אֶת אֱלֹהִים "מְעַנְיֵן" דָּבָר אֶחָד וְהוּא: שֶׁנְּתַקֵּן אֶת עַצְמֵנוּ! הַדְּמוּיוֹת מִשְׁתַּנּוֹת..
פעם הנחתי שצריך להתחתן וזה תכלית האדם. אח״כ הנחתי שתכלית האדם זה להביא ילדים. כשהתבגרתי, והכרתי את השם, הבנתי שחתונה זה ממש לא העניין, וילדים אף הם לא העניין. אז מה העניין? העניין הוא: תיקון האדם! וכל מי שמתווסף אליו לחיים: בעל, אישה, ילדים - הם בבחינת ״המתקנים״, המסייעים להגיע לתיקון. יוצא, שלא תמיד ניתן לתקן את עצמנו במערכה הראשונה, למה? ככה! אז השם מזמן לנו מערכה שנייה (זוגיות שנייה), קצת יותר מאתגרת, אבל שוב, כי היא המתקנת אותנו. בואו נחשוב יחד, איזה מכשיר נשלח לתיקון? מכשיר מקולקל או מכשיר תקין? תשובה: ברור שנשלח את המכשיר המקולקל. מסקנה: כולנו בבחינת ״מקולקלים״ שנשלחו לתיקון. ״מקולקלים״ - לשון לוקים, לוקה - זה חסר. אז כולנו חסרים. חסרים במה? בנשמה - בהבנה שיש בתוכנו נשמה טהורה שמחכה שנתייחס אליה. אם נבחן את המילה ׳לוקה׳, ונשנה את האותיות נגלה את המילה ׳קולה׳ - ( ולא שתיה) אלא קול(ה) של הנשמה. נשמה - שמנ - הנשמה ״זועקת״ לנו תשמנו את הכאב - ׳לא קיבלת יחס׳, ׳לא קיבלת אהבה׳, ׳לא קיבלת כבוד׳, ״תחליקי״ - ברגע הזה ממש מתקיים התיקון, בזמן הכאב והצער מתרחש משהו שהוא מעל הטבע, והוא לא בהשגה השכלית/האנושית. אם בזמן ״החוסר״ - (רצית משהו רוחני/יחס, ערך, אהבה וכו׳..ולא קיבלת..) נצליח לראות שהנשמה רוצה להתרחב מעבר לגבולות הגוף ורצונותיו, נחווה את המילוי האמתי - נשמה שטוב לה עכשיו, נשמה רגועה כי היא יודעת שמתקנים אותה דווקא בזמן הכאב, בזכות הכאב. זהו מקום מאוד דק בנפש האדם, שבו ישנה נטייה להאשים את האחר שהוא לא נתן.. מעניין, כי המילה ׳תיקון׳ בארגון אחר של האותיות נותנת לנו את המילים: ׳תינוק׳ ו ׳ניתוק׳. ואומר: שיש לנו כאן תהליך מאורגן מראש, קודם נוצר ׳תינוק׳ ואז מתקיים ׳ניתוק׳ (מהאמא/חבל הטבור) ואז מתחיל ׳התיקון׳. ברגע שהתינוק יוצא לעולם הוא בבחינת תיקון שנוצר בדיוק ברגע הניתוק.. כשהיינו ברחם - הכל היה שלם, מזין חמים ונעים.. העניין, הוא לא הנעים מאליו, אלא, העבודה שלנו להשיג את הנעימות הזאת מתוך המניעות… נזכור - תינוק - ניתוק - תיקון..