מַהִי אַהֲבָה? אַהֲבָה - הִיא יְצִירָה פְּנִימִית, הַנֶּחְשֶׂפֶת מִתּוֹכֵנוּ ע"י קַבָּלָה עַצְמִית וְנִשְׁקֶפֶת מֵאִתָּנוּ בַּמְּצִיאוּת.
מה זה לקבל את עצמי? אנו לא פעם שומעים ואומרים: "קבל/י את עצמך". ובכן, מה זה? תשובה: קבלה עצמית היא תוצאה של עבודה בנפש, המתקיימת בנו בתנאי שאנו פועלים אהבה, שזה תמיד נתינה לאחר בלא תנאי. לקבל את העצמי זה לקבל את המקום בתוכי שחיים שלמים "חיכה" שנקבל אותו. בום אה?! מה זה אומר? אם יש בתוכי מקום בנפש שמחכה כל הזמן שמשהו יקרה מבחוץ זה הפך קבלה. כלומר: אם את מחכה כל הזמן לקבל אהבה (לצורך הדוגמא) ולא מתבגרת לתת אותה לעצמך (שזה מאליו לאחר), את כל חייך תחיי בהמתנה ותתרחקי מקיומך. את תמשיכי לחכות לך!!! כי האהבה בך ולא באף אחד אחר! איך לתת אהבה לעצמך? לדעת שאהבה היא קודם אהבה להשם הטוב - אהבה לחלק הנשמתי שבנו ולא לחלק האנוכי שבנו. אהבה זה חיבור לחכמה גבוהה שמייצרת בנו אמונה וביטחון שהביטוי שלהם היא השמחה. כשזה קורה בנו אפשר לומר שאנו בקבלה עצמית - כבר לא ממתינות לקבל מהאחר כלום ונותנות לנו בעצמנו אהבה בכוח המחשבה הנעלה. אימון מחשבתי שכזה מעלה אותנו למדרגה גבוהה יותר בנפש, של קבלה עצמית (שזה אגב לקבל את התורה/ההוראה - כפי שחגגנו בשבוע שעבר בחג השבועות). קבלה עצמית מייצרת בתוכנו שלום, כזה פנימי שרק רוצה לתת ולא לצרוך. אנו יצרנים כן?! ממש לא צרכנים - יצרני אהבה ולא צרכני אהבה. אז לקבל את העצמי - זה לברר מהו החלק בתוכי המונע ממני לחוות שלום פנימי וחיצוני כאחד. אהבה - היא יצירה פנימית הנחשפת בנו ע"י עבודה עצמית ונשקפת מתוכנו לעולם. אהבה/קבלה פנימית - היא השורש לכל הביטויים שבנפש. אם אין אהבה בפנים, בנפש - אין ביטחון, אין אמון, אין ערך עצמי, אין כבוד אין צדק! כתוב: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים). אמת = אהבה. אהבה יכולה לצמוח רק מהארציות, מהמקום הנמוך ביותר בנפש, ואז הצדק/הצדיקות נשקפת במציאות. נזכור - אדם מאמין בבורא והוראותיו השלמות, תמיד ירגיש אהוב ומקובל. ואהבה תמיד אמורה להיות נשקפת מאתנו באחר, הדרך לאהבה טהורה בתוכנו, האמנם מייגעת, אך כתוב: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,. וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". (פרקי אבות). כלומר: לבד, אנחנו לא יכולים להגיע לאהבה זכה בתוכנו, אנו חייבים עזרה מהשם הטוב, אלא מה? עלינו לרצות מאוד להצליח באהבה. (הלוואי היינו מאוד רוצים להצליח באהבה, כמו שאנו רוצים להצליח בפרנסה, זה כבר היה מסדר לנו הכל), איזו אהבה? אהבת השם ואדם. יוצא שהכי משתלם להתייגע באהבת השם ואדם - אין משהו אחר בעולם מלבד זה - והרי שזוהי תכלית האדם. פעמים שאדם חש בנפשו 'שנאה', ולמה? כי הוא לא קיבל מהאחר משהו שהוא רצה, זה יכול להיות כבוד, צדק, יחס, וכו'.., שהביאו לכעס פנימי כזה חזק שהתגבש לשנאה. אך אם נברר מהו שונא לפי המילה, נגלה כי ה "שונא" נואש מעצמו!!! נואש ושונא כי לא הצליח לקבל בתוכו את העובדה שהאחר לא חייב לתת לו את מבוקשו הפנימי והחסר, אלא להבין שזה בדיוק המקום להתמלא באהבה ללא תנאי, אוייייייי כמה שאנו חייבים לתת את מלוא תשומת הלב על כל המתרחש בנפשנו אנו. נזכור- 'שנאה', היא תמיד איתות גס להעדר אהבה בנפש. אי אפשר לשנוא אדם בחוץ לפני שאני שונא את האדם שאני שזה הנואש שבתוכי. אני שונא את המקום בתוכי המחכה לקבל משהו מ.. ונותר תלוי סובל וחסר, ואת החלק הזה אנו חייבים ללמוד למלא בעצמנו. תכלית השנאה העצמית היא נשיאה אל האהבה הפנימית. עפ"י תורת הנסתר/הקבלה - כולנו ללא יוצא מן הכלל בתחילת דרכנו במסע החיים בבחינת "מגורשים" מן האהבה הכי גבוהה שהנשמה חוותה טרם כניסתה לגוף אנושי, ואנו עוברים כאן מסע למציאת האחדות בתוכנו שהיא מציאת נשיאת החן שאנו, שאותה תחילה נחווה דרך השנאה הפנימית והחיצונית כאחד, ואותה נגלה דרך האהבה האלוהית. מסע שכזה, מטרתי ומיוחד. מה זה להרגיש מגורש מעצמך? כשהאדם למשל מרגיש בתוכו רגש 'שנאה' הוא נמצא בנפשו במקום לא מאוחד ואוהב, נהפוכו, הוא מגורש מעצמו, מאחר וכל התנועה הפנימית באדם תכליתה לאחד את חלקי האדם ע"י בירור הרגש: למה אני שונא, מה מעורר בי שנאה, מה לא קיבלתי שגרם לי לאי שקט ולכעס עצום שהתגבשו לשנאה? עולם הנפש הוא העולם הכי מעניין מבחינתי, ולא בכדי אני חוקרת אותו לפני ולפנים, ומגלה בכל חקירה כי העולם החיצוני אינו אלא שיקוף של העולם הפנימי וכל רגש שלילי העולה מתוכנו מבקש בהירות פנימית ולא האשמה ודרמה חיצונית. יוצא, כי הקבלה העצמית מחברת אותנו אל חלקינו המודחקים ביותר שמאז ולתמיד רכשו 'אהבה'. הקבלה העצמית מעוררת מתוכנו את האהבה והרי שכל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך" - זוהי בהחלט קבלת התורה. תורה בפנימיותה היא קבלה עצמית והדרך שלנו לגילוי האהבה. חשוב לחדד כי הנשמה לפני שיורדת לעולם נמצאת במקום שכולו אהבה, עונג ושלווה, וכשהיא מתגלגלת/נופלת לעולם הזה (לתוך גוף) היא בבחינת "מגורשת" מהאהבה וכל "מבוקשה" לחזור למקום שהייתה. לכן האדם תמיד מרגיש רצון לעונג ושלווה, שהם נמצאים בעיקר באהבת השם ואדם, שאותה משיגים אלה הדבקים בחכמה האלוקית ופועלים רגע רגע 'קבלה עצמית' = אהבה ללא תנאי. ואם בקבלה אנו עוסקים כדאי שנזכור כי אנו נשמות מגולגלות לתוך גוף במטרה לתקן משהו שלא הצלחנו לתקן בגלגול הקודם. כולנו ללא יוצא מן הכלל כבר היינו כאן, אך מאחר ולא הצלחנו לתקן, חזרנו שוב. הנשמה נכנסה לגוף עם מסלול ידוע מראש, קרי: הנשמה בחרה מראש את ההורים שלה, הסביבה והתרבות שלה, את הבעל/האישה שלה, את האירועים/הניסיונות/החוויות שתעבור במסע כאן בעולם, וזאת כדי לסייע לנשמה להגיע לתיקונה ולהמשיך במסלולה בעולם הבא. יש? ממשיכים. כאן = עולם, עולם = נעלם. מסקנה: ירדנו לחפש את הנעלם. איך? על ידי תהליך בנפש של מציאת העצמי העליון. לא מעט מאתנו מעלים ספקות בכל הקשור לחיים שאחרי המוות וטועים לחשוב כי החיים מסתיימים במוות הגופני, וזה כי בתחילת דרכנו אנו בשלב של התהייה והבהייה - של התוהו ובוהו (שלעיתים נמשך חיים שלמים - צער גדול לנשמה). זהו חלק מהתהליך לחשוב ככה תחילה ולא להתעסק בעניינים רציניים ועמוקים אלא דווקא להגיע למצב ש "עשיתי את הכל": התחתני, הבאתי ילדים, ביליתי, למדתי, חוויתי אכלתי שתיתי ו.. אין שמחה אמתית כזאת שנשארת בי ומחייה אותי. מה העניין בזה שנולדתי, לשם מה ברא אותי הקב"ה אם אחרי כל זה אני לא אדם שמח? וכאן האדם הנאור צריך לעבור שלב בתהליך ולחזור למקורות, לחקור ולהבין את תכלית החיים שזה לדעת את השם - "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" - לגלות את האלוהים/האהבה שבתוכנו. וזאת ניתן להשיג רק ע"י רצון אמתי למצוא את השמחה האמתית. וכשיש רצון השם נכנס לתמונה ומסייע לאדם להתקדם בתהליך שנעשה ע"י תיקון המחשבה והתמדה בתהליך פנימי מזכך. וכשאין רצון והאדם חושב כהרגלו "חיים פעם אחת", "נאכל נשתה נבלה כי מחר נמות" וכו'.. הוא נותר במרוץ העכברים ולא מבין מדוע. טעות טעות טעות טעות מצערת ממש ומותירה את האדם עם חוסר תמידי בנפש, אף פעם לא טוב לו באמת, מחופש ומתחזה, בלא זהות אמתית, נע ונד, מגורש וזר לעצמו ולא מוצא מנוח לנפשו העייפה. לא, לא לשם כך "טרח" הקב"ה לברוא עבורנו את העולם וליצור בו תנאים לחיים טובים, לא, לא בשביל שנשחית אותם במו ידינו. הקב"ה ברא לנו עולם יפה שיש בו הכל מהכל, כדי שנוקיר תודה על הכל, שנדבר איתו ונשפוך לפניו שיחה (לא נשפוך לאנשים שגם הם בעצמם טעונים וטרודים ומחפשים וניפול ללשון הרע שהוא הרס לאדם), שנתאמץ ליצור בנפשנו חלקת אלוקים שתהווה חוסן פנימי וכח עצום להתמודד כאן בעולם, וזה למצוא את הנעלם בנפשנו. ומה אנו עושים לרוב? מתאמצים לייצר כסף ועוד כסף ועוד כסף שאף פעם לא מספיק, אלא מייצר רצון לעוד כסף שמשיג כלום (מלבד לשרוד את החודש ואולי עוד כמה מותרות קטנות). ליהנות ולטייל זה לגמרי נחמד ולתועלת, אך שזה בכוונה תחילה לקבל אנרגיה חיצונית לעבודה פנימית בנפש, ולא לשם התאווה הפרטית של הגוף שלעולם לא נגמרת. אחרי הכל, התענוג האמתי שהותקן בנפשנו עוד לפני שנתגלגל ארצה לעולם הזה הוא להתענג על השם. ובלי שנדע אנו מחפשים את התענוג הזה רק שלא תמיד אנו מבינים שלשם הנשמה שלנו חותרת. אם נאמר לאדם שעדיין לא מאס בתאוותיו.. שרצונו האמתי להתענג על השם - שזה להתענג על השלמות שהוא, הוא לא יבין בכלל מה אנו שחים. כי השם/אלוהים נתפסים בשכלנו כהתחייבות להיות דתיים, דייייי הגיע העת לשנות תפיסה וזאת לפי גדולי המקובלים שהם חכמי הקבלה, חכמי הסוד, ההתחייבות היא להיות דעתיים - אנשי דעת, אנשי חכמה שחוקרים למציאת וקבלת האני העליון, לגלות את האלוהים בתוכנו זה רק מתוך הדעת ולא מתוך הדת!!! ה ע' היא הקובעת, דת בלי ע', בלי התבוננות, בלי חקירה, היא יבשה וסתומה, היא הפך החיים. אוייייייייי לנו אם אנו עדיין חושבים על אלוהים שהוא נמצא בשמיים - אלוהים נמצא בתוכנו, נמצא בכל מקום, וכל העולם נברא בשביל שנגלה זאת. הכלללל כאן אמצעים לגילוי האהבה/אלוהים. אנחנו צריכים להתאמץ לכיוון אחר, לשנות כיוון, "הפוך גוטה הפוך". עלינו להתאמץ למצוא את העונג/העוגן האלוקי ולא את המשכורת הגבוהה. והרי שהביטוי של השגת העונג האלוקי הוא שכר הולם: שמחה בלב, פרנסה טובה, זוגיות טובה, הפוך גוטה הפוך. בפעם הבאה שנחשוב כסף, כדאי שנתחבר למהות האמתית שהוא: כיסופים(געגוע) להשם - "נִכְסְפָ֬ה וְגַם־כָּלְתָ֨ה נַפְשִׁי֮ לְחַצְר֢וֹת יְ֫הֹוָ֥ה לִבִּ֥י וּבְשָׂרִ֑י יְ֝רַנְּנ֗וּ אֶ֣ל אֵֽל־חָֽי" (תהילים פד,ג'). וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב (תהילים עג,כח). נזכור - אנו בתהליך מתמשך למציאת, קבלת ונשיאת העצמי הגבוה שלנו, שאותו משיגים ע"י אהבת השם ואדם. יהי שם יהוה מבורך לעולם ועד.