"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" - וּמִיהוּ בְנוֹ?
רובנו הגדול נוטה לחשוב, כי הפרוש למשפט המפורסם הזה הוא: שהורה שלא מחנך את ילדיו, שונא אותם. זה הפשט הידוע, יש בו לא מעט חכמה, אך לפני שבכלל נצליח לחנך את ילדינו, עלינו ללמוד לחנך את עצמנו. וכאן ניכנס לסוד. הסוד - הוא פירוש הרובד העמוק ביותר של התורה, וכדאי מאוד שנבחן את המשפט מהיבט קצת יותר מעמיק. פלא פלאים, עד כמה שהתורה שלנו מתוחכמת וחכמה להפליא. באחד מתהליכי הייעוץ שהעברתי, ויש כאלה שממש הוציאו ממני דברים שלא ידעתי על עצמי, גיליתי דבר עצום, כי האמנם הייעוץ הוא לאדם חיצוני, אך באותה נשימה הייעוץ לא פחות מאשר למטפל בעצמו. הלוקח אותו לעומקים שלא ידע כלל על קיומם בתוכו. ולמה אני מציינת את זה? וכאן אני נכנסת למקום בנפש, שאם אנו לא מספיק כנים עם עצמנו, מיד נעלה התנגדות (וזה גם מובן). גיליתי, כי לא מעט מאתנו, נוטים לחשוב שאנו אוהבים את הילדים שלנו, מהסיבה שאנו מניחים שזה משהו שאמור לקרות באופן אוטומט. ילד = אהבה - זוהי בהחלט אמת מוחלטת, אך לוקח לנו שנים רבות (אם בכלל) להרגיש את זה בלב. ולמה מאוד קשה להרגיש? כי הרגש איפה, חסום. ולמה חסום? כי יש בתוכנו ילד פנימי שגם מחכה שיאהבו אותו, ועכשיו לתת מתוך האין, זה מאתגר ועל גבול הבלתי אפשרי. זוהי בהחלט סוגיה לשמה! עפ"י רבותינו הקדושים, הכל כאן זה האהבה. אהבה היא מילה נרדפת לאלוהים, ואומר: שהאדם וילדיו, והמציאות כולה, הכל זה אהבה. אך האם האדם אוהב, זאת השאלה?! טוב, זאת ה- שאלה. והאדם בוודאי לא ידע לענות עליה מדעתו שלו, המהולה באינסוף רצונות אגואיסטים ותסביכים אישיים. ומי כן יכולה לענות לנו? רק התורה! המורה לנו הכיצד לפעול כדי להשיג אהבה מתוכנו. אז אהבה בשורשה היא עמוק בנפש האדם - זהו מקום מזוקק ומזוכך, המותיר את האדם בדעת השם ובדבקות בו ושכל המציאות היא הולוגרמה אחת שלמה לעולמו הפנימי. רק מתוך הנחת יסוד שכזאת אדם יכול להתחיל לחשוף מתוכו את האהבה המוסתרת בו. עד אז הוא עסוק בהשתדלות לאהוב, שזה בסדר גמור וחלק מתהליך שלם (אשר שם לא מעט אנשים עוצרים). יוצא, שאם אדם לא הגיע לאהבה בתוכו, שזה אודות הבירור אחר הילד הפנימי שבתוכו, אין הוא באמת יכול להביע אהבה כנה. זה בהחלט יכול להרגיש דומה, קרוב, ליד.., אך אהבה נקייה כזאת מלאת חמלה, אמפטיה ורגישות לאחר, שכמעט ואין בה כעסים פנימיים, יכולה להתקיים בנו רק אחרי שטפלנו בעצמנו. *כמוכן, כמובן שיש תמיד יוצא מן הכלל, וישנן נשמות שפשוט נולדות מלאות אהבה ונתינה, בלא צורך ביגיעה ממש, פשוט מולד. אך בעיניי, הן לא הרוב. וכאן, אתחבר לפסוק שמעיד על כך: “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר” - בואו ניגע במילים ונבין לעומקן, נגלה שמה שידענו עד היום זה רק "קצה הקרחון". 'חושך' - כולנו יודעים מהו חושך, והכוונה לחושך שבנפש. 'שבטו' - לשון שבט/אחדות. 'שונא בנו' - שונא את עצמו/המבנה שלו (אל נאמר בניו, אלא, בוניו). ומכאן: כי אדם המתעלם מליבו, נמצא כשונא את עצמו. ובוודאי שישנא אל ילדיו. וכאן הפרוש הידוע - הורה "החוסך" בחינוך ילדיו, נמצא כשונא אותם. נזכור - אין שונא בלא נואש! וכאן אפשר להרחיב עד בלי די. מהסיבה שההורה בעצמו נמצא בבחינת ׳ילד׳ שרוצה להרגיש את ליבו, ויוצא, שגם הילד וגם ההורה מחכים לאותו הדבר. פרדוקס אה?! ופה ניתן כבוד לתהליך ההתפתחות הטבעי באדם. שלימים אמור להוליד מהפך בנפש ההורה, ורצון להתקרב לליבו של ילדו. אבל זה קורה רק שאדם מבין לליבו שלו. אז לחשוב שאנו אוהבים את ילדנו אהבה טהורה, זאת לא אחרת, מאשר מחשבה. אנו מאוד רוצים לאהוב אותם אהבה כנה ונקייה, אך זה לא יקרה לפני שנתנקה מעצמנו - מכל ההבל והלהבל של עצמנו. הלא, ילדים מראים לנו את הפגמים שלנו (לפחות הדומיננטי שביניהם), וזה כשלעצמו מכניס אותנו לכעסים, כאבים ושנאה שנולדת בעקבותיהם. טבעי טבעי, להתפתחות. אך אהבה נקייה נמצאת בלב נקי (דורש בהחלט יגיעה בהבנת הילד הפנימי הפועם בתוכי, שרק רוצה אהבה). מסקנה: הורה חשוך בעצמו (שלא מבין את נפשו) לא יכול להתאחד באמת עם ילדו, ונמצא שונאו. ואילו, "וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר” - הורה אוהב את עצמו, זה שעבר תהליך עמוק, נמצא 'שחרו מוסר' - משחררו, נותן לו להתרחש במציאות. 'מוסר' - לשון דרך ומסירות. הורה מסור ומשוחרר מעצמו, מסוגל לשחרר את ילדיו. ושימו לב לסדר המשפט - התורה מדייקת ומתוכננת מראש, לשם למידה!! האדם קודם נמצא כשנוא, ורק אח״כ (בהסתכלות הנכונה) מצליח לפתח בתוכו אהבה. ולכן, אין מה להתקומם ולהתנגד. בדרך אל האהבה, נחווה לא מעט רצון לאהוב, והוא יהווה צינור לאהבה.. שנזכה לאהוב - זה לא ברור מאליו!! לאהוב - זאת עבודה בנפש! יוצא כי כולנו עובדים "במפעל האהבה" - המעסיק אינסוף נשמות טובות. אז אחרי שהבנו שאהבה היא קודם כל אחריות שלנו כלפי עצמנו, רק אז נוכל להתפנות לאהבת ילדנו. וכאן, אסכם את הנאמר. לאהוב את הילד שלנו, זה לאהוב את הילד בתוכנו, זה שזנחנו שנים. לאהוב את הילד מחוצה לנו, זה להגיע למצב שאני לא כועס עליו, אלא בעל פניו, בכאילו, כדי לחנכו. לאהוב את הילד זה להגיע למצב שאני כ"כ מבין לליבו, שהוא כבר לא יכול ללחוץ לי על הפצעים הפנימיים, כי כבר איננם. יוצא, שהילד נולד במיוחד לעזור לנו לבנות את עצמנו!!! ולכן המשפט: "חושך שבטו, שונא בנו.." - ומיהו בנו? בנו - לשון בניה. נמצא, כי אדם החוסך מעצמו את שבטו - את מה שמאחד אותו - את בירור חלקי נפשו הבונים אותו, נמצא כשונא את עצמו. ומה בונה את האדם? החושך! המוביל להתבוננות אל נבחי נפשו!!! ומי הם המסייעים לכך? ילדיו!!! הם עוזרים לו לבנות את עצמו ולכן הם בבחינת בוניו - אל נאמר בניך אלא בונך!! אז קודם שהאדם בכלל יוכל לאהוב את ילדיו החיצוניים ממנו, הוא נדרש לאהוב את חלקיו (בוניו) הפנימיים שבתוכו. אהההההה.. אבל למצב הזה יכול להגיע רק אדם שטיפל בילד הפצוע שבתוכו. אז רובנו מאוד מנסים לאהוב, ומאוד מאוד משתדלים, רק שההשתדלות החיצונית לרוב היא כל כך מייגעת ומבוזבזת, ולעולם לא תבוא על חשבון ההשתדלות הפנימית/בנפש. להכין אוכל, לקנות בגדים, לשלם חשמל לקחת לקייטנה וחופשות, זה מתבקש רצוי וכדאי. אך שמדובר באהבה - זה להתייחס לחלק העמוק באדם - שזה להתייחס לילד האוחז בכאב ישן. והרי שמעטים האנשים המתפנים לכך מול עצמם ובוודאי מול ילדיהם. וזה חושך שבטו - שונא בנו. ואילו אוהבו - אוהב את בוניו/החלקים בתוכו המבקשים ריפוי. (עמוק - דורש לימוד). אהבה - היא משהו כל כך פנימי, כל כך עמוק שאחוז מאוד קטן מהאוכלוסייה זוכים לה. וכמה שנתפלא, היא לא קשורה לבני אדם, היא באה לידי ביטוי בבני אדם. יחי ההבדל הכל כך משמעותי. האדם רוצה וצריך להרגיש אהוב ואוהב. אהבה - היא יצירה פנימית!! הנחשפת מתוכנו רק אחרי שטיפלנו בילד הפנימי!!! אחרת, זאת לא אהבה - זאת הכחשה וניסיון לאהוב. מה נאמר? שנזכה לאהוב בפשטות ממש. אהבה - האב בה.