשוקה. מילים - זאת אהבה! השנה, אנו קוראים ולומדים את שתי הפרשיות יחד, כדי שנבין את עומק המסר לפני השנה החדשה (עניין של חישוב השבתות ותועלת הלימוד). ולכן, ניתן לראות שעל פניו אין קשר בין ׳ניצבים׳ ל ׳וילך׳. זה לשון רבים וזה לשון יחיד. ובכל זאת, בוודאי שיש כאן סוד. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל" - קריאה כללית להתייצבות!! לשון יציבות. השם מבקש מאתנו להתייצב מולו עכשיו בחודש אלול כשהוא רחום חנון וארך אפיים ולבקש עזרה כנגדנו, לבקש שיעזור לנו להתקרב אל היציבות בחיינו ולהגיע לשיא (רמז מהמילה 'איש' שבפסוק) שבנו שהיא תמיד דרכו - אין אחר מלבדו!! המילה 'ניצבים' - לשון 'יציבים'. ראו כמה פלא במילה. הפרשה קרויה בשם נצבים, ואומר שהיא סוד עצום עבורנו להנהגת חיינו. כשהתבוננתי במילה, עלתה לי שאלה, מדוע לא קראו לפרשה 'עומדים'? ומיד הבנתי מוך התבוננות במילה, כי עומדים בסדר אחר של האותיות, תיתן לנו את המילה 'מועדים', ואומר: שאדם עומד לעיתים יכול למעוד, ומאחר והקב"ה כל כך כל כך מדוקדק ומדויק בוודאי שהוא ישתמש במילה הטומנת עוצמה - כ 'נצבים' על פני חולשה כ 'עומדים'. ובכן, שימו לב למשפט הגדול והאדיר הזה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: השם קורא לכולנו להתייצב מולו, כי זה מה שיבנה מתוכנו את היציבות הנפשית!!! מה זה להתייצב מולו? האם הכוונה להתייצבות פיסית?, הלא קב"ה הוא רוחניות אבסולוטית, אז התשובה היא שאנו צריכים להתייצב מול עצמנו - מול האני העליון - להגיע למצב בנפש של וידוי וחרטה עמוקה על שחיינו בשקר שנים רבות, שלא אפשרנו לעצמנו להיות אנחנו באמת אמתיים, ותמיד חששנו ללכת עם הקול הפנימי הזה שתמיד אמר לנו ללכת.. כשאדם מתייצב באמת מול עצמו, בלי שום פחד הוא מקבל את האומץ ללכת ולהיות כן עם עצמו, מה שהופך אותו לחי ולא למת רוחנית. כי א-מת זוהי מילה שמגלה לנו שאם האדם לא מבין את ה פלא (אלפ) שהוא, את הניצוץ היהודי שקיים בתוכו ודורש ממנו להיות כן ואמיץ, הוא מת מבחינה רוחנית כל יום עוד קצת. כתוב: "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף" (תהילים פה, יב) - האמת צומחת מתוך נפשו של האדם, והצדק נשקף במציאות, לכן מאוד מאוד חשוב שאנו נפסיק לחפש צדק בחוץ, אלא נתפנה למציאת האמת שבפנים/בנפש, ע"י קרבה להשם וברור הכאב האישי שלנו שהסתרנו שנים רבות והפכנו למעין שפן סלעים. ראו נפש אותיות שפן ו נֹפֶשׁ - זה או שאנו ממשיכים לברוח מעצמנו כ שפן, או שאנו לומדים לצאת לנופש. ונופש פנימי משיגים על ידי כנות פנימית. 'כנות' בארגון אחר של האותיות תיתן את המילה 'נכות', ואומר: שהפך כנות, נכות רגשית ופיסית - אדם לא כן עם עצמו, עם פנימיותו, נמצא מאשים, כועס, נשלט ע"י יצריו וחי בלופ של סבל המוביל לנכות רגשית שמשתלשלת לפגיעה פיזית בגוף. נזכור! ראו חידוש 'אלול' - לולא אלול לא לו - בלי אלול- חודש הרחמים וההתבוננות, אין לאדם כלום!! פעמים שאני תוהה כמה סבלנות יכולה להיות לקב"ה. זה לא יעלה על הדעת בכלל. אלוהים אלוהים אהבה אהבה אבל עד כמה??? עד אינסוף ברוך הוא. לאדם - אין מיל' סבלנות כלפי עצמו. ולאלוהים - יש את כל הסבלנות שבעולם כלפי ילדיו. זהו, אין מילים. סוד נוסף ניתן לראות במילה ניצבים. 'נצבים' טומנת בתוכה את המילה 'בנים' והאות צ', כלומר: מי הם הניצבים של קב"ה? בנים צדיקים!! ומי הם הבנים הצדיקים שלו? בני ישראל!! משמע: כולנו בניו הצדיקים של השם והוא קורא לכולנו להתייצב מול עצמנו - מול הפנימיות שלנו המבקשת מאתנו אמת. התיאור בני ישראל - נשמע בנה ישראל וכאן רמוז כי משימת חיינו לבנות יושרה מתוכנו, שתביא ליציבות נפשית. כשאדם יציב בנפשו הוא זוכה ללכת אל מקומו/ייעודו שנקבע לו מימי בראשית - אל הטוב והמטיב. השם קורא לכולנו להיות נצבים לפניו בלב, בידיעה שאנו בני צדיקים גם אם אנו עדיין לא מרגישים כך. שנזכה להתקרב להשם ונזכור כולנו בני ישראל וכולנו צריכים להתייצב כעת לקראת השנה החדשה - יציבים יותר בנפשנו. יציבות נפשית מביאה את הברכה בחיינו. "שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה" - שנה טובה לפנינו בע"ה, בואו נרגיש זאת יחד בלב אוהב - "יחד לב אל לב.." חזק וברוך.