מַדּוּעַ זֶה כָּבֵד לְכַבֵּד אֶת הַהוֹרִים?

”כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ” - מהו סוד הרוחני העומד אחר מצווה זו? כיבוד הורים היא אחת מהמצוות שהצטווינו עליהן בעשרת הדברות. ולא סתם מצווה, אלא המצווה הקשה ביותר לאדם. מדוע? אחזור טיפה אחורה. באנו כאן לתיקון המידות. ז״א, שכדי להגיע למצב של תיקון המידות, אנו חייבים לגדול בבית מאתגר שבו נירש מהורינו דפוסים והרגלים הרסניים (שהם ירשו מהוריהם, שירשו מהוריהם..). ואומר: שישנו נזק מסוים בנפשנו שאותו ינקנו מהורנו ואותו אנו מחויבים לתקן. כעת, לכבד את ההורים דורש ענווה יתרה, ולא כולנו זכינו בה, לפחות עד שנעבוד על המידות. וזה מאתגר ביותר לכבד כביכול את ההורה שבלי כוונה ״פגע״ בנו. זה עמוק ממש, ולכן אחזור על עניין תיקון האדם. ניתוק - תינוק - תיקון: אלו שלבי ההתפתחות שלנו כבני אדם. וכדי שנגיע לתיקון אנו חייבים תחילה לספוג את ״הקלקול״ הדורי בתקווה שאנו נצליח לתקן. יוצא, כי בסופו של דבר, בדעת איתנה, ההורים הם "חומרי הגלם" הטובים ביותר לאדם שהכי עוזרים לו להתפתח מבחינה רוחנית, אם רק יראה בהם עזרים (ולא הרסנים) לכן זוהי המצווה הקשה ביותר ששכרה גדול מאוד. היא "יושבת" על המשבר הבין דורי. בהמשך הדיבר כתוב: ״למען יאריכון ימיך…״. אנו רואים כאן מצב של תיתן כבוד - תקבל אריכות ימים. מה הקשר? ובכן, אמרנו שכבד לכבד הורה שכביכול פגע בנו (בעקיפין, ובלי כוונה חלילה). משמע: אם בכל זאת אנו מצליחים להתעלות מאותו כאב שהסתרנו שנים רבות, למשל: אמא לא ראתה ללב/לרגש של הבת שלה והבת ינקה ריחוק וניכור, לבת יהיה מאוד קשה לראות ללב של אמא שלה, להתקרב אליה ובפרט לתת לה (בדיוק מה שהאמא עשתה הילדה עושה - שיקוף). ושוב, אם בכל זאת הבת שסוחבת את הריחוק תתעלה ותבין לליבה של אמה שהיא בעצמה ינקה זאת מהאמא שלה (וכן הלאה), והבת תבין שעליה מוטלת האחריות לסיים את תיקון הניכור מדורי דורות, ותתקרב לאמא שלה ותעניק לה אהבה שזה הכי קשה בעולם כי זה הפך הדבר שהיא קיבלה, היא יוצאת מתוקנת והרי שלשם כך היא באה לעולם. ילדה לשון לידה - הילדה אמורה לילד את עצמה מבחינה רוחנית (מהכאב ההורי/מהשיקוף שבהורה) - עמוק. הלוואי שאני מצליחה להסביר ותבינו אותי - זה החיים להבין את העומקים הללו, על זה יושב הכאב והמשבר הכי עמוק שלנו. שימו לב טוב טוב - במעשה זה של נתינה למרות אי הקבלה, הבת מקיימת את התורה כולה ׳ואהבת לרעך כמוך׳ - הבת ניצחה את שרשרת הכאב הדורי והחזירה את החוליה לשרשרת חדשה שתיוולד בזכותה, קרי, ילדה שהצליחה לתקן את הכאב הבן דורי (דחיה וניכור) תביא על ילדיה - הדור הבא את האחדות, הילדים של הילדה כביכול לא יצטרכו לסבול כמו שהאמא והילדה סבלה (קולטים איזה הישג).כל אחד ותיקונו כמובן. זהו ניצחון אמיתי - לצנוח ולנצח! ובכן, מה שמאריך ימים זה ניצחון הכאב הפנימי שנבע מאותו הורה הרבה מעבר לכיבוד עצמו, וזה למה זה כבדדד לכבד את ההורים כי זה כביכול לכבד את מי שהכי הרבה הכאיב לך (והכל לפי תכנית מושלמת שנרקמה עבור כל אדם לתיקונו האישי). שוב חשוב שנדע ונפנים - הנשמה לפני שנכנסה לגוף האדם כבר בחרה בקפידה את הוריה. הם המושלמים עבורה לתיקונה, כך שאל לנו חלילה לבוא בטרוניה כלפי הורינו. הם מושיענו. הם לא הצליחו לנצח את כאבם העמוק שינקו מהוריהם ולכן אנחנו נולדנו - לנצח היכן שהם כשלו. חזק וברוך. שהדברים יהיו לגילוי הדעת בכל נשמות ישראל.