הַחִידָה שֶׁ בַּדְּחִיָּה -
פעמים כי הדרך שלנו להגיע לאותנטיות בתוכנו - שלווה ושמחה פנימית, כרוכה במעשה חיצוני, שעל פניו נראה ומרגיש קשה מאוד. הלא דחיה זוהי הרגשה נוראה. אך אם היא קיימת במציאות, היא מצביעה על דחיה פנימית - האדם דוחה את מלוא הפוטנציאל שבתוכו, ובמקום לנסות להבין איך להתקרב לעצמו, הוא נאבק באחר שיקרב אליו - שזה תוהו. הדחיה - באה לעורר את האדם להתקרב לעצמו. לרוב, נחפש קרבה מאנשים חיצונים, ובעיקר מהקרובים אלינו, ובפרט מבן הזוג שלנו. וכאן, כדאי שנשים היטב למהלך שכל תכליתו להביא את האדם לקרבה אמתית וביטול התלות באדם. מסבירה: פעמים שאישה כל-כך זקוקה לדחייה מבן זוגה, כדי, שכל-כך תצליח להתקרב לעצמה. בקריאה ראשונה, המשפט הזה מעלה תהייה וחוסר בהירות. הרי, מה שבאמת באמת אישה זקוקה לו זה הַקִּרְבָה, החיבוק והמגע. אז איך בכל זאת שייך הזדקקות לדחייה? וכאן נמצאת ההסתרה שבתוכנו. למעשה ההסתרה שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו. אנו למעשה רוצות קרבה, אבל רחוקות ממנה - עובדה. אז מה קורה פה? קורה פה טיפול שורש. ז״א שלא נוכל להרגיש קרוב כל כך, אם לא נטפל בשורש הריחוק מהעצמי - וזה בטוח לא משהו שהוא מובן לנו. מה זה ריחוק מהעצמי? ריחוק מהעצמי - הוא משהו שקורה לנו בלב, בנפש, בנשמה, איך שנבחר לקרוא לזה, אשר לרוב, אין אנו יודעים להסביר אותו. אבל הוא מספיק קורה, בשביל לגרום לנו להיות רחוקים מעצמנו. בעיניי, ריחוק יכול להיות עקב חווית ילדות קשה לנפש מול ההורה, שבה הילד הרגיש שדוחים אותו פעם אחר פעם, עד שהבין עם עצמו: ״לא אוהבים אותי, ולאף אחד לא באמת אכפת ממני, ואין לי בעיה להסתדר לבד״ - משפטים אלה ה ״מתנגנים״ אי שם בתת המודע, הם מסוג המשפטים הגורמים לאדם להרגיש ריחוק מהעצמי. הלא אם היה קרוב (בלא חווית הדחיה), היו ״מתנגנים״ לו משפטים כמו: ״כמה אוהבים אותי, איזה כיף שכולם רוצים וצריכים אותי, ובכלל כמה כיף זה לאהוב״.. אז כל עוד יש בפאתי הנפש ״ניגונים״ דרמתיים - אין קרבה אמתית לעצמי, אלא, ריחוק והסוואה. וזה יופיע במציאות אצל בן הזוג, הילד/ה, האח/ת וכו׳.. כשיקוף, שתכליתו להראות לאדם עד כמה הוא רחוק מעצמו. (*אין מקום להאשים הורים חלילה, מהסיבה שהם התנהגו איך שנהגו איתם, או שלכל היותר ככה הילד הָרָגִישׁ תפס/פרש את המציאות. ילדים רגישים הם עמוקים יותר, ולכן, בעלי קונפליקט עמוק יותר - שתכליתו גילוי האור שבנפש). לעומת זאת - טיפול בילד הפנימי/בשורש, אימון המחשבה ודרבון תת המודע, יביאו "לניגון" קלאסיקה - שלא תשתנה לעולם. מסקנה: הדחיה - היא החידה של חיינו, ויש לה תכלית - לקרב אותנו אלינו, ולפתור לנו את כל הבעיות! הלא אין שחרור, בלא שחרור הקונפליקט הפנימי. יוצא, כי רק בזכות הדחיה, נוצר רצון עז להתקרבות אמתית - ביני לבין העצמי. זהו מהלך גבוה של קב"ה להביא אותנו למצב של שחרור אמתי -בנפש. כי חופש אמתי הוא חופש ממלחמה פנימית. כל מטרת קב"ה, שנבין מה עומד אחרי הדברים כאנשים בוגרים, וניקח אחריות אמתית. דחוי/ה? התקרב/י אליך-אלייך! זכרי אהובה, את- החידה של חייך. יום יבוא וגם את תהפכי מתעלומה - לעלמת החן. *חשוב לציין, כי לרוב, אנו נמצאים במצב של התכחשות, וזה מובן, אנו לא מכירים משהו אחר, הזנו את המקום המתכחש בתוכנו שנים על גבי שנים, ולצאת משם דורש התפקחות הדעת וכנות ממש. לפחות את - אל תתכחשי אלייך והתקרבי.. כי בלעדייך - את חצי בן אדם.