הַחֻרְבָּן שֶׁל שְׁנֵי בָּתֵּי הַמִּקְדָּשׁ הַפִיזִיִּים נִגְרְמוּ מִשִּׂנְאָה וְכָאוֹס. אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי וְהָרוּחָנִי נִבְנָה מִתּוֹךְ נֶפֶשׁ חוֹמֶלֶת, מִתְגַּעְגַּעַת וְאוֹהֶבֶת.

ביום ט' באב, כמדי שנה, עם ישראל נדרשים לצום ולהתענות את ׳צום תשעה באב׳, שהוא לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני שנחרבו בדיוק באותו התאריך (י"ז בתמוז) בהפרש של 400 שנים ויותר מאחד לשני. נס מטורף. זה להבין כי רק השם פועל במציאות והוא נגלה אלינו דרך האותיות והמספרים. צומות ותעניות נדמות כפעולות של צדיקים או של דורות קדומים. אך אם רגע נעצור את מרדף החיים וננסה להבין מה השם מנסה ללמד אותנו דרך החגים והמנהגים, הפרשות והמצוות, אולי נשכיל לדעת כי לא במקרה מכל כיוון האדם היהודי ״מותקף״ בחיובים למיניהם. ומדוע? כדי לגלות לו את השמחה שעליה מבלי שנשים לב, מזמן וויתרנו, והיא שמחת הלב. ושמחה יכולה להתקיים אך ורק שבונים קשר אמתי עם קב"ה/עם עצמנו. יוצא, כי סוד הצום והתענית הוא הרבה מעבר לאבנים וחומות, סוד הצום להבין שאנו בצומת דרכים וכמו בצומת עלינו לבחור לאיזה כיוון לפנות. האם לכיוון אהבת השם ואדם, או האם להמשיך במרדף שיש בו לא מעת אגו ושנאה. "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"(דברים ל' ,יא-יד) - אדם יכול מכל מקום לבחור לאן לפנות ולא צריך לנסוע רחוק מידי בכדי להתפלל ולגעת. כולנו יכולים לגעת באמת עכשיו וברגע זה. לגעת בלב שלנו. לדרוש מעצמנו הכנעה ואהבה על פני כאוס ושנאה. בעבר הרחוק נהגו עם ישראל לגשת לבית המקדש ולחוות ממש את השם. השכינה שרתה שם כך שאנו שלא היינו במעמד הכול כך מרגש ונשגב הזה לא באמת יכולים להבין מה הם חוו. ולכן אנו לא מסוגלים להבין מה זה צער השכינה. זה מאוד רוחני. אך בעיניי זה דומה לצער העצום שחווים בני זוג אוהבים שנאלצו להיפרד (מסיבה כזאת ואחרת) האחד מהשנייה. לכן כתוב "איש ואישה זכו, שכינה בניהם". זה דומה לצער שחווה הקב"ה אתנו כשאנו רחוקים ממנו לכאורה מבחינה רוחנית. מדוע לכאורה? כי אין דבר כזה אדם רחוק, אלא, אדם שכרגע נמצא בהסתרה. הרחוק חוקר. היום אין לנו בית מקדש פיזי אך יש לנו בית מקדש רוחני - הלב שלנו שאותו ניתן לעורר גם ע"י התענית. "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". עלינו לגשת לנשמה שלנו ולברר את רצונה האמתי, ולגלות שמעולם הרצון שלה היה רק לאהוב בצורה הכי אותנטית שיש. בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לייעץ. רק להיות נוכחים ברגע הזה ולזהות מה מפריע לה להאיר מתוכנו. וזהו הכעס על כך שלא קיבלנו דבר מה. ובדיוק שם עלינו להתחזק באמונה שאם לא קיבלנו זה לא אומר שאנו לא מסוגלים לתת זאת לעצמנו. כלומר, אם רצינו לקבל כבוד, נאמנות ואהבה ולא קיבלנו, נלמד לתת אותם לעצמנו. נלמד לכבד את עצמנו, להאמין בעצמנו ולאהוב את עצמנו. באופן הזה נהפוך את הנזקקות להזדככות ונשתחרר אל הנשמה והאהבה שאנו. הגאולה נמצאת בליבנו. לכן כתוב: ג(א)ולה - עלינו להכניס בליבנו את ה אלפ/פלא של החיים - את השם. אנו אמורים להצטער על כך שבמקום להעביר כאן חיים של אהבה ובאמת אושר אנו מריצים כאן חיים של תחרות, שנאה ושקר. "הבל הבלים אמר קהלת". הכל הבל. מה שלא הבל זה הלב שלנו שרוצה לאהוב. החלק שלנו הוא להקריב סוף סוף למען האהבה ולא עוד למען השנאה.   נזכור - "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי, תענית ל, ע"ב). ואומר, כל מי שמתאבל על כך שלא זכה לחוות בתוכו את השלמות הפנימית - את האהבה לכל: להשם הטוב, לחיים, לבעלי החיים, לטבע ולמציאות, לאנשים, לסיטואציות וכו', יזכה בסופו של דבר לחוות אותה. החורבן מחד יוצר בנו חור ומצד שני בונה אותנו. ואין חורבן אלא בנפש שאינה מבוררת. עפ״י פנימיות הדברים, חורבן הרבה לפני הופעתו החיצונית בצורת מלחמות והרס, פרידות, גירושין, מחלות וכו', הוא מופיע עמוק בנפש האדם. מה שאומר שהדברים לא קורים סתם כך פתאום, אלא, יש להם תקדים, תכנון במטרה לבנות אומה מתוקנת יותר - בפן הכללי. ואישיות מוארת יותר בפן האישי. אז נכון שעברו כמעט 1600 שנים מאז חורבן בית שני ואנו לא באמת רואים חברה מתוקנת יותר אך כמו שניתנו לאדם 120 שנים לתקן את מעשיו כך ניתנו לעם ישראל 6000 שנה להגיע לתיקונו. וכפי הנראה אנו נמצאים בדור שכבר מראה ניצנים של חזרה הביתה וכמיהה לאמת שהיא הרבה מעבר לתאוות הגוף, אלא, כמיהה לענווה, לפשטות ואהבה בצורה הכי אותנטית שלה. היום כולנו יחד נדרשים לבנות את הבית השלישי מתוך נפשנו. נפש שתגדל לנפש יציבה וחסינה יותר. נפש שיודעת את ערכה, ונפש שתתאחד לאהבה שתופץ לאחדות ואהבה גם מחוצה לה. החורבן הוא חורבן זוגי שביננו לבין הקב"ה. ביננו ובין בני הזוג שלנו שברוב המקרים אנו לא מצליחים לחיות עמם בשלום. ולכן השם כתב לאישה בבראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מיהו האיש הראשוני של האישה? השם! ואליה תהיה תשוקתו והוא זה שישלים (ימשול) אותה ויעשה בה שלום. ורק אז יתכן גם שלום בין בני זוג גשמיים.  נזכור - חור-בן. החור שבלב כבר מתחיל להתמלא באהבה חדשה בלב שלנו. הבה ונשמחה.