אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹהִים בַּשּׁוֹאָה? אֵיפֹה אֱלוֹהִים הָיָה ב 7 בְּאוֹקְטוֹבֶּר? אֵיפֹה וְאֵיפֹה וְאֵיפֹה...?

אלו הן השאלות שאנו שומעים לא מעט בחיים, ובפרט בשנה האחרונה. אני יודעת שאני נוגעת כאן בנקודה מאוד רגישה. אך אין ברירה ומנוס, מלתת כאן קצת בהירות ככל האפשר. כשעלה במוחי לכתוב את הטקסט הזה, אמרתי לעצמי ״תגידי את בסדר איזה אומץ לדבר בכלל על אלוהים ועוד בכזאת פראסיה ובתקופה רגישה שכזאת?! אז וידוי קטן. לפני כל פוסט/טור/מאמר שכותבת, אני ממש מבקשת מהשם שיעביר דרכי את המידע, באופן כזה שלא תבוא תקלה על ידי ולא אעשה חס ושלום חילול השם, אלא, קידוש השם. הלא כל מטרת המאמר היא לנסות לתת אור ככל האפשר אל התקופה החשוכה בעם ישראל. אתחיל בהמשלה.. בואו ננסה לחשוב יחד, מי רואה טוב יותר אדם צעיר או אדם מבוגר? נכון, לאדם צעיר הראייה טובה יותר. ואומר: שככל שאנו מתבגרים, הראייה שלנו מטושטשת יותר, ופחות ברורה. וכדי לראות טוב יותר אנו נדרשים להרכיב משקפיים. ולמה אני משתמשת בהמשלה הזאת? מהסיבה - שרובנו הגדול לא רואה את המציאות כפי שהיא באמת, ונוטה לחשוב שאלוהים ״רע״ לאור המציאות הנראית לעין, והאמת, שאפשר להבין. אך בחקירה אל השורש, מגלים שמה שאנו רואים, הם לא פחות מאשר סימפטומים לבעיה, ולא הבעיה עצמה. קרי, השואה וה 7 באוקטובר וכל מציאות שלא מסתדרת לנו לעין.. הם תוצאה ישירה לשורש מקולקל. (לאדם ישנה דלקת ריאות, הדלקת היא לא הבעיה, אלא סימפטום לבעיה). ואני יודעת שזה לא פשוט להבנה מידית, ויש להתבונן בדבר לעומקו, כי יש כאן עומק מטורף, שיכול להעלות אותנו בדעת למקום שפוי יותר. ולכן, לשאול ״איפה היה אלוהים״ בזמן שאין לנו מושג איפה אנחנו בכלל - זה לא הוגן. אדם שלא מחובר ממש לעצמו/לפנימיותו, אינו יכול להיות מחובר לאלוהיו, ויוצא שהוא בשום מקום, הוא כמו ״פקמן״ - ״אוכל לעצמו את הראש״ ועוד שואל איפה אלוהים? מחכה לך כפרה! שתתעורר על עצמך ותתחיל לחפש אותו/אותך באמת. ולא כשקורה משהו. הרי אלוהים זה לא משהו חיצוני מאתנו שאנו באים לבקש ממנו עזרה רק שאנו צריכים אותו. אלוהים זה דבר פנימיייייייי בתוכנו שמחכה לתת לנו (יחי ההבדל) - אך לא לפני שניתן בו/בנו אמון שלם. לא חצי לא רבע ולא שליש.. א מ ו ן  ש ל ם!!  עלינו לשאול: לא ״איפה היה אלוהים״, אלא, מה הסיבה שבגללה אנו סובלים מציאות שיש בה כל-כך הרבה שנאה וזעם, חולי ותמותה? את זה עלינו לשאול. ואילו לשאול ״איפה היה אלוהים״ - אמור מיד להדליק אצלנו נורה אדומה, כי במעשה זה, אנו כביכול מתנערים מאחריות אישית וכללית ומחפשים אשם/אשמים למצב. ולרגע אנו לא מבינים כי אין באמת מקום לאשמה חיצונית אלא מקום לאחריות פנימית. וכאן, אעצור כדי לנסות להסביר טוב יותר. (בתקווה). אדם שיש לו כאבי בטן בגלל אוכל לא טוב שאכל. האם הכאב בטן זה מצב טוב עבור האדם? בוודאי שכן. למה? 1. הוא מתריע על כניסה של אוכל לא טוב למערכת הפנימית. 2. מתריע על יציאת הפסולת ממערכת העיקול/מגוף האדם. אז איפה אלוהים שכואב לאדם? איתו. ומי הביא את הכאב בטן לאדם? האדם בעצמו בגלל חוסר זהירותו. וזוהי האמנם דוגמא קלילה אל מול כאב עצום. המסבירה כי "עמו אנוכי בצרה", וכפי שהכאב בטן בא לעורר את האדם לשנות הרגליו בתזונה, כך *האנטישמיות - באה לעורר אותנו כחברה לחשוב קצת יותר באופן אישי ולנסות לראות במה אני האדם הפשוט צריך לשנות את הרגליי. ולכולנו יש ולא מעט, היוצרים בתוכנו כאוס ושנאה, המשבשים לנו ממש את החיים. אחד ועוד אחד ועוד אחד, הפכנו חברה שמתנהגת פחות או יותר אותו הדבר. אנו מזיקים לנפשנו, ולכן מזיקים לנו. אז איפה היה אלוהים? בדיוק שם. והוא לא יכול לשנות את המציאות בלעדינו!!!! מצוות - לשון צוותא - זה תמיד ביחד. אנו בדור שנדרש לגלות אחריות אישית ממש. אשמה - לא רלוונטית, מעולם היא לא פתרה שום בעיה, ואף סיבכה כהוגן. ואילו אחריות אישית ועוד איך שכן פותרת. עלינו כבני אדם, בראש ובראשונה לשאול: האם אני באמת בקשר עם האלוהים, ולא איפה אלוהים. הלא אם אני בקשר עם אלוהים כזה טוב, אין סיכוי שיעלה על הדעת ספק בתכניתו השלמה. וכאן נדרשת למידה בתכניתו השלמה של קב״ה - שכדי להביא חברה חולה להבראה, נדרשת התערבות ״כירורגית״. כלומר: שהדרך אל ההבראה האנושית, היא דווקא דרך ׳המחלה האנושית׳ הנושאת בתוכה סימפטומים של: כעס, טינה, איבה ומוות. נזכור - אין החלמה בלא מחלה. ואין התעוררות, בלא רוע. ואין תוצאה בלא סיבה. והסיבה היא תמיד השורש. והשורש הוא נפש האדם - אז או שהאדם שפן פחדן בורח אל המחילה ולא מתמודד, ואף מאשים. או שהאדם יוצא לנופש ע״י שינוי השקפה והרגלים. כי אין השקפה - בלא הבנת השיקופים - מה שנשקף כלפי חוץ - משקף אותנו. אז איפה אלוהים? בכל מקום אפשרי. אך איפה באמת נמצא האדם? והאם מצא הוא את אלוהיו/עצמו - זאת השאלה?! אנחנו לא בדור של אבותנו הקדושים, שבו הניסים נראו לעין ממש, אנחנו בדור שההסתרה מכסה את עיננו ממש. ועלינו ל ״חדש את הראייה״ ככל האפשר, אחרת נשאר עיוורים ומאשימים, לוקים וכואבים. נזכור - למצוא את אלוהים זה למצוא את עצמנו, ולמצוא את עצמנו - מצריך מאתנו להסיר כל מה שמפריע לו להתקיים בנו…חקירה חקירה - גבירותיי ורבותיי.. מסקנה: לשאול איפה היה אלוהים? זוהי לא פחות מאשר ״התנערות" מאחריות אישית שלנו כחברה, וניסיון לחיות את החיים לפי איך שמתחשק לנו ועוד לבוא בטענות על אי הסדר והבלגן. בזמן שיש לנו חלק לא קטן הפוגם במערכת הכללית. זה כמו שעובד מגיע לעבודה, אך לא ממלא את המשימות המוטלות עליו ומצפה שיעלו אותו בתפקיד ויצ׳פרו אותו. נו, חוצפה ישראלית. אנחנו פה כולנו בעבודה - למצוא את האלוהים שבתוכנו. איפה ואיפה - פה! חכמי התורה/הקבלה - העוסקים בפנימיות הדברים, מסבירים לנו שאין אנו רואים את המציאות בבירור ממש, מהסיבה שאנו נותנים פרשנות מידית על מה שהעין שלנו רואה, וזה טבעי לגמרי. אך זאת לא האמת לאמיתה, זה שקר גמור. האמת לאמיתה תמיד מסתתרת מעיננו, ועלינו להתייגע למצוא אותה, אבל קודם בתוכנו!!!איפה אלוהים? פה - נס גדול היה פה! נזכור - אנו רואים זוועות ממש וזה כואב ממש. אך מתחת לזוועות הללו שוכנת התנהגות זוועתית. אם לא נשנה דרכינו -המציאות פשוט לא תשתנה. אחריות אישית - תוציא אותנו לחירות אמתית. * המילה אינטימיות מאוד מעניינת. והיא לא עוד מילה גסה, אלא, הסאגה של חיינו.. ולמה? כי כולנו רוצים להרגיש אהבה טהורה בלב. וכדי להגיע אליה, עלינו ליצור אינטימיות רוחנית -שהיא הקרבה הכי גדולה לעצמנו והיא משאלתנו בסתר ליבנו. ולגלות לכם סוד - כולנו מפחדים פחד מוות מאינטימיות!! וכשהיא כמעט נוגעת בנו, אנחנו בורחים על נפשנו שוב מעצמנו. אינטימיות - היא לגמרי לאנשי אמת הקרובים באמת לקב"ה. אינטימיות רוחנית זה משהו שכמעט אינו מדובר, מהסיבה שנתנו את רוב המיקוד בענייני הגוף, שזה היפך האינטימיות הרוחנית. כלומר: להניח שאינטימיות זה משהו בין שני גופים בודדים, אינה אלא הפרחת האמת. כמו-כן, בוודאי שאינטימיות בין שניים היא דבר קדוש, אך זה שייך רק לקדושה אמתית וכוונת הלב. האדם הוא הדבר האינטימי ביותר וכך גם הבורא. יוצא, שאם לא נגיע למשאלת ליבנו - אינטימיות רוחנית, עלינו לדעת כי אנו עדיין בסאגה המטורללת. אינטימיות - זה להרגיש כזה טוב בלב, אושר פנימי ורוגע כזה המלאים את ליבנו בלי תנאי, מתוך ידיעה כי הכל נעשה לטובתנו האישית והכללית כאחד. זה להרגיש בהודיה ובחמלה ולהיות ותמימים עם השם. מהי תמימות? לא לדעת הכל, בטח דברים גבוהים שבלא חקירה מוציאים דיבה על עם ישראל ואוצר על האדם. אינטימיות האמתית - זה ביננו לבין בוראנו. (בהחלט מצריך רמת מודעות מאוד מאוד גבוהה). נזכור - היפך אינטימיות, אנטישמיות!! ולא במקרה המילים הללו כמעט זהות - אדם שלא זוכה להתקרב ללב שלו - נמצא שחווה אנטישמיות בחייו. אנטי - שמי = אנטי עצמו - הכי קשה בעולם. וזה למה העם שלנו חווה לא מעט אנטי-שמי-יות אנו בהתנגדות פנימית מתמדת. שנזכה להיפתח לידע רוחני שמאחד את הלב שלנו ולא נחתור עוד הפוך מה "חוף" - כי חוף המבטחים לעולם נמצא בנשמה! "מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים" חזק וברוך. ישת-בך הבורא.