למה צמים ומתענים בתשעה באב? חושבים שזה פרמיטיבי? בואו גלו שהכי עכשווי.

היום בערב, אנו - עם ישראל נדרשים לצום ולהתענות את ׳צום תשעה באב׳, שהוא עפ"י הפשט, לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני, שנחרבו בדיוק באותו היום. רגע, לפני שנמשיך, זהו לא נס מטורף? זה כמו שנשרף (לא עלינו) למישהו בית פעמיים בהפרש של 400 שנים באותו התאריך, מה נאמר? מקרה? ממש לא! נאמר זה השם חד וחלק! אין פה בכלל מקום לספק! צומות ותעניות נדמות כפעולות של צדיקים, או של דורות קודמים וקדומים, אך אם רגע, נעצור את מרדף החיים, וננסה להבין מה קב״ה שיצר את התורה ונבראיו, מנסה ללמד אותנו, דרך החגים והמנהגים, הפרשות והמצוות, אולי נשכיל לדעת כי לא במקרה מכל כיוון האדם היהודי ״מותקף״ בחיובים למיניהם.., למה? כדי לגלות לו את השמחההההה, שעליה מזמן וויתרנו, והוא השם, בדרכו העיקשת, שלא מוותר על ילדיו, מנסה שוב ושוב להביא אותנו אל השמחה האמתית - שמקורה בלב. אין שמחה, אלא בלב. ושמחה יכולה להתקיים אך ורק שבונים קשר אמתי עם קב"ה - בית להשם בנפש. יוצא, כי סוד הצום והתענית, הוא כלל לא על אבנים וחומות, וממש לא צריך לנסוע רחוק כדי "לחפור" בנפש, כי: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ"(דברים ל' ,יא-יד) - אדם יכול לשבת בביתו ולהתחיל מסע אל נפשו, אל האמת, ולהרגיש האם הלב שלו באמת מאמין, סמוך ובטוח, ולא, צא ולמד. מסקנה: התענית, היא על הפסקת הקשר הישיר של בני ישראל עם קב"ה שנהגו להגיע לבית המקדש ולזכות להרגישו בחוש, ועל כן, התיקון שלנו, כלל נשמות ישראל, לבנות בנפשנו רצון אמתי לחוש את קב"ה בנפשנו, וזה אפשרי ממש. האדם חייב לצאת מכל מה שהוא חושב שהוא יודע עד היום, ולדרוש אמת בחייו, כי: "אֱ֭מֶת מֵאֶ֣רֶץ תִּצְמָ֑ח וְ֝צֶ֗דֶק מִשָּׁמַ֥יִם נִשְׁקָֽף" - אמת יכולה לצמוח רק מהרצון (ארץ) של האדם, ולהביאו לחיים רציניים, יציבים, שלווים מאושרים ומלאי סיפוק והגשמה. לסיכום: עם ישראל מחויב לצום כאות הזדהות על חורבן בית המקדש שבנפשו, הזדהות עם מה באמת? הזדהות עם אובדן הקשר המקודש עם השם. נשמות ישראל חייבות להתענות כדי לתת מענה לנפש!! הנפש חייבת לנפוש, וכדי שהיא תנפוש, היא חייבת מקום בטוח - נפש מאמינה בבוראה!!! זוהי תענית שאמורה להכניס את האדם להתבוננות בנפש - האם הוא אדם שמח וחי באמת, האם הוא אוהב את השם וכל פעולותיו אמת הן, קרי, לשם שמים, האם ילדיו שמחים והוא חש סיפוק אמתי מחייו. תאמרו לי? אם לא יום כזה, לעצור ולדעת את נפשנו, אז באיזה יום נתפנה לאמת? רוב הזמן אנו עוסקים בהפך אמת ומילוי משימות שמרחיקות אותנו מהנשמה. זה הייחוד של היום הזה - לבנות משכן להשם - "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" - עלינו לבנות יציבות וחוסן פנימיים בתוכנו ובטחון גמור בהשם הטוב, זוהי תכלית התענית. אדם לא מחובר לבוראו, כלל לא מחובר לעצמו, לא יודע מיהו באמת ומה בא לעשות כאן. נמצא שאדם כזה נמצא בגלות נפשו, כמו בני ישראל ששהו בגלות שנים רבות, כי לא מסרו נפשם באמונה, גם שידעו שהוא קיים (שלא לדבר עלינו 'דור ההסתרה', שלא פעם מעלים ספקות לגבי קיומו). הגאולה נמצאת בליבו של האדם! לכן כתוב: ג(א)ולה - עלינו להכניס בליבנו את ה אלפ/פלא. ולמה צום? צום - לשון צומת - המלמד אותנו לבחור את הכיוון הנכון להמשך הדרך: בלי ״פקקים״, ״מחסומים״, עיכובים ״ועבודות״ בדרך, מסלול חלק וזורם - זה דרך השם. שנזכה להתענות ולהיענות, למצות את הסבל, ולמצוא את שאהבה נפשנו..קב"ה. אז פרימיטיבי? לא הייתי אומרת. הייתי אומרת כי פרימיטיבי לחיות את החיים בלי להכיר את הנפש והשמחה!!!! ועדיף עכשיו מאף פעם לא. צום קל ומועיל, אמן ואמן. *יש עניין גדול בלהצטער על השכינה - על הכאב הפנימי שאנו חשים, שאנו רחוקים מהשם, ולבקש בדיבור עזרה מהשמיים. כמוכן, לכוון על חיילנו המתענים ימים ולילות בתנאים לא תנאים, לכוון על נשמות ישראל שהתענו ונלקחו מאתנו על קידוש השם, לכוון על החטופים שמתענים בלי סוף, השם יעזור ויצילם. נזכור - "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"  (בבלי, תענית ל, ע"ב). והכוונה: כל הבוכה שאין נפשו שלמה (ירושלים) ורוויה עם השם הטוב, יראה בשמחת נפשו, שנכה כולנו, אמן.