פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים - מַזְכִּירָה לָנוּ לְהִתְפַּשֵּׁט מִן הַפַּרְשָׁנוּת שֶׁאָנוּ אֲחוּזִים בָּהּ בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לְשֹׁרֶשׁ הַכְּאֵב שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא תָּמִיד אָב אוֹהֵב.

"וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". כפי שציינתי מספר פעמים, בכותרת טמון הסוד הרוחני עבורנו. ובכן, המילה 'משפטים' לכאורה מציינת את מערכת המשפט - את המקום שלכאורה אמור לעשות סדר בין בני האדם, בין גופים ומוסדות וכו'.. כשהרעיון הוא לעשות סדר. על איזה סדר באמת מדובר, האם מדובר בסדר חיצוני? גם. אך העיקר הוא לעשות משפטים/סדר בנפש שלנו שכל כולה סערה רגשית אחת שלמה. איך עושים סדר בנפש סואנת? אני חושבת שזו אחת השאלות הגדולות והפילוסופיות ביותר בהיסטוריה ובכל זאת אנסה לתת את הדעת שהשם זיכך בתוכי בעניין. הנפש סואנת לא מפני שמישהו עשה לה משהו או משהו קרה מחוצה לה, אלא מפני שהיא חווה עמוק פנימה ריקנות כזו גדולה שמובילה לאבדון פנימי. במקום העמוק הזה שכלל לא נראה לעין האדם ונפשו חווים כאב שלא תמיד ניתן להגדיר אותו במילים, מה שבטוח שאפשר לסכם את התחושה הנוראית במילים כאב עצום, ובהן אתמקד רגע. אך לפני כן אציין דווקא מתוך חווית חיי ומצבי הנפש שהשם הטוב גלגל בחלקי, שהמקום שנראה ומרגיש לנו כל-כך נוראי ובלתי נסבל הוא דווקא הריפוי הכי עמוק שמתקיים בו ברגע אך לרוב אנו לא מבינים את המהלך האלוקי הפועל בנו, אין אנו באמת מצליחים להבין שכואב לנו כי השם מנווט אותנו להרחיב את נפשנו ולמלא אותה באור ואהבה ולא כפי שהיא הורגלה להיות במשך שנים רבות חשוכה ומכווצת. ואם נשאל איך יתכן שדווקא הכאב הוא שמצמיח חיים ואור? והתשובה נמצאת ברגעי הלידה ששם האישה חווה את הכאב הכי גדול שלה, אך דווקא מתוך הכאב והצמצום נוצרת התרחבות ועובר שם ילד, עוברים חיים. לא במקרה המילה עֻבָּר ו עוֹבֵר בעלות אותן השורש. כך הנפש שלנו מתרחבת דווקא דרך הכאב העמוק. וכאן אעצור ואדגיש עניין עצום ממש. חשוב שבזמן כאב נדע לסלק מנפשנו האשמה חיצונית, מפני שהאשמה חיצונית מעצימה את הכאב ומצמצמת את הריפוי, ואז אנו מפספסים את מטרת הכאב שהיא תמיד להרחיב את הנפש ולהוליד חַיּוּת פנימית. כלומר: אישה שחווה כאב עמוק בתוכה על כך שהיא מרגישה שלא רוצים אותה ומוותרים עליה חייבת להבין שהיא זאת שמוותרת על עצמה ולעצמה!! היא זאת שמוותרת על העוצמה שלה בכך שהיא לא אמיתית עד הסוף עם עצמה. אז מה שהשם הטוב עושה הוא שולח אנשים שיעמדו מולה וישקפו לה את מה שהיא עושה לעצמה. השם לא מוותר לנו ועלינו ולכן עד שלא נבין את המהלך נישאב ללופ של דחיה, כאוס ואכזבה. לרוב, הנטייה האנושית היא לרצות שהאדם שמולי יעריך יראה יכבד ירצה ויאהב, וזה לגיטימי לגמרי אך זה לעולם לא יקרה לפני שאנו נכיר את עצמנו וזה מאוד מאוד קשה להכיר אחרי שנים של הסתרה והתחזות. חשוב שנבין ונדע (הבנה היא שכלית וידיעה היא בלב ללא עוררין) השם פועל דרך בני האדם. בני האדם פועלים בשליחות האור האלוקי. זה לא פשוט להבין שאדם שלכאורה פוגע/מעליב/בוגד וכו'.. בנו, הוא לא אשם אלא נשלח אלינו בדקדוק ממש מהשם כדי לעורר אותנו לשינוי פנימי. רק שנסתכל אל החיים מנקודת מבט שכזו נצליח להתפשט מהאשמה, הסבל והלופ ההישרדותי. ראו המילה 'אשמה' - אש מה'. כשאנו מאשימים אנו מתלקחים מבפנים. והרי שאין מידה קשה יותר מכעס. היא מוציאה את האדם מ חווית החיים הטובה.  אז כ-אב הוא לא אחר מאשר צלצול בנפש לשינוי מחשבתי. הכ-אב מזכיר לנו כי אבא נמצא בכאב שלנו ככתוב בתהילים צא: "יִקְרָאֵ֨נִי ׀ וְֽאֶעֱנֵ֗הוּ עִמּֽוֹ־אָנֹכִ֥י בְצָרָ֑ה אֲ֝חַלְּצֵ֗הוּ וַאֲכַבְּדֵֽהוּ", והאות כ' מציינת עפ"י הקבלה 'כלי', ואומר: כשאנו מתחילים להבין כי אבא נמצא בכאב שלנו במטרה לייצר בתוכנו כלי/מקום רוחני למשכן האור שלנו, מאליו נבהל פחות כשכואב לנו, נקבל את המציאות ולא נתנגד לה והשלום הפנימי יופיע. אין זה אומר שלא יכאב, הרי למדנו שמתוך הכאב נוצרת התרחבות שזה החיים, אלא מה, הכאב כבר לא ינהל אותנו וישבש לנו את החיים. נחווה אותו, ניתן לו לעבור דרכנו בפשטות והוא יעלם כלא היה ואף יחשוף מתוכנו את הריפוי והעוצמה שתמיד היו חבויים תחת הכאב וחיכו שנגלה אותם. נזכור - כדי שאדם יצליח לזוז ממקומו ויצליח לגלות את עוצמתו הפנימית ויעודו בעולם, מזמנים לו מן השמים אדם שממש יכאיב לו או סיטואציה שמאוד תכאיב לו, אך החיצונים: האדם והסיטואציה הם לא העניין, הם טריגר דרכם אנו חייבים להיכנס לנפש פנימה. האשמה - מכווצת ואילו התבוננות מרחיבה. וכדי להתרחב באמת אין אנו אמורים להיתפס במה עשו לי ומה קרה לי, אלא להבין שהשם נמצא בכאב והוא תזמן לנו את אותו הכאב כדיל לאפשר הרחבה/גדילה של הנפש, כדי שהיא לא תישאר קטנה, חשוכה ונזקקת, אלא גדולה מוארת ומשפיעה. ואווווו. מבינים מה זה לדעת את המהלך, את המילה, כמה אור יוצא מן הדעת - ריפוי ממש לנפש. שוב, אנשים/סיטואציות, הם לא הבעיה שלנו. אלו נשלחו לעורר מתוכנו את הבעיה שאנו מסרבים להכיר בה, ועד שלא נכיר בה לעולם נחיה בלופ של תסכול, ריקנות ואבדון. והבעיה המרכזית שלנו - בני האדם היא שאנו בורחים אל המוכר, אנו מכורים למוכר. הנפש מאוד נרתעת מתנועה חדשה, ממציאות חדשה ולכן תמיד היא תעדיף לחזור אחורה אל מעגל ההישרדות ששם היא "טובעת" היטב. קולטים מה קורה כאן? התמכרות למוכר מה שיוצר תלות ואובססיה במוכר. מוכר - יכול להיות אדם שדחה ולא ראה אותנו, חווית חיים כגון: הישרדות (מנטלית ופיזית), קורבנות, מסכנות וכו'.. ממש כמו בני ישראל שהיו מכורים למוכר - לפרעה ולעבודה הקשה. איך נגמלים מהתחושה הכל כך מאיימת ומתסכלת? כן כן הגמילה היא ממש לא מאדם או ממשהו חיצוני כגון: סמים, קניות, אלכוהול וכו'.., הגמילה היא מהתמכרות מנטלית למוכר לנפש, איך? דעת חדשה - אומץ והתמדה. כשאני משחרר את העולם החיצון מהאשמה ומתפנה להתמכרות הפנימית שמנהלת אותי אני מוריד חצי מהבעיה/מהרעש שבנפש. החצי השני תלוי בעד כמה נרצה להצליח לחלץ את עצמנו מן הלופ והסבל. כשבאמת נרצה ונאמן את המחשבה שלנו לא להאשים יותר אלא להתפנות יותר לריפוי מן ההתמכרות, נזכה להצלחה גדולה בנפש שתהפוך לרגועה ומגשימה. הצלחה חיצונית תמיד מונעת מהצלחה פנימית ושורש ההצלחה הוא תמיד חילוץ העצמי העליון (בגרות) מהעצמי התחתון (קטנות). אם כך, המילה משפטים באה ללמד אותנו לעשות סדר בנפש, להבין את הכאב העמוק המתחולל בנו ולהתפשט מכל מה שחשבנו קודם על כאב ושיוכו לבני אדם. עלינו לזוז מן המחשבה המקובעת שהשם מעניש חלילה וזה מגיע לי. אל זה כואב לי, זה בלתי נסבל, זה משגע, זה מרגיש אבדון וכו'.., וזה בדיוק מה שאני צריך כרגע כדי להבין שאני מכור, תלוי ואובססיבי, זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו כדי להתחיל מהלך של ריפוי מהאדם הכלוא והנשלט שבתוכי אל האדם החופשי שאני שאין לי מושג כלל איך זה מרגיש אחרי כמעט חיים שלמים של התמכרות ואבדון. המעבר הזה מרגיש כמו לידה, הוא נורא מתיש ומעייף ודווקא כשמאוד קשה צריך ללחוץ ואז משהו אדיר יוצא מתוכנו - 'חיים'. וזה הרגע להבין שאם המציאות דוחקת אותנו יש לה מטרה לשחרר אותנו אל האדם שאנו חולמים להיות - האדם בעל המשמעות והחיוניות. אנו כלי ביד היוצר. המציאות לא פועלת לפי הרצונות שלנו (ואני בטוחה ששמענו את זה לא מעט פעמים), המציאות פועלת בהתאם ליכולת שלנו לשחרר את עצמנו מן הכאב שנדבקנו והתמכרנו אליו ואין לנו כלל מושג 1. שאנו מכורים לכאב,  2. איך להשתחרר ממנו. אז כמובן ראשית לדעת ולהודות שאנו מכורים. כתוב במשלי: ”מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם“. מה זה אומר? אדם המכסה על הכאב שלו: מתעלם ומסתיר נחשב לפושע, ופשע זה הפך שפע, הוא לא יחווה הצלחה בחייו, לא בזוגיות, לא בפרנסה, לא בחינוך הילדים, פשוט לא יצליח. מפני ששורש המילה הצלחה ראו פלא צ.ל.ח - בארגון אחר של האותיות ח.ל.צ - המרמזות על כך ששורש ההצלחה היא חילוץ, איזה? העצמי!!!! ואומר: שכדי לחוות הצלחה/התרחבות בנפש חייבים לחלץ את עצמנו מן הכאב. איך? דעת! ככתוב בנדרים: "דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית". כשאני יודע שבכאב נמצא השם כדי להפנות אותי לתהליך עמוק של ריפוי שבסופו של דבר יחשוף שקט, שלווה ושלום, אני אמור לסבול פחות ולפנות מקום בנפש שיתמלא באור השם שבזה השם חפץ וזה מה שכתוב: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". שנזכה לדעת כי שורש הכאב שלנו הוא ריפוי אם רק מתמקדים בו ולא באדם שלכאורה יצר אותו. זוהי גאולת הנפש ממש. יש הבדל עצום בין לחשוב שהאדם הזה וויתר עליי, הוא לא רוצה אותי, הוא דוחה אותי.. לבין לחשוב שהאדם הזה נשלח להראות לי שאני מוותר על עצמי,  דוחה את עצמי. כשאני מתחיל להתעורר להבנות פנימיות אני מתחיל לשאול שאלות של אמת כמו: את מה אני דוחה? והתשובה תמיד היא את האיכות והעוצמה שבי. ואיך ניתן לגלות מה העוצמה? ע"י כך שנשאל במה אני הכי טוב, כלומר: מה הכישרון שהשם נטע בתוכי שיכול לשרת את שאר האנשים. למשל אני, שנים על גבי שנים ברחתי מעצמי וגם שסוף סוף גיליתי את הכתיבה וידעתי שכתיבה זה כישרון מופלא שהשם נטע בתוכי, לא ממש העזתי להודות באמת הפנימית שדרך הכתיבה אני יכולה לגעת באנשים ולעורר לשינוי, ותמיד חזרתי למוכר: לאדם שידחה, להישרדות, לריקנות, ללופ והתסכול שתכליתם להביא אותנו למיאוס ולייצר בתוכנו כמיהה עזה לשינוי. הרי כל מטרת האדם היא לכהן בייעודו ולכן כל מאורעות חייו יכינו אותו לקראת שליחותו. אדם שלא יתעורר יחווה חיי הישרדות נפשית. ויפה שעה אחת קודם. בפרשה הקודמת - פרשת 'יתרו', למדנו על מסירות הנפש של יתרו ליהדות ועל קבלת התורה ועשרת הדברות שניתנו בהר סיני - שהוא ההר הנמוך ביותר. הבורא נתן את התורה דווקא בהר נמוך רק מפני חשיבות הענווה, שכשם שהתורה נתנה במקום נמוך, גם אנו נזכה לקבל את הענווה שנתפשט - נהיה פשוטים יותר. הקב"ה דיבר לאזני מיליוני אנשים מתוך הערפל: "ויַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים" - והוא מדבר אלינו גם היום. ככתוב: 'ויַּעֲמֹד הָעָם' לשון עתיד. ראו סוד עצום! קב"ה חזה שאנו נגיע למציאות של הר סיני בנפשנו - של רצון אמיתי לקבל את התורה, לקבל דרך שכולה אור ושקט נפשי, גם אם אנו נמצאים רחוקים כביכול בדעתנו, גם אם ערפל עוטה את ליבנו, השם מזכיר לנו שהוא נמצא איתנו בערפל - במקום שלא רואים טוב את הדרך ואנו נאלצים להתאמץ לראות. השם מזכיר לנו למשות את עצמנו בדעת - ולהבין שכדי לקבל את התורה/האורה, עלינו להגיע לזעקה פנימית גדולה שתפשוט מעלינו את כל ההרס הפנימי ותחבר אותנו אל הענווה שהיא המקום לחוות בו את האלוהים - הזרימה והאחדות. המילה 'משפטים' מורכבת מן המילים: 'שפט' ו 'מים' - המרמזות לנו שהכי פשוט לזרום גם כשקשה. המילה 'משפטים' - מכילה גם את המילים:  'מטיף' ו 'שם' הרומזות לנו שיש מטיף אחד ויחיד והוא השם יתברך. שנזכה לפשוט מעלינו את ההתמכרות ונגלה שמאז ולתמיד היינו כרם של אהבה. והרי כי גמילה היא לגימה מהחיים. שנזכה לרצות ולדעת, אמן ואמן.