פָּרָשַׁת "לֵךְ - לְךָ" - אֶל עַצְמְךָ ומוּל אֶת עָרְלַת לִבְּךָ

״לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״. 

 הפרשה שנעסוק בה השבוע היא פרשת ׳לך -לך׳. הפרשה השלישית בספר חומש בראשית, העוסקת בתיאור חייו של אברהם אבינו, אשר נולד עשרה דורות מאז נח והמבול, איך יודעים? ׳לך לך׳, גמטריה 10, ומעבר לכך, הפרשה טומנת בתוכה סודות פלאיים אשר ידיעתם תסייע לאדם היהודי לגלות מהי הדרך הנכונה ביותר בחייו שעליו לדבוק בה. בואו נגלה. פרשת ׳לך -לך׳, כתובה בלשון ציווי, מדוע? בגלל חשיבות הדבר! וכי יש הבדל בין לומר: ״אברם התועיל ללכת״, לבין : ״אברם לך לך״! כלומר: כשאנו מבקשים דבר מה, אנו כביכול מאפשרים בחירה, ואילו כשאנו מצווים אנו מופנים לכיוון אחד - רצון השם בלי שום עוררין, ולמה זה? כדי שנהיה מכוונים לדרך אחת. איך אנו יודעים? כתוב: ״לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ״, ואומר: השם מצווה על אברם, ללכת מארצו, ממולדתו, מבית אביו, וכי מה כל אלה של אברם? הרי הכל של השם יתברך! תשובה: "וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ״. כלומר: אנו רואים בהמשך ספר בראשית (פרשת וישלח, לה, י״ב) כי השם נתן לאברהם אבינו ולדורותיו את הארץ, ולמה לאברהם ולא לאחר? כי הוא הוכיח להשם פעם אחר פעם ב 10 הניסיונות שניסה אותו כי רצון השם לפני הכל, ואפילו לפני בנו, יחידו - יצחק, אשר העלה אותו לפני השם (לעקדה), ובמעשה זה למעשה זכה לרשת את ארץ ישראל לדורותיו. בואו ניכנס עוד קצת לסודות ונדע מה השם מבקש מאתנו דרך אברהם אבינו. בפרשתנו, אברם מצווה ללכת מארצו, מולדתו ומבית אביו. תחילה נבין כי יש כאן הדרגתיות מהמקום הגדול ביותר לקטן ביותר: ארץ - מולדת - בית, המקבילות בפרשה הזו למדרגות הנפש: נפש - רוח - נשמה. כלומר: ללכת מהארץ - זה ללכת מהנפש הארצית הנמוכה שבאדם. ללכת מהמולדת - זה ללכת ממה שהאדם למד והרגיש כל חייו - מהרוח שנשאב לתוכה. וללכת מבית אביו - זה ללכת ממה שהכי קרוב לליבו כנשמה. למה זה? כי השם רוצה אותנו טהורים וחופשיים ולא כלואים בשום תסביך ורגש, אלא רק עם רצון טוב ללכת אתו בלב תמים. אם כך, מה רוצה ללמד אותנו הקב״ה כשאומר לאברם: ׳לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך׳? ללמד אותנו 3 יסודות מאוד מהותיים לחיינו ואלו הם: 1. מארצך - שנלמד ללכת מכל מה שמצר על נפשנו: ממערכת יחסים זוגית לא בריאה, ממקום עבודה שלא מקדם את האישיות, מהרגלים ודפוסי התנהגות רעים שהתקבענו עליהם, ממחשבות מעוותות. ובעיקר ללכת ממחשבה ורגש שאנו מייצרים המעידות על חיסרון פנימי - מזה בעיקר ללכת מהחסר לי אהבה, כסף, בית וכו'.. אל הידיעה שאם כרגע זה לא קיים בחיי זה בדיוק מה שצריך להיות וקבלה של המציאות היא ורק היא תשנה את תחושת החוסר לתחושת מלאות שתמשוך עוד מצבים של מלאות.  2. ממולדתך - 'מולדת' -קטן יותר מארץ, ולכן על האדם ללכת מכל מה שהוא למד בארץ מולדתו (כן, אפילו שנולד בישראל) ולעשות מעין ׳איפוס׳ לנפשו ורצונותיו המשתנים ולהישאר רק עם אלוהיו - להישאר רק עם הרצון להיות אדם טוב שעושה טוב. 3. מבית אביך - זה המקום כביכול הקטן ביותר (לפי ההדרגתיות שלנו) לאדם, המקום הקרוב ביותר לליבו - הלב שלו! שם הוא למד וינק דפוסים מאוד משמעותיים ולכן הציווי ללכת ממה שינקנו מבית אבינו, והכוונה לדברים הפחות טובים שינקנו כגון: הגאווה, השיפוטיות והביקורת, שהם ההרס העצמי  - שהם העבודה הזרה של ימינו. למה אבא ולא אמא? כתוב: "מעשה אבות סימן לבנים". ואומר: שהמעשים של האבות משפיעים על הבנים (והבנות), ולכן גם מזה על האדם להשתחרר. שימו לב למילה ׳לך לך׳ ולמילה ׳יכלכלך׳ - כמעט זהות ונותנות מעין סיבה ותוצאה. מובא בתהילים: "השלך על השם יהבך והוא יכלכלך", ומצאתי קשר לפרשתנו ׳לך לך׳, מהו? דוד המלך מבקש מאתנו: השלך להשם את יהבך והוא יכלכלך (אותיות לך לך). משמע: השלך להשם  את המשא/הנטל שלך והוא ידאג לך! בדיוק כמו בפרשה שלנו, שהשם מצווה את אברם לך לך ואני אראה לך! מהי המסקנה? גם אנחנו כ אברם, אותיות בראם, מסוגלים לברוא מציאות חדשה טובה וראויה בחיינו, איך? ע"י שנפנה לעצמנו, נתבונן פנימה בנפשנו, נפסיק להאשים את המציאות ואנשיה ונסכים להודות שאנו מנוהלים ע"י האגו והפחד ושבויים ליצרים שלנו ולמחשבות שלנו. ואילו כדי להתחיל נתיב חדש עלינו מוטלת האחריות ללכת לתוכנו ולנסות להבין מה הרגש שכובל אותי. כעס? מדוע? כי לא קיבלתי מה שרציתי? ממי אני רוצה לקבל? ועל מי אני כועס? אלו שאלות של ברור פנימי שהתשובה עליהן היא אך ורק בתוכנו. הכעס בשורשו נמצא עמוק בנפשנו, רצינו יחס, אהבה, הערכה מדמות הורית ולא קיבלנו, הכעס נצרב בנו ונאלצנו לדרוש זאת מהסביבה: בן זוג, ילדים, מנהל וכו'.. כשלמעשה אף אחד לא באמת יכול לתת לפני שאנו נעשה את העבודה בעצמנו: נעריך את עצמנו, נאהב את עצמנו, נתייחס לקול הפנימי שקורא לנו לבוא ולעשות בתוכנו שלום. נזכור! אין שלום בחוץ אם אין שלום בפנים!  וכדי שיהיה שלום בפנים חובה עלינו לקיים את ה לך לך. לא במקרה אברהם אבינו הוא זה שזכה לקבל את הברכה לך לך, הוא ולא אחר, הוא ולא יצחק ולא יעקב, מדוע? וכאן הסוד. מפני: שבמילה אברם (כי כך קרא לו השם תחילה) נמצא השורש ברא - באה ללמד אותנו כשנלך אל עצמנו ונעשה בירור ונתמיד בברור נצליח לברוא מציאות חדשה שתביא עלינו שמחה - רמז לאות ה - חמש =שמח, שהשם הוסיף לאברהם כשהצליח ללכת אל עצמו. ואומר: כשנזכה ללכת אל עצמנו נברא מציאות חדשה ונזכה לשמחה - זה היצחק -הצחוק שנולד מאברהם, והוא הצחוק שייולד מתוכנו. לך - לך זה מעין אתחול מחדש, נזכה להשתמש בו נזכה לגלות את הגרסה החדשה הקיימת בנו. זה פשוט לא להאמין עד כמה שהתורה מהווה את מערכת ההפעלה הכי אמתית באדם. חידוש נוסף - (א)ברהם (ש)רה אותיות התחלתיות ׳שא׳ ו ׳אש׳, המרמזות שאם נדבוק בדרכם של אברהם ושרה, נישא ברכה. רמז/חידוש נוסף מתוך שלושת הפרשות הראשונות:(ב)ראשית (נ)ח (ל)ך לך יוצאת המילה: נ.ב.ל, שהוא כלי ניגון, אשר יכול להשמיע צלילים מדויקים רק כאשר המיתרים מונחים והדוקים היטב במקומם. וכמו המיתרים, עם ישראל, יוכלו לרשת את הטוב הקיים רק כשיהיו מונחים והדוקים. למעשה, שלושת הפרשיות מהוות את המהות הבסיסית לעבודה פנימית/עצמית, שתביא לבריאה(בראשית) חדשה בתוכנו, ומאליו לחיי נוחות (נח) ומאליו נחווה את ה לך לך בתוכנו ונזכה לבריאות איתנה, לגילוי הנשמה, לביטוי והגשמה עצמית. וזאת, אם רק נשכיל להתבונן בכתוב ולראות אותנו כתובים בתוכו  ונדלה מתוכו את מוסר ההשכל המיועד לנו כמתנת יקרת ערך של הורה לילדיו. הרי שכל נשמות ישראל כתובים בתורה, פעם זה אברהם פעם זה יצחק, שמואל, שושנה, מרים, דוד, נופר, יסמין וכו׳.. השמות משתנים, הגופים גם כן, אך התורה לעולם נשארת ואיתה כל נשמות ישראל. ולכן כל מי שיתבונן בכתוב מאז ועד עולם ימצא עצמו שם. לך לך מעצמך, בוא אליי! אני השם אלוהיך היחיד היכול לכלכלך. לקראת סוף הפרשה השם משתף אותנו בברית המילה של אברהם אבינו, ככתוב: "וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עׇרְלָתֽוֹ". וכאן ישנו סוד עצום. מעבר לברית הפיסית זוהי ברית רוחנית רוחנית רוחנית!!  בפשט הדברים - אברהם מל את ערלתו מבחינה פיזית, אך בסוד - אברהם מל עצמו מבחינה רוחנית!!! וזה מה שהוא בא ללמד אותנו למול את עצמנו גם כן מבחינה רוחנית. איך? תחילה ע"י ׳לך לך׳ ורק לאחר מכן יהיה ניתן לבצע מילה/חיתוך. ברית המילה לאברהם אבינו בפשט ובמעשה היא חיתוך של העור החיצוני והמיותר (עפ״י היהדות) מהאיבר הזכרי (והמשפיע) החושף את האור האלוקי (בסוד). כולנו מכירים את הסיפור על אברהם אבינו שהיה צריך למול את עצמו בגיל 99, ויש כאן סוד אדיר, מהות המעשה מתמקדת במילה הרוחנית, איך יודעים? אם העיקר היה ברית המילה מבחינה פיזית אז השם היה מל את אברהם ולא נותן לו לעשות זאת בעצמו.  אך מאחר והתורה מכוונת לעומקה, הכוונה היא שאברהם התבקש למול את עצמו מבחינה רוחנית שזה להסיר את עורלת הלב, את הרעילות שישבה עליו מבית הוריו (שהאמינו באלילים ועבודה זרה) כדי לזכות לקיים את הברית/השלום בינו לבין אלוקיו. 99 - רמז ל 18 חי. ומכאן, כי השם מורה לנו דרך ברית המילה לאברהם אבינו - למול/לחתוך את הרעילות שיושבת לנו על הלב וחוסמת לנו את האור החיות והשמחה. קרי, אם אנו רוצים לחיות באמת שזה לחוות שמחה פשוטה בכל אנו מחויבים להתייגע בהסרת הרעילות הרגשית. לא במקרה התורה מדגישה את גילו המבוגר מאוד של אברהם אבינו להראות את הקושי שבדבר, להראות שלהסיר את הרעילות זה קשה אך אפשרי. אם אדם מבוגר מאוד הצליח גם אנחנו יכולים. חזק וברוך! רעילות רוחנית - הן כל הרגשות הקשים שיושבים לנו בלב: הכעס השנאה והטינה והאכזבה וכו׳.. שמתפתחים בנו מחוסר מודעות ואמונה. נזכור! כדי לחיות באמת אנו חייבים ללכת תחילה אל עצמנו ואז לכרות ברית מילה עם עצמנו - שזה למול את עורלת ליבנו. זהו אינו מעשה או טקס פיזי, אלא רוחני המצריך ידיעת הלב. ידיעת הלב היא הידיעה שכל בני האדם טובים אך מתמודדים עם קושי רב לגלות את הלב, והחכמה לסייע לאחר לגלות את ליבו ע״י רוך ואהבה. שנזכה אמן.