נַרְקְסִיזְם - הוּא בִּטּוּי הִתְנַהֲגוּת חִיצוֹנִי לְהִתְעַלְּלוּת פְּנִימִית.

המאמר הבא יעסוק בסוגיה לא פשוטה בכלל. ועל כן, כדאי שננסה להבין מה עומד אחריה. אנו אמנם בדור שנראה הקשה ביותר על פניו, אך הוא המסוגל להביא את הגאולה. וגאולה, היא בעיקר גאולת הנפש. ולכן, זהו הדור הכי מיוחד בעיניי. ולמה הכי מיוחד? בואו נחשוב יחד, איפה האדם הכי מתקרב לבוראו כשהוא נמצא בתחתית או שהוא נמצא במעלה? והתשובה בוודאי בתחתית. וזה למה הדור הזה שנמצא בתחתית של התחתית, והזועק לישועה גדולה מסוגל להתעלות לצדיקות גדולה. הסוגיה תעסוק בתופעת הניכור הרגשי - העונה לשם 'נרקסיזם'. שבעיניי קיימת בכל בני האדם במינונים שונים. מהסיבה המאוד פשוטה, הזנחנו את הנשמה. והרי שכל הדיבור על 'נשמה' מרגיש לא מהעולם הזה וכל ההתמקדות היא בעיקר על החומריות וההישרדות שבחיי היום יום. וכשאין התייחסות לנשמה, זה כשלעצמו ניכור לאדם. נכון שנרקסיסטיות נתפס היום כשליטה והנמכה וכל הפרשנויות מסביב. אך מה השורש להתנהגות הזו? ולזה יש להתייחס בכובד ראש. מדוע אדם הגיע למצב שהוא בכלל מתעלל באחר? האם עמוק פנימה הוא חווב בעצמו התעללות רגשית שהוא לא מעז לדבר עליה? ואני לא תומכת חלילה. אני פשוט רוצה להוביל לשורש של כל ההתנהגויות במציאות. הכי קל לשים מדבקה. זה נרקסיסט, זאת משוגעת וכו'.. לא פשוט להישאר שפוי בתוך כל הכאוס והדרמה הזאת. ובוודאי שכל אדם אמור לבדוק את עצמו ובטח ובטח לטפל בנפשו. התורה נקראת תורת הנפש לא במקרה, אלא כי ידוע שכל השורש של האדם הוא הנפש. אז כל אדם אמור ללמוד אודות נפשו. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". אפשר לגשת למורי דרך, יועצים בנפש, להיצמד למלמדי פנימיות התורה. אפשר להשתנות! לשם כך באנו לעוד סיבוב בעולם. אז אם לא נתפנה לנשמה וצרכיה, נמצא מנוכרים מעצמנו וקלה היא הדרך להתנהג בצורה מנוכרת ופוגענית כזאת שנקראת נרקסיסזם, פסיכופתיה וכו. כל אלו הם ביטויים לנפש שמאוד מאוד כואב לה. לנפש שהיא גם מאוד מודחקת. וכאן מתחילה הדרמה למעשה. ההדחקה הזאת. הפחד לפגוש את הכאב. כולנו רוצים להרגיש אהובים ושייכים. ולכן עד שנגיע להבנה שעלינו להתייחס לרוחניות/לנשמה שבנו, נעבור בדרך אינסוף מהמורות עם בני אדם. ניתן לראות כי התופעה מופנית בעיקר כלפי הגברים הנמצאים כפוגעים בנשותיהם. זוהי בהחלט תופעה שכדאי שנתעכב עליה טיפה. מפני שכל דבר שנחקור אותו לעומק יוליד הבנות אחרות, יותר שורשיות. כמו-כן, בוודאי שגם גברים, יכולים להעיד שגם הם חוו/ים סוג של התעללות בקשר, והשאלה היא: איפה שורש הבעיה, ולא מי הבעיה. והשורש מתחיל מהנחש - שבא לפתות את האישה מסיפור אדם וחווה, והמשיך הסיפור שהאישה באה לפתות את הגבר. יוצא, שמאחר ונחש פיסי לא באמת יכול לפתות את האישה, אלא הנחש שבגבר, הוא לכתחילה נמצא בעמדת היוזם והמפתה. והרי, כי האדם הראשון נענש תחילה כי האשים את האישה ולא לקח אחריות למעשיו. ולכן, התיקון שלו יהיה לקחת אחריות על מעשיו. והסוד, קבלו כמה חידושים מתוקיםםםם (כשהשם מגלה, הוא מגלה הכול). האדם נענש "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה..". לפי הפשט - הגבר נענש בעבודה קשה לפרנסתו. זאת עובדה. אין וויכוח. אך מה עם החלק הרוחני והנסתר של הענישה הזאת? שהיא האמת לאמיתה! כתוב: '"בְּזֵעַת" והכוונה: בעזות וכעסך (אַפֶּיךָ), תכלא (תֹּאכַל) את המלחמה (לֶחֶם) הפנימית, 'עד שובך אל האדמה', עד שובך אל- 'הדמה להשם'. מבינים מה יש בסוד? שמים וארץ מהפשט. האדם/הגבר העז פנים/הכעסן, כולא את עצמו במלחמה הפנימית שלו. ולכן, הוא מחויב לברר למה הוא עז/חצוף וכעסן. מחויב לעבוד קשה בפנימיותו עד שישוב לדמות לבוראו - שזה להפוך להיות משפיע טוב. לסיכום: תפקיד הזכר הוא מהותי – להיזכר שהוא מוכרח לתקן את החלק האנוכי שבו ולהתמזג עם הדברה הראשונה שלנו בעשרת הדברות 'אנוכי השם אלוקיך". אני ולא אחר. לא אתה. אתה כלי ביד היוצר. אני צריך אותך שתשפיע טוב על עצמך ומאליו על האישה שהצמדתי לצדך. זהו שורש הניכור/הנרקסיזם ולא משנה איך נקרא להתנהגות שיש בה מן ההתעללות הרגשית. האישה נענשה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" – והכוונה, מתוך העצב תתעצבי ותולידי מבנה (בנים) אישיות חדש. זה סוד מהנסתר. תפקיד הגבר - להתגבר על הילד הפגוע והדחוי שבו, להבין שאין אשמים. יש כאן מהלך התפתחות שלם. שתחילתו דחיה וסופו אחדות. באמצע זה כל הסבל והדרמה הנצרכים. מה שאומר על הגבר להתגבר על הרצון לקבל לעצמו (ע"י בירור פנימי ואימון הראייה החדשה) ולהשפיע. למעשה ברגע שהוא יתאמן הוא כבר ישפיע. תפקיד הגברת - להתבגר אף היא מהילדה הפגועה והדחויה שבה, לא להאשים. להעריך את עצמה ולאפשר לו לתת לה. היא צריכה ללמוד לקבל ממנו (נקבה=נקב ה'). אך איך היא תקבל ממי שאין לו מה לתת? (דיברנו על כך במאמר הקודם). הנטייה האנושית היא תמיד לחפש אשמים לכאוס במציאות. ואילו, לקחת אחריות מרגיש כמעט בלתי אפשרי. אז כחוקרת נפש אני מוצאת את עצמי לא פעם מבררת אודות התנהגות מסוימת בנפש האדם. מעניין אותי ממש לדעת מה המקור/השורש של התנועה/ההתנהגות השלילית בנפש, והאם ניתן להפך אותה לתנועה חיובית. או שמא זה בלתי אפשרי. אני נוטה להאמין שאם באמת נרצה להשתנות זה פשוט יקרה. הרי כל אדם שמוחו בראשו מבין ויודע שתכלית העולם להגיע לתיקון המידות והנפש. להגיע לאהבה בלב. והשינוי מתחיל פנימה. בהבנת המציאות מתוך "עיני" התורה. ולא עיני בני האדם שחולמים להשתחרר. כתוב בתורה: "אדם, פרא אדם יוולד". ואומר: שבתחילת דרכנו כולנו פרא אדם, כולנו מתנהגים בצורה לא מטיבה. אדם יכול להתהלך בעולם חיים שלמים ולא לדעת את זהותו. הוא מתהלך כאדם זר אפילו לעצמו. קולטים? וכל מה שהוא יודע על עצמו זה שהוא בן של, בן זוג של, עובד ב.., אבל על הפנימיות שלו הוא כמעט ואינו יודע דבר. והרי שהוא חווה זרות בנפש. אדם בלא הכרת נפשו זר לעצמו!!! ובוודאי שיחווה זרות מחוצה לו (במציאות). אחד מעקרונות הבסיסיים של הקבלה הוא: 'עולם פנימי מוקרן לעולם חיצוני'. ואומר: שכל מה שקורה לאדם במציאות, משקף את מה שקורה בפנימיותו/בנפשו. אין לאן לברוח. בלי שאדם ידע את נפשו, הוא יחיה כל חייו בלופים ולא יתקדם לשום מקום. הרי ההתקדמות היא רק בנפש. על כן, להגיד שרק גברים נשאים של הניכור זוהי טעות הנובעת מחוסר הבנה. ומי שיעז לצלול קצת אל האמת הפנימית - אל עולם הקבלה, יזכה לעשות ממש סדר בנפשו. והאמת שכל מי שכאן למעשה צולל. מה זה צולל. כבר צריך אטמים לאזנים חח. לגברים בהחלט ישנה אחריות גדולה יותר משל הנשים, אך זה לא פוטר אותנו הנשים גם כן מעבודה פנימית. העבודה היא זוגית בהחלט. אנו חיים במציאות שבה רובנו הגדול עסוק כל חייו רק בדאגות וכסף כסף כסף, ולא מתעוררים להבין שהכול בידי שמיים, והרי שמאמץ יתר על המידה מיותר בעליל! היהדות - אינה ממתגת בני אדם ובטח שלא מתעסקת בחיצונית אלא בפנימיות - עיקר העיקרים. אז כל השיח התדמיתני: ״נרקסיסט״, "אופטימיסט", זה לא העניין. העניין הוא עד כמה אדם מנוכר יותר או פחות מעצמו. ומהו מנוכר? אדם שכל מחשבתו - 'מה יצא לי מזה'. האמנם זה טבעי לגמרי. אמרנו שבתחילת דרכנו במסע החיים כולנו בבחינת 'פרא'. אך בשלב כלשהו, אדם אמור להתפקח ולראות לא "מה יצא לי מזה", אלא, איך אני יכול לעזור לאדם שמולי גם כן להתפתח. מתוך כנות אמתית. המעבר לתנועה שהיא הפך ניכור - של נתינה לאחר, יכולה להתקיים באדם רק שהוא מפסיק להתנכר לעצמו, שזה לראות בעיקר את האינטרסים האישיים שלו ולהכיר ברמאות של עצמו, אחרת אין ריפו. זה או להמשיך להתחזות, או להתחיל להתרפות. וכאן ניכנס ממש למהלך המדהים של קב"ה ונראה איך בדיוק הוא נעזר בנו להביא אותנו אל נקודת האמת. ושימו לב היטב מה קורה לנו במציאות. אמרנו תחילה שאנו נולדים פרא, ומצד שני כתוב בתורה: כי האדם נברא בצלם אלוקים. מה יש כאן? פרדוקס נכון? פרדוקס המסביר את הדרמה האנושית, את הריבים בין בני זוג, בני האדם וכו'.. אך גם נותן תקווה, יש לאן לשאוף. מהפרא והניכור אל הצלם והאחדות. כולנו "נופלים" באמצע. למה? כי קשה מאוד בדרך הטבע להשתנות. ואם לדייק, בלתי אפשרי בדרך הטבע להשתנות! אנו חייבים עזרה מחכמה גבוהה יותר. שהיא לימודי הנפש כפי שאנו עושים כאן בספר. אז הבנו עד כאן שאדם נולד עם חלק בהמי וחלק אלוקי, וכל המלחמה הפרטית שלו נובעת מהרצון הבהמי שלו לקבל מהאחר דבר מה. אישה רוצה לקבל יחס ואהבה, וגבר לא נותן לה - מאבק! גבר רוצה שאישה תכבד אותו והיא לא מסוגלת - מאבק! וכאן, כדאי שנעשה stop. וננסה להבין למה בכלל המציאות הפגישה אותנו עם אדם פלוני. הרי לאלוהים לא משעמם, שום דבר לא קורה סתם, ואם הוא הפגיש שניים, יש לכך סיבה שורשית. והיא: לעזור לנשמות להתפתח לחלק האלוקי שבהן. וכאן, אמקד את תופעת הניכור בין בני זוג. כי שם היא הכי הכי בולטת, וממנה ניתן להבין הכול על האופי האנושי. אז כפי שציינו, האדם שמולנו הוא שיקוף שלנו, ואומר: שאם הוא מתנהג לא יפה משהו בנו דורש תיקון בהתנהגות. ואם הוא השיקוף – אצלנו המקרן. אז תגידו לי איפה הבעיה עכשיו? הסתכלות שכזו עוד לפני שניכנס לדקויות אמורה להשקיט בנו את הכאוס והבלגן. על אף, שתחילה אנו נעלה התנגדות. כי להודות שאצלנו הבעיה, אחרי שנים של מחשבה שהאחר הבעיה, היא בהחלט תסכול ואי נוחות. אבל זאת הדרך האמתית לפי הספרים הקדושים שתוציא את האדם או לפחות תסלול לו דרך יציאה מהתסביך האישי שלו. נק' מבט נוספת - 'אין האדם רואה נגעי עצמו אז מראים לו בחברו'. כל מה שאדם פוסל באחר קיים בו. "הפוסל במומו פוסל". האדם לרוב לא מודה, אז מה שעושה קב"ה הגאון מפגיש אותו עם אדם אחר עם אותם הפגמים כשלו שיכעיסו אותו ויגרמו לו להבין שזה אצלו פנימה. האחר נשלח רק לשקף זאת. זאת בהחלט הסתכלות חדשה בדור שלנו שיש בה מזור עצום לנפש האדם ולחברה בכלל. הסתכלות שהאחר אשם היא שקר מופרך המעצימה את הסבל בנו. ניכור לעולם ימשוך ניכור. ניכור בא לידי ביטוי: בהתעללות נפשית ופיסית, התעללות סמויה, התחזות, בגידה, שקר ומרמה וכו'.. הנולדים מתוך בגידה עצמית. וכדי לנסות להרגיע את הנפש החסרה שלא באמת מתמלאת מסיפוקים חומריים עלינו להעניק לה רוח, תפילה, נוכחות, אהבה להשם. שלמה המלך שחווה הכל סיכם: "והנפש לא תימלא". אדם מנוכר בסוף משתגע מעצמו ולא מבין היכן למצוא מרפא לנפשו העייפה. כולנו מנוכרים יותר או פחות, וכולנו אם נרצה או לא נגדל רצון בתוכנו לאחדות מחדש. גם אנשים דתיים יכולים להיות מנוכרים. מפני שללמוד תורה בלי לעסוק בפנימיות שלה, זה לימוד יבש. לימוד בלא לב. כמו גוף בלא נשמה. לימוד תורה בלי לימוד פנימיותה היא שיא הניכור. היא מוות לנפש. אז הבנו שכולנו "כלים" ביד היוצר? וכולנו נשלחנו לכאן לברר את נפשנו, לזכך אותה ולחוות אהבה בלב. לצורך המשל, אדם שיש לו 'פריצת דיסק', מתחייב לעשות רנטגן. נפש, לא ניתן לראות בשום רנטגן, רק בבני אדם. (יוצא, שבני אדם הם מעין מכונות רנטגן לגילוי פגמים רוחניים) נקודה למחשבה. וכשאנו מונחים באמת, קל יותר לעשות תהליכים פנימיים, ולצאת מהדרמה והמפח נפש המתמשכים בלי סוף. היופי בדבר, שכאשר אנו מתבוננים פנימה, ומבינים שאצלי יש מה לתקן ולא אצל האחר, המציאות משתנה לטובה. אנשים שעדיין לא אמתיים עם עצמם יוצאים מחיינו ובמקומם נכנסים המאוחדים/המדויקים יותר בנפשם. חשוב לציין, כולנו נולדים עם לב טוב אך מנוכרים מעצמנו. ולכן לא פעם שנתבלבל לחשוב שמולנו עומד אדם רע, כשהאמת היא שרע לו וזה כל מה שהוא מפגין בדרכים שונות. ומה בכל זאת ההבדל בין גבר לאישה הנושאים ניכור? ההבדל הוא בדמות ההורית שהכי דומיננטית בחיי הילד. לרוב זאת האימא. ככתוב: "תורת אמך" - הילדים בעיקר מושפעים מהדרך של האימא. אם הייתה היא מאוד קשה עם עצמה/מנוכרת מעצמה. לא זיככה את האגו שניהל אותה והתנהלה מהזכריות שלה, היא איבדה את יופייה הרוחני – כאישה שנבראה לקבל מהאיש שלה. והילדים לומדים להיות כמוה. משמע: כגודל הניכור שבאימא, גודל הניכור שבילד/ה. מה עושה המציאות? מפגישה שניים מנוכרים מעצמם שגדלו לאותה האנרגיה במטרה לעשות תיקון. הוא – לשקף לו שיש לו בעיה בנתינה. היא – לשקף לה שיש לה בעיה באנרגיה הנקבית – היא לא מאפשרת קבלה אמתית ממנו. לשם התיקון הכול כך מהותי השם הפגיש אותי עם המושיע. ולכן לא הצלחתי להיות בשלום עם אב ילדיי. הנשמה שבי חתרה אל התיקון שלה שהתקיים עם המושיע. מה שאומר במקרים מסוימים עם אחד/אחת נביא ילדים, עם האחר/ת נגלה את הדרמה והאשמה, ואם יתמזל מזלנו נזכה להכיר את האדם שהכי יציף מתוכנו את הכאב. קולטים איך ראיה מחודשת יוצרת בנו שלום ואהבה גם לאדם שלכאורה הכי הכאיב לנו? הרי אם לא הייתי יודעת שהוא נשלח לסייע בריפוי עמוק ושורשי מאוד הקשור בשושלת הדורות שלי ושלי עצמי, לא הייתי חווה את הריפוי בעצמי, ובטח שהספר שמהותו שלום ואחדות לא היה זוכה להיכתב ובע"ה לצאת לעולם. וזה מה שנאמר בפרשת ראה: "רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה". מה שאומר, רק שנראה את המציאות בעיניים חדשות נתעלה אל הברכה. הספר הזה הוא ברכת האל. אני כותבת לכם והבטן מתכווצת לי ועיניי מתמלאות דמעות. אני ממש חווה את הברכה אל מול הקללה שחוויתי בנפשי בעברי. לכל נשמה מסע ודמויות משלה שיעזרו לה להגיע אל תיקונה. לכן, עם כל הקושי שלא באמת שייך לאנשים שמופיעים בחיינו, נבחר לגדול ולהתרחב, פשוט נבורך. אני כאן רק בשביל להזכיר לכם את זה. סיפור חיי הוא השראה בכדי להינצל מן הניכור הרגשי ולגלות את האהבה שתמיד קיימת בלב שלנו ומוסתרת בפחד וריחוק. אשתף אתכם, כשכתבתי את המאמר הזה, זה היה ממש קצת אחרי שהתגרשתי מהמושיע, ועדיין, למרות הכאב, הצלחתי לראות את האמת. חסדי השם ממש. אך עם הכאב התהלכתי הרבה אחרי. ושוב, הכאב בשורשו לא שייך למושיע, אלא לנשים שהביאו אותי לעולם (סבתא רבה, סבתא, אמא..), אני נשלחתי להציל איפא את המשפחה (גם זאת שאינה במימד הזה). לכן לא מתתי בלידה כשנולדתי רק 800 גרם ובסכנת חיים ממש. הקב"ה יעד לי משימת חיים. להציל! ולא רק אותי. גם את אימא שלי שתזכה לחיים ארוכים אמן. את הבת שלי ואת בניי וכמובן להיות לכם למסייעת להצלה. אני כשלעצמי לא באמת יכולה להציל אף אחד. רק בורא עולם מציל. הוא האציל עליי סמכות הקשורה בהצלה. והמושיע היה אחד מהדמויות הכי משמעותיות בחיי. אין ביננו שום קשר פיזי מאז, אך האמת שלא פעם אני מרגישה את הנוכחות הרוחנית שלו אתי כאן בספר. ולכן יש להבין שגם לכאב הזה לוקח זמן להשתחרר. זה לא קורה ברגע. זה תהליך שיש לקבל באהבה. אז את המאמר הזה כתבתי מזמן, מחקתי, גזרתי, הדבקתי, שיניתי, הוספתי, וזה רק מפני שאני רוצה להביא את המסר בצורה הדרגתית וממש לבנות כאן 'רצף הגיוני של מצבים' שהנפש שלנו עוברת כדי להגיע לתיקון שלה. מזכירה, הנשמה, הייתה במקום שכולו אור, זיו ועונג. ככתוב: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות"  (עץ החיים). לפני הכול היה רק אור. ובשלבים ממש (שישה ימי בריאה ויום שבתון אחד) קב"ה יצר את כל הבריאה. וכשהכול היה מוכן, הוא ברא את האדם - ככתוב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ז"א שכדי לבנות אדם ישנו צורך בשלבים. טרם כניסת הנשמה לגוף מראים לה את המסע שהיא תעבור: ההורים שלה, בני הזוג שלה, הסביבה שלה, האירועים שהיא תעבור וכו'.. מראים לה הכול, אם היא מסכימה לכל מה שהראו לה נוצר עיבור במציאות שהשותפים לו הם הגבר והאישה. (שנבחרו תחילה כן?!). מבינים מה זה שבני הזוג נבחרים לנו מראש, למען מטרה מסוימת? והמטרה להוליד ילדים וגם להוליד מבנה אישיות חדש. אותה נעשה בזוגיות אחת או יותר. מה זה לגדול רוחנית? זה להבין מה הכאב האישי שאנו סוחבים. למשל: אם אישה מרגישה ביחסים הזוגיים שלה שהיא לא אהובה ואף דחויה, יש כאן הצלה ממש! איך הצלה? אם היא חיה עפ"י עיני היהדות כפי שלמדנו, היא אמורה להבין שהאחר משקף לה שהיא לא מרגישה אהובה בעיניי עצמה. והיא בלי לשים לב דוחה את עצמה ומקטינה את האיכות שלה. אם אותה אישה לא תגדל להבין את ערכה, היא במו ידיה תהרוס את עצמה, ותמשוך אליה יחס שיש בו הרבה כאב. ולא משנה אם הוא יגיע מבן הזוג, ילדים ושאר בני האדם. שיקוף זה שיקוף.  המציאות מאוד מדויקת. ישנם אנשים שאמורים להמשיך אתנו במסע ויש כאלה שפשוט מסיימים את תפקידם וממשיכים הלאה למצוא את עצמם מול אנשים אחרים. אני יכולה לומר מהמסע שלי, שכהתחלתי לראות את השם במציאות, הכאב נחלש, הניסיונות התמעטו, פחות תסביך, יותר שלום. והפכתי מדויקת יותר, שלווה יותר ואין לי ספק שפניי מועדות לעבר יחסים זוגיים טובים ומוצלחים יותר. יש כאב. ישנה כמיהה. אך בעיקר חווה אהבה עם הרגע הזה ועם כל מה שעברתי במסע המדהים הזה. "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" - האדם נוצר מהאדמה, מעפר. זה בפן החומרי. אך בפן הרוחני - השם יצר את האדם מן ה פרוע (עפר) שהוא. השם פורע את האדם מן הדמיון של עצמו. איך יודעת? מתעמקת במילים, כלבבי. ומנסה להבין מעבר למילה. 'עפר' רומז על פורענות, ו'אדמה' דמיון.. כתוב: "סוד השם ליראו". כל אחד מאתנו יכול לגלות סודות. העניין עד כמה אנו רוצים לראות (ליראו). אם האדם לא מחובר לאמת תורה לא באמת תעניין אותו ואף תציק לו. המילה 'פרע' משמעותה גם פריעה/לפרוע. כמו בברית מילה - התנאי ליהודי כשר הוא 'הפריעה' - פורעים ממנו את העורלה/החשכה. יוצא, כי רובנו תחילה מדומיינים וחשוכים לכן שוכחים את האמת. נחזור לנשמה - האחת ויחידה. מהרגע שהנשמה נכנסה לגוף, היא למעשה ננטשה מהאור והעונג האינסופיים, אל עולם שהיא מתחייבת למצוא בו את האהבה. משמע: הנשמה באה לעולם שזר לה, מוזר לה. זה כמו לשים אדם במדינה שזרה לו. בואו נחשוב כמה קשה יהיה לו להתאקלם. ככה הנשמה שלנו, בלי פנימיות התורה, בלי הלב היא לא תתאקלם לעולם! היא תמיד תרגיש זרה ולא שייכת. אחחחחח כמה כמה שהתורה היא תורת חיים. שורש הניכור בכלל לא מהעולם הזה. ולכן כל ההתנהגויות הפחות טובות שורשן מאותו הניכור. הנשמה כל הזמן מרגישה צורך להתענג וליהנות מהסיבה שהיא מתגעגעת לטוב האינסופי - שזה ׳להתענג על השם׳. ככתוב: "הָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא". מבינים מה קורה מאחורי הקלעים? מבינים מה זה הנשמה שלנו השוכנת בגוף שלנו שאנו לרוב לא מתייחסים אליה. שגם ככה היא מרגישה עזובה וכואבת בתוך הגוף הזה שהיא קיבלה למסע. וכל מה שהיא עושה בנו בסופו של דבר, זה כרצונה. היא מפגישה למען אורה וגילוי אהבתה בנו. אם נישאר ילדותיים ומאשימים לא נגלה בחיים אהבה, רק שנאה. השונא נואש, זוכרים? אהבה – אור השם בנו תמיד. כתוב: ״הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים״ - כולנו בתהליך התפתחות מתמשך. אנו לא יכולים למנוע כלום. את החוב הרגשי "נשלם" וגם זה בכדי להשתלם באהבה. ועכשיו למילה. המילה 'נרקסיזם' - מכילה בתוכה לא מעט מילים. כששתי המילים הבולטות הן: יזם ו סקרן. שהן יכולות להיות לתועלת ממש אם מנתבים אותן אל האמת. כשנלמד לנתב את הסקרנות שלנו למציאת הנשמה שבנו, האהבה שכבר אנו, מה שבטוח נפסיק להתנכר לעצמנו. אך אם נמשיך לפעול מתוך מתוך הפצעים הרגשיים שלנו נמשיך להתעלל ולפגוע בעצמנו. אנשים הם רק לתזכורת למה שאנו עושים לנשמה שבנו. כולנו דואליים. על כולנו ללמוד ולבחור מחדש. האם לשקוע בתאווה או להשקיע באהבה.