"וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, תַּחְפֹּץ בָּנוּ וְתִרְצֵנוּ, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" - הסוד.

ברכת 18 - היא ברכה המצויה בכל התפילות שעל האדם היהודי להתפלל בכדי לשמור על קשר ישיר עם בוראו ועם עצמו: שחרית - מנחה - ערבית. אישה מחויבת בתפילה אחת (רצוי שחרית). בזמן התפילה הפעם, עיניי תפסו את המשפט הנ״ל: “ואתה ברחמיך הרבם, תחפוץ בנו..״ - התמוגגתי. ולא שלא ידעתי זאת קודם לכן שהשם חפץ בנו, אך יש משהו בתפילה הזאת שבזמן שפועלים בה המילים מקבלות חיים אין לי הסבר אחר. ובשנייה הרגשתי געגוע כזה גדול שיצאה מהמילה ׳חפץ בנו׳ שהביא עמו חידוש מתוק והוא: כתוב: "ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו.."- כלומר: זה לא ברור מאליו שהשם אמור לחפוץ בנו, אנו צריכים לבקש ולהתחנן אליו שיחפוץ בנו וירצה אותנו ויחזיק לנו את הראייה שהכל ממנו, אחרת, אנו אבודים!!!!! וזה היה מבחינתי רגע מכונן - אנו צריכים לגרום לבורא עולם לחפוץ בנו, אחרת למה בכלל לבקש ממנו "ברחמיך הרבים תחפוץ בנו"? ומה זה בכלל לגרום להשם שיחפוץ בנו? להראות לו שיש לנו בלב כוונות טובות לחיות עפ"י האמת ואנחנו לא משקרים יותר. כתוב: ״את אשר יאהב השם יוכיח״. גם כאן אנו רואים שאדם ה"חוטף" מכות כביכול זה רק כי אבא אוהב ורוצה להחזיר אותו למסלול הישר. עלינו בראש ובראשונה להתפלל להשם ש יחפוץ בנו וירצה אותנו ובאותה נשימה עלינו מוטלת האחריות להיות טובי לב באמת ולא בהסוואה. נזכור - השם אוהב את כולם אבל חפץ בעיקר!!! במי שליבו חפץ ביקרו - ואווווווווווו. זה הדדי. האמנם השם חפץ בכולנו, אך מאחר ולרוב אנו מתנהגים בצורה לא ערכית ולא מוסרית, אנו נדרשים לבקש מהשם רחמים שלמרות שאנו ״רדומים״ על החיים, שירחם עלינו ויחפוץ בנו וירצה אותנו ויחזיר אותנו אל השלמות, כפי שכתוב בהמשך הפסוק: "בשובך לציון ברחמים" (ציון זה ירושלים. ירושלים לשון שלם.) איך השם מראה לנו שהוא חפץ בנו? רק ע״י כך שהוא ״מכה״ אותנו. נשמע מוזר בהחלט, אך ככה זה עובד. אנו אנשים קשה עורף שהולכים לרוב נגד עצמם, על -כן, אנו מחויבים "לחטוף" כדי שאולי נתעורר ונבין שאנו טועים ונחפש דרך הגיונית ובריאה יותר. על פניו נראה שהשם הוא המכה אותנו, אך האמת היא שאנו מכים את עצמנו! אנו מבלי שנדע זורקים עצמנו פעם אחא פעם אל "כבשן האש" - כשאנו נכנסים למחלוקת, כשאנו נופלים בלשון הרע, כשאנו חווים רגשות קשים כגון: כעס-טינה-שנאה וכו'.. אז הדרך להביא את האדם להתעשת היא ע"י "מכות" וכאב. לחשוב שהשם מחטיף לנו זה גנון, לחשוב שאני המחטיף לעצמי זוהי בגרות המגלה באדם את הרצון לגשת לאלוהיו ולבקש ממנו שיחפוץ בו. מאחר שבמקום בוגר אנו מודעים לגדלות השם בחיינו ואין מקום טוב מזה לאדם - לשם כך התכנסו כאן למקום שנקרא עולם. עולם לשון נעלם. ונעלם - זוהי גדלות השם הנעלה בתוכנו. חזק וברוך.