"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" - וּמִיהוּ בְנוֹ?

רובנו הגדול נוטה לחשוב כי הפרוש למשפט המפורסם הזה הוא: שהורה שלא מחנך את ילדיו שונא אותם. זה הפשט הידוע. יש בו הרבה מאוד חכמה. אך לפני שבכלל נצליח לחנך את ילדינו עלינו ללמוד לחנך את עצמנו. וכאן ניכנס לסוד הטמון במשפט המאלף הזה. באחד מתהליכי הייעוץ שהעברתי, ויש כאלה שממש הוציאו ממני דברים שלא ידעתי על עצמי, גיליתי דבר עצום, כי האמנם הייעוץ הוא לאדם חיצוני, אך באותה נשימה הייעוץ לא פחות מאשר למטפל בעצמו הלוקח אותו לעומקים שלא ידע כלל על קיומם בתוכו. ולמה אני מציינת את זה? וכאן אני נכנסת למקום בנפש הדורש כנות מוחלטת. הנושא מאוד רגיש ולכן הוא גם עלול להעלות מיד התנגדות. מפני כשמדובר באהבה וילדים זה נתפס כמשהו שאמור לקרות כמובן מאליו. אך הדברים בפרט הנושאים רגישות יתר, הם כלל אינם מובנים מאליו ודורשים הכרה עמוקה פנימה אל רבדי הנפש. אז נכון שישנה אהבה בכולנו אך לא תמיד הילד מרגיש שאוהבים אותו. ואני חלילה לא מכלילה אלא מעלה סוגיה שגם יכולה לקרות בלא מעט בתים. והיא טבעית לגמרי וכלל לא מוזרה. הרי אם הורה (כפי שציינו באחד המאמרים) בשלב של הבאת ילדים לעולם נמצא במקום נפשי בוסרי ולא ברור, מאליו האהבה שבו היא גם במצב בוסר. מה שאומר שבשלב הזה לא תיתכן הענקה של אהבה נקייה לאחר. ולא משנה אם עומד מולו בן זוג, ילד, וכל מכר אחר. הילד בהחלט יכול להרגיש שדואגים לו, שזה גם ביטוי לאהבה (או לפחד), אך הוא לא תמיד ירגיש לגמרי אהבה. וזה לא במקרה אלא במכוון. הבורא תכנן פלטפורמה משפחתית שאמורה להיות בה אהבה ובטחון אך פעמים שלא כך הדבר, והילדים אמורים למצוא אותם בכוחות עצמם. זה המהלך הרוחני. עפ"י רבותינו הקדושים, הכול כאן זה אהבה. אהבה היא מילה נרדפת לאלוהים, ואומר: שהאדם וילדיו והמציאות כולה, כולה בנויה מאהבה, מ"החומר" הרוחני שאלפי שנים פילוסופים דגולים וגדולים ניסו ומנסים לתאר אותה. אך האם האדם חווה בנפשו אהבה? זאת השאלה! טוב, זאת ה- שאלה. הרי אם נעשה סקר ונשאל 100 אנשים 'אתם מרגישים עכשיו ברגע זה אהבה בלב, או שמא אתם חווים דאגות ופחדים'. בעיני, הרוב הכנה יעיד שהוא מוטרד או חושש ממשהו. למצוא אנשים שיעידו שהם חווים ברגע זה אהבה בלב, כזאת שלא תלויה בשום דבר חיצוני, זה נס. מדוע? כי אהבה נתפסת כמשהו שצריך להשיג. אם אהבה תתחיל להיתפס כמשהו שכבר קיים ברגע זה רק אז משהו בנפש האדם יתחיל לקבל תפנית. התרגלנו לגירויים חיצוניים, לאהבות חולפות, שכחנו שאנו אהבה מהלכת ע לשניים שהולידה עוד אהבות לעולם שגם הם תחילה יחפשו אותה בחוץ ורק אם יזכו בחכמה נעלה, יבינו שאהבה היא עמוק פנימה וכל השאר שיקופים שלה. לא במקרה המשפט המאלף הזה התחיל במילה 'חושך'. חושך אותיות 'שכחה'. לרמז לנו שהאהבה שבנו נשכחה עם השנים. 'שבטו' זה השבט שבו – המקום האחדותי שבתוכנו. אדם אוהב הוא אדם מאוחד. ואל האחדות הזאת ניתן להגיע רק כמתחילים ללמוד לחשוב בצורה אחדותית. כשהמחשבה זזה לכיוון האהבה כל המנגנון הנפשי בא אחריה. התורה שלנו היא מובילת הדרך אל האהבה כשמבינים את מהותה הפנימי. כשמבינים את לב התורה. יש בורא לעולם. הכול מנוהל בסדר מופתי. המציאות היא הולגרמה לנפש שלנו. אין אשמים לכאב שלנו. האנשים הם שליחים טובים העובדים בשליחות הבורא/האור. כל אירוע ואדם שאנו נפגשים עמו נוצר לכתחילה לקדם אותנו לעבר גילוי האהבה שכבר אנו. אז אהבה בשורשה היא עמוק בנפש האדם - זהו מקום מזוקק ומזוכך שאנו צריכים להתייגע בדעת עליונה בכדי להגיע אליה. מי שלא יתייגע בנפשו נמצא שהוא בבחינת משתדל לאהוב אך לא הגיע לאהבה שלמה בתוכו. זה קשה. לכן אני באה ואומרת שלא הרבה מאתנו חווים בלב ברגע זה אהבה. תבדקו בעצמכם. ואם מיד עולה לכם שצריכה להיות סיבה לאהבה, זוהי כבר התראה מהאהבה שבנו שהיא עדיין לא לגמרי זכה. נכון שאנו אנושיים מידי בכדי לאהוב בלי סיבה. אך כדאי שנדע שאהבה אמתית לא צריכה סיבה היא פשוט מורגשת מאליו. תרגישו אותה ממש עכשיו בעצמכם. זה הכי נעים בעולם. פתאום עולה מחשבה 'אז למה סבלתי כל כך הרבה' נכון? כן, זה פתאום לחטוף זאפטה כשאנו מבינים שאהבה לא דורשת מאמץ. הפחד כן. אז המשפט: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר" מלמד אותנו על החושך שאנו חווים בנפשנו כשעוד לא זכינו לגלות את האהבה והאחדות שנמצאת בהווה. ברגע זה ממש. ללא תנאי. 'שונא בנו' – נמצא שהאדם הנמצא בחשכה מאליו שונא את עצמו. לא כתוב בנו עם נקודה באות ב'. ולכן אין הכוונה לבנים ילדים, אלא שונא את מבנה האישיות שלו שאותה עליו לבנות מחדש. ומכאן: כי אדם המתעלם מליבו נמצא כשונא את עצמו ובוודאי שמאליו זה מה שיופץ החוצה. ואילו אם אדם 'אוהבו' – אם אדם מתחיל לגלות את האהבה שבתוכו הוא מתחיל להשתחרר אל המוסר. אל הדרך ארץ שכולה טוב. 'מוסר'. אותיות 'סור מ'. שנזכה לגלות את האהבה שבנו פשוט מאליו נסור מ רע! ונרדוף שלום. ככתוב בתהילים: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ". אהבה בלב היא השלום. שנים שהתרגלנו לחשוב לפי הפשט כי הורה "החוסך" בחינוך ילדיו נמצא כשונא אותם. ועכשיו אנו מבינים שיש עומק נוסף ומרומם למשפט הזה. הרי אם אדם לא מבין את נפשו, משמע לא הגיע לאהבה בתוכו, איך בכלל יוכל לתת מה שאין לו. גם ההורה איפא ילד בתהליך התגברות. יוצא, שדווקא הילדים הם אלה שגם מלמדים את ההורה לאהוב מחדש. לכן ילד אותיות לידה. הילדים עוזרים להורה איפא להיוולד מחדש אוהבים יותר. בלי שום תנאי. זה המהלך האלוקי המתקיים בין האדם לילדיו. בין האדם לעצמו. ובין האדם לעולם. נזכור. מה שבונה אותנו זה דווקא החושך. החושך מזכיר לנו שקיים אור. כשם שהשמש זורחת מתוך העלטה. זה הטבע שבחוץ. וזה הטבע שבפנים – באדם. 'אל תקרי בניך אלא בוניך'. ילדינו מסייעים לנו לבנות את עצמנו. ילדינו מלמדים אותנו קבלה ואהבה ללא תנאי ובעיקר לשים גבול. דרכם אנו למדים כי דווקא בגבול יש אהבה. ואילו המתירנות היא הפך אהבה. כולנו תלמידים של החיים ולא משנה באיזה גיל נהיה. כולו אהבות שאיבדו תחילה את הדרך במטרה למצוא שוב את האהבה, המוסר והדרך שכולה שלום ושמחת הלב. אז אהבה  היא משהו כל כך פנימי, כל כך עמוק שאחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה זוכים לחוות אותה.  וכמה שנתפלא, היא לא קשורה לבני אדם, היא באה לידי ביטוי בבני אדם. יחי ההבדל הכול כך משמעותי. האדם רוצה וצריך להרגיש אהוב ואוהב. אך לא לפני שהוא יעניק זאת לעצמו. אהבה היא אור שנגלה מתוך נפש ששהתה בחשכה והתייגעה להיזכר מי היא באמת