אֲנָשִׁים מְרַצִּים מְצֵרִים עַל נַפְשָׁם..

מה זה לְרַצּוֹת? ולמה בכלל אני מְרַצֶּה?   לְרַצּוֹת - זה לעשות משהו בשביל מישהו כי צריך לא כי באמת אני רוצה. ולמה אני לא באמת רוצה? כי אני לא באמת אוהב. ולמה אני לא באמת אוהב? כי אני כואב.. ולכן אני מְרַצֶּה. שנים רבות אנו עוסקים בריצוי כלפי הדמויות שבחיינו: ילדים, בן זוג, משפחה, חברים וכו׳.. למה? כדי לסתום כאב פנימי - כדי לכסות על האמת הפנימית - שמא יחשבו שאני לא מספיק טוב/ה, אז ״הפיתרון״: לרצות ולעבוד קשה כדי לקבל ערך כלשהו (דפוס שינקנו מהורינו, שינקו מהוריהם..), שקר וכזב - זה לא הכיוון, אם אני פועל באופן הזה, מהר מאוד המציאות תכה בי, ולא רק שלא יעריכו אותי גם יבזו אותי. אז מה קורה כאן, איך רצוי להתנהג? רצוי לא לרצות! רצוי לברר למה אני עושה את מה שאני עושה עבור האחר, האם כדי להרגיש טוב עם עצמי ולרכך את ההרגשה ה כ״כ לא נעימה שאני חווה בתוכי, או שבאמת אני רוצה לתת, ממקום של אהבה. להגיע לאהבה בלב זה הישג ההישגים, אליו מגיעים רק עם עזרה מהשמים (זה לטור אחר בע״ה). על האדם המרצה והמפוחד לשאול, אם אפסיק לעשות/לרצות, איך ארגיש, שלם או חצוי? נעים או כואב? זהו דפוס התנהגות שנדבקנו אליו כדי להשתיק דימוי עצמי נמוך מאוד! לדוגמא: אם אני חושב/ת על עצמי שאני אמא/אבא לא מספיק טוב/ה אני לא אפסיק לרצות את הילדים, ואומר: שאהפוך את העולם לקנות לילד את הצעצוע שהוא רוצה, וזה לא כי הילד מעניין, זה כדי להשתיק את הכאב העמוק שלי. מה יצא? שוב ריצוי, ההורה מנוחם חלקית, הילד קיבל ולא מעריך! למה? כי אי אפשר לעבוד על הנשמה!! נשמה מזהה אהבה ממרחקים, וריצוי דוחה ממילימטרים. זה עובד בדיוק ככה גם בזוגיות - כשאת/ה מרצה, אתם מביאים צרה צרורה ליחסים, זה פשוט נגמר הרבה לפני שהתחיל. מסקנה: דימוי עצמי נמוך יוצר באדם צורך לרצות כדי לכסות על כאב עמוק בנפש שלא יתכסה לעולם, רק ע״י כנות ותשובה (חרטה - על חוסר יושרה ועל הדפוס ההתנהגות האגוצנטרי, וידוי - להתוודות על הקלקול הפנימי ועל הרצון לקבל לעצמי, מה שנקרא: חוש הכרת הרע שבתוכי, קבלה לעתיד - לקבל על עצמנו לפעול ממקום של חיבור לנשמה/לאלוקות). ככתוב: ”מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם” - על האדם להכיר בנכות של עצמו ולהודות בה, קרי, אם אינו מצליח לאהוב באמת ולהביע אהבה מקרוב, הוא בבחינת פושע, כי אהבה זה הטבע, אהבה זה אלוהים. לכן, יברר מה מונע ממנו לחוש את האלוהים בכבודו ובעצמו, וזה לרוב יושב על פחד, פחד להרגיש אהוב. זה לא מוכר לו ולכן הוא לא מרגיש צורך לא לקבל ולא לתת (זה כשלעצמו עונש הכי גדול לאדם). יוצא, שעם השנים, האדם המכסה את אהבתו בפחד ובאגו פשוט לא יצליח בחייו, ולמה? כי מכסה פשעיו, מכסה את האהבה שהוא, את האהבה לבורא/לאישה/לילדיו וכו'... איך? ע"י פשעים - תרמית ומרמה, הוא מתחזה לאדם אוהב ומתעלל בנפשו ובנפשו של האחר. כל מעשיו הם רק על פניו. ואת זה השם לא אוהב בכלל, ולכן התורה באה ונותנת לו סיוע מהשמיים: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" - על האדם להודות ולראות בנכות של עצמו, כי הפך כנות, נכות! ולבקש עזרה מבורא עולם שיפתח לו את הלב לאהוב באמת, ולהשתחרר מהפחד והאגו, ואז הוא ירוחם מן השמים. (אדם כזה לרוב ימשוך לעצמו אישה גם כן מנוכרת מעצמה, שיקוף לשניהם). *חשוב לציין שלא משנה כמה האדם המרצה ייתן, הנתינה שלו לא תורגש כי היא לא באה מרגש אמתי, היא באה מתסכול פנימי. הרגש חסום - הלב חסום לְאָדָם, ולכן הנכות הרגשית. האדם המרצה נאלץ לשחק אותה אוהב ומסתבך בלי סוף במציאות. אך מה, אין האדם המרצה אשם, הוא פשוט לא יודע איך לצאת מהלופ המתיש הזה וגם אולי לא מספיק רוצה לקחת אחריות על חייו (הוא עדיין ילד), או שמא התקבע על הדמות השקרית. אבל המציאות תלמד, ולא, סבל. ראו כמה המילה מאירה - ׳ריצוי׳ אותיות ׳צורי׳ - צורי וגואלי - ״יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי״ (תהילים י״ט, טו). לרצות - זה מצור - צורם לנשמה. אבי דוד אלון ז״ל היה אומר: ״כשאתה נותן ומתרוקן - זו הקרבה, וכשאתה נותן ומתמלא - זו אהבה (ציטט חכמה). עכשיו כל אחד יכול להיות כנה עם עצמו ולנסות להבין האם אני מקריב או האם אני אוהב…כדי לא לרצות, צריך לאהוב באמת.. ולאהוב, זה כבר סיפור אחר…זה מתחיל באהבה אמתית, הוקרה ונאמנות לבורא עולם, וממשיך בטיפול אל שורש הכאב.