פָּרָשַׁת דְּבָרִים - כ רְבָדִים, וּמַהוּ רֹבֶד? הַדּוֹבֵר - שֶׁהוּא הַחֵלֶק הַפְּנִימִי וְהַמְּקֻדָּשׁ שֶׁבְּתוֹכֵנוּ, הַמְּבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ לִהְיוֹת קַשּׁוּבִים לָרֹבֶד הָאֲמִתִּי שֶׁנִּקְרָא 'נְשָׁמָה'.

8.8.2024 - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב". (דברים א, א). בסימן טוב ומזל טוב אנו מתחילים ללמוד את חומש 'דברים', אחרון ספרי התורה, עמו נסיים בע"ה את לימוד התורה הגאונית שלנו, העוסקת בהצלת נפשות ממש, קרי, התורה היא המנט(א)ורית הטובה ביותר לחיי האדם. החומש פותח בפרשת 'דברים', ולפני שניכנס לסוד הפרשה ולמסר המובהק של השם אלינו, דרך מורה הדרך לדורות: משה רבינו, ניגע תחילה בפשט הדברים. בואו נלך קצת אחורה בזמן.. וננסה לדמיין את בני ישראל במדבר 40 שנה, מותשים מכל המלחמות והכאבים שליוו את נפשם ורוחם, ורגע לפני כניסתם לארץ ישראל, משה רבנו מדבר עימם על הדרך המייגעת והמפרכת שעשעו במדבר, על העיכובים שמנעו מהם להיכנס לארץ והאריכו את סבלם וזמנם במדבר, ועל האתגרים הצפויים בכניסה לארץ. עד כאן בפשט. הסוד - נוגע תמיד ברובד הרוחני, הנמצא בנפש האדם ובא ללמדנו איך נוכל להימנע בעצמנו מהעיכובים והסבל הרב הנגרמים לנפש כשאנו מתעסקים בהבל ובפרשנות לקויה על המציאות. 'מדבר' - הכוונה למקום שומם בנפש, שאין בו חיים. 'ארץ ישראל' - הוא מקום הכי טוב בנפש האדם, אליו מגיעים ביגיעה רבה. אך עדיף להגיע ולהתענג באמת מתישהו בחיים, מאשר לענות את הנשמה חיים שלמים. אז בפרשתנו משה רבנו בא ללמד אותנו איך לצאת מהמדבר שבנפש אל ארץ ישראל שבנפש, ומלמד אותנו מה מעכב אותנו לחוות את העונג האלוהי. בואו נמשיך לגעת עוד קצת ברוח :). אם נחזור אחורה לפרשות התורה, נגלה כי לרוב הפרשות פותחות במשפט: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר", משמע: תמיד מי שמדבר עמנו ומלמד אותנו דרך לחיים הוא השם (דרך משה). ובכן, מדוע בפרשה שלנו שם השם "נעלם" מן הפסוק הראשון ובמקומו מופיע משה רבנו לבדו? תשובה: להראות לנו שהשם נמצא בכל רגע בחיינו, גם אם לרגע נדמה לנו שהוא "נעלם" וחלילה הסיר השגחתו מעלנו. השם מלמד אותנו דבר יקר ערך, שהוא מדבר אלינו דרך האנשים ובעיקר דרך אנשי האמת - שזיככו בנפשם/בליבם את השנאה העצמית והפכוה לאהבת חינם. ומי שעומד במקום שעומד האדם הוא ניצוץ מהשם האמור להזדכך (הלא מי אמר שמה שאנו רואים הוא אמת? אמת לא רואים, אמת מרגישים בלב!). השם נסתר מעיננו אבל נמצא בתוכנו, בנשמה, ומה שגלוי הוא האדם - שבצלמו ברא אותו. ככתוב: "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ"(בראשית א, כז). על -כן, עלינו לראות בדמויות שבחיינו "בובות" שמדברות אלינו בשם ניצוץ השם, וכשם שלא נכעס על בובה, כך לא נוכל לכעוס על האנשים שעל פניו נדמה שמנסים להכעיס אותנו, כשהנכון שמי שמנסה אותנו, הוא השם בכבודו ובעצמו דרך אותו/ה פלוני/ת אלמוני/ת. ואם נתייחס רגע למילה 'אלמוני/ת' - נגלה כי האדם במהותו הוא אלמוני - "אילם" שזהותו עפ"י רוב אינה ידועה, והרי איך בכלל אפשר לכעוס על אדם שאינו יודע כלל מי הוא. וכאן כדאי שנקרא ונפנים שוב ושוב מה השם רוצה להגיד לנו? אתם רוצים לחוות חיים ישרים טובים בטוחים ומאושרים? חפשו אותי! לא כסף ולא כבוד, לא תעודות ולא תאוות. הימנעו מפרשנות ילדותית: "עשו לי אכלו לי שתו לי.." ולכו עם האמת הפנימית - "טוב לי או לא טוב לי", נקודה. לא טוב - חקרו - יכול מאוד להיות שתגלו כי הדחקתם אמת בתשוקות זמניות שהתערבבו באגו מתמשך - זה 'עלמא דשיקרא' (עולם שקרי) - שממנו אפשר לצאת ע"י הכרת הנפש, ע"י לימוד הסוד שבתורה, קרי, לימוד הסוד שבפרשה. אמת - היא מאוד אותנטית ופשוטה, וכל מה שמסובך, הוא השקר והתרמית (שאותו מגלמים בני אדם), אבל גם זה נצרך במערכת לגילוי האמת. הלא כולנו גלגולים שהיו פה/בארץ לא מעט פעמים, קרי, באנו לתקן משהו, משמע: יש תסביך (מתגלגל מדורי דורות) "בילד אין" - אין - בתוך הילד/ה שבתוכנו שאותו חייבים לפתור, איך? ע"י א-נשים המשקפים לנו את התסבוכת, אך הם כלל לא הפואנטה בסרט, הם רק שיקוף לעולם הפנימי שלנו, ואם נדע לעצור ולהתבונן בתסביך הפנימי/במדבר שבנפש, בשנאה העצמית, נודה בם ונתאמת מולם, אולי נחווה נחת, זרימה ושפע בחיים. מסקנה: למציאות יש "אינטרס" אוניברסלי, אז בוודאי שגם לאנשים (כולנו חושבים "מה יצא לי מזה/ממנה/ממנו" - זה החלק האגואיסטי שבנו האמור להתפתח לאלטרואיסטי/השפעה מהלב). כל המגמה לחשוף מאתנו את הערך הפנימי - שאותו נגלה לרוב, רק במפגש עם אנשים בעלי ערך עצמי נמוך, אמרנו שיקוף. ושם עלינו לבחור - ובחרת בחיים! ככתוב: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל', יט). אדם נאור ומתפתח בוחר בחיים לעבר הערך והגילוי העצמי. פעמים שנדמה לנו שהכל רע ואיך שייך "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", אבל זה כשאנו מפרשים את המציאות מתוך החיסרון הפנימי. ואומר: שאם השתוקקת לקבל יחס ואהבה מבן זוגך, לצורך הדוגמא, ולא קיבלת, פרשנות אחת ומתעללת בנפש: "הוא אשם הוא לא נתן". פרשנות שניה ומתהללת בנפש - "השם גרם לו לא לתת". למה? זה לא העניין עכשיו, העניין הוא לדעת מה הוא משקף לך - וזה לרוב שאת לא מעריכה את עצמך כלל! לכן חווית הריחוק הניכור האכזבה וההתעללות הסמויה - הוא בתפקיד להראות לך שאת מתעללת בעצמך, אז בוודאי שהתעללות תהיה מנת חלקך. הוא נשלח אלייך כדי שאת תגלי דרכו שאת רחוקה מעצמך וכלל לא באהבה איתך ולא עם היקום, זוהי התקיעות. עוד עלייך לדעת שמי שעומד מולך זה ניצוץ מהשם, בדמות אדם, והשם הוא השולט במציאות לא האדם שמולך. על זה נאמר: "אין רע יורד מהשמיים" - נכון, קשה מאוד להרגיש את חווית ההתעללות שהיא תקפה לשני הצדדים כן?! אך רק בראייה הנכונה, ניתן יהיה לאושש את הנפש מצער גדול יותר. החכמה לפשוט מעלינו את השקר והתרמית. אם משהו מרגיש לך לא תקין במערכת היחסים הזוגית שנשלחה אלייך, משהו לא תקין אצלך! בדקי את הערך העצמי שלך, ותגדלי לראויה שאת, תראי להשם שבחרת בך/בו/בחיים - באהבה טהורה, ולמציאות לא תהיה ברירה לשקף לך זאת. עולם פנימי תמיד מקרין לעולם חיצוני. לראות את השם בכל, זה לראות את עצמנו בגדול! ולדרוש א-מת מעצמנו - רק אז תיתכן חווית האהבה הטהורה. אחרי הכל וככלות הכל - הכל מראה. אדם עם קונפליקט פנימי, ימשוך אדם עם אותו התסביך בדיוק. וכן, זה המסע עד שמקבלים החלטה לאהוב באמת. נזכור - כל עוד האדם יוצא משליטה הוא עוד לא הבין שניצוץ מהשם מולו, שולט בכל הדמויות בחייו, כדי לסייע לו להתגבר על הילדותיות והתלות באדם ולהוציא אותו לחופש בנפש. יוצא, שלא בכדי השם שם אישה עם אדם כזה ואחר, ולדוגמתנו, עם אדם שאינו מסוגל לתת אהבה מקרוב (כי הוא רחוק מעצמו והיא רחוקה מעצמה), למה? כדי ללחוץ לה/לו על שורש הכאב ולהביא אותם לאהבת אמת. לרוב, רק אחד מהשניים מבין וקרוב באמת, לאמת, וזה שלא, חוזר ל "מגרש המשחקים" (אמרנו ילד). לרובנו, ישנה משאלת לב, להרגיש אהובים ושייכים, ואת זה ניתן להרגיש רק בדבקות לאמת. מי שלא מרגיש צורך להיות אהוב, חולה בנפשו (חווה בעצמו התעללות רגשית בילדותו שמתמשכת.. ולא מאפשרת לו לאהוב אפילו לא את עצמו ובטח שלא אף אחד אחר). מסקנה: לא ניתן להגיע לאהבה להשם, בלא העדר אהבה. וזה למה אין אנשים רעים - כולם פועלים בשליחות הבורא (בלא ידיעתם). אם כך, אדם שלא מתאמן לחשוב "זה השם" נמצא בבחינת מתעלל בעצמו. יוצא, שהתעללות היא שם המשחק, אבל ראו פלא יש בה התעלות! הבנו הכל, אה?! אין טוב או רע, נכון לא נכון - יש אלוהים אחד שבא ללמד אותנו דרך של גבורה/התגברות והיא ע"י הבנת הבורא שכל מעשיו לזכך באדם את השנאה. שנאה לשון נשיאה אל האהבה שבאדם. אז קודם שנאהב נשנא, ככה זה. האנשים שאנו מפרשים אותם כ "רעים" (אדם שלא התעורר בוודאי שרע עם עצמו ועם האחר) - מעירים אותנו להבין מה חסר לנו באמת - וזה תמיד אהבה להשם הטוב וביטחון בו ושכל מעשיו אמונה, ככתוב: "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה', וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה" (תהלים לג'). מסקנה: כל החוויות שאנו בני האדם עוברים יש להן מטרה אחת - להגדיל בנו את האמונה והאהבה להשם, כי בלא אמונה אנו אבודים, ובלא אהבה אנו עיוורים. כתוב: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי י"ט, ג) - אולת, הכוונה לטיפשות הנובעות מאשמה ומפרשנות לקויה (כפי שהסברנו, שאין בה את ידיעת השם). אז כשאדם פועל בטיפשות, קרי, שופט (טיפש שופט) את המציאות עפ"י החיסרון שלו/הרצון לקבל לעצמו, אזי, הוא מסלף את דרכו, חי בשקר שיצר במוחו ועוד כועס על השם "למה עשית לי". וכאן, כולנו "נופלים", טבעי! כי לא ליפול זה לא אנושי ודורש צדיקות לשמה. שהאדם חווה חוויה רגשית כואבת ממש, נראה שאין מנוס מלצאת משליטה ולסלף דרכנו ולזעוף על השם. וכאן לימדו אותנו חז"ל על הילל הזקן ז"ל, שלא הזיז לו כלל ממה שקורה במציאות/במטריקס, והוא נתן לנו פתרון איך לשלוט במציאות ולנצח את הרגש העומד להתעלל בנו קשות, והוא: ראשית, ענווה ושנית להיות אדם מחושב - להתכונן לניסיון, וכשהניסיון מגיע ומולבש במציאות על אדם וסיטואציה, לראות שמי שמנסה אותי כאן זה השם ולא אדם - אמונה זה אימון יומיומי. ואוו מה אתכן? קל לעיכול? אמת, שתוך כדי רצף הכתיבה, אני חווה סוג של מאבק פנימי שאומר אבל ואבל.. אין אבל, יש אולת אדם. אז כשם שהשם מדבר אלנו דרך משה, כך השם מדבר אלנו דרך כל אדם, ולא במקרה שמו של משה שונה מטוביה ל משה - כדי לרמוז לנו שבכל אחד ואחת מאתנו קיים משה - לשון משיה - למשות/למשוך אותנו מן "האולת אדם תסלף דרכו אל.." אל אהבת  השם תיישר דרכו! שוב, ע"י שינוי הפרשנות על המציאות. אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן:  בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל - והנה עוד סודות כמוסים ואווו אווו ואווו - אלה הדברים הנ"ל שהשם רוצה שנדע: מתוך הבערה (בָּעֲרָבָה) והכעס שבנפש, ומתוך הירידה (הַיַּרְדֵּן) אל "המדבר" השומם והטמא שבנפש, יש לנו דרך למול (מוֹל)/לחתוך את ה סוּף - והכוונה ל סופה שבנפש!!! יש לנו דרך למול את הסופה/החוויה הרגשית המתחוללת בנו, והיא: ע"י בחירה בין פאר (פָּארָן) ל תפל (תֹּפֶל). שימו לב שיש דגש באות ב' של פארן - להדגיש את הבחירה בפאר שבנפש ומעלתה. איך בוחרים בפאר שבנפש? מאמינים שככה השם עשה! וכשנבחר בפרשנות המחוברת ליוצרנו, נחווה "וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב" - את הלב, הלובן והטוהר שנמצאים גם מחוצה לנו - "בחצרות"- זה זהב לנפש - "טוֹב-לִי תוֹרַת-פִּיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" ( תהילים קיט, עב). נזכור - דברים – כרבדים. דברים, נשמעים כביכול מאנשים, אך הם מדברים בשם הדובר האחד - קב"ה. אל נראה באנשים עניין רב, אלא אמצעי להתפתחות רוחנית שתכליתו גילוי האהבה. כל העניין הוא עם הנפש להביאה לזיכוך ככל האפשר. אנו למעשה משתלמים באהבה תוך חיבור לרובד העיקרי שבנפשנו שנקרא: 'נשמה'. ראו פלא - השם ו משה נמצאים במילה נשמה. משמע: הם נמצאים בתוכנו כתנועות בנפש, ועלינו לגלותם. ולא במקרה תורתנו היא תורת משה - ללמדנו כי כל התורה עוסקת במשיכת האדם מן המקום הנמוך והצר שבנפש, אל המקום הרחב והמרומם שבנפש. משה לשון משיה. קצת על חלקי הנשמה - האדם מורכב מגוף ומחלקי נשמה: נפש רוח נשמה (חיה יחידה) - שהם רבדים רוחניים מעולם הקבלת/תורת הנסתר שנמצאים באדם רובד רובד ואליהם האדם החכם והנאור אמור להגיע, איך? ע״י דרישת השם בחייו והרבה מעבר למצוות, בכוונת הלב, וזיכוך הרגש המתעתע. אדם המתחזה לאוהב מתייסר בדרכו. המצוות - מצוות עלינו כדי שנהיה ׳צוות אלוקי׳ לגדילה ושימור הרובד אליו הגענו. רובד הנשמה הוא רובד זך מאוד בנפש האדם, רובד אוהב מכיל סולח חומל ובעיקר משפיע טוב לאחר. למעשה איך נדע באיזה רובד אנחנו? לפי גודל ההשפעה שלנו 1.על עצמנו - האם אנו משפיעים על עצמנו לטובה, שמחים מאושרים בטוחים ושלווים. 2. האם אנו משפיעים לטובה על האחר: בן זוג, ילדים, מכרים וכו׳.,  מתוך אהבה ולא ריצוי. זהו רובד שאם הגענו אליו אפשר לומר ׳אשרי יולדתנו׳ ומה טוב חלקנו בעולם הזה. ולא, לא ניתן להגיע לרובד הנשמה בלי עזרה מהשמיים ורצון עז לחוות חיים של א-מת, של אהבה ללא גבול כלפי כל אדם ואדם. דורש לימוד חקירה, עמידה בניסיונות והתמדה באל אחד ושמו א-חד! * רובד ה 'חיה והיחידה' הם של צדיקי הדור שבזכות רצונם העז לחוות אהבה בלב לקב"ה ולארץ ישראל, זכו/הזדככו לאלו המדרגות. ואין הכוונה כלל וכלל לאהבות לאווי דאווי בין גבר לאישה, אלא, אהבה לבורא עולם והשגחתו הפלאית לדרך קסומה, שמאליו יוצרת במציאות חיי אהבה טובים ומטיבים. שנזכה כל בנות ישראל, אמן ואמן. חזק וברוך. קריאת הפרשה 'דברים' - נקראת בדיוק בצום תשעה באב, והדיוק בתורה הוא לא במקרה, אלא מתוכנן מראש ובעל ערך ממש. הסיבה שעם ישראל חייב לצום ולהתענות ב ט' באב, תחילה, כאות הזדהות על ׳חורבן בית המקדש׳ הראשון והשני, שהתקיימו בדיוק באותו התאריך: ט׳ באב, הפלא ופלא, זה הדיוק וההשגחה של הבורא, להראות לנו שהוא שולט בכל ובוודאי שבכל אירועי העם והאדם. היום, כפי שאנו יודעים אין לנו בית מקדש, ולא יודעים מתי יהיה, בית המקדש היחיד שקיים הוא הנפש שלנו -  "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) - השם מצפה מאתנו שנבנה לו מקדש בלב, בנפש בנשמה, לא משנה איך נקרא לזה, העיקר שנבנה לו בתוכנו יציבות וחוסן ובטחון מלא בו, ולא נתפעל מסיטואציות החיים, כי רק אז הוא יוכל לשכון - למלא את האדם באור ושמחה שיוקרנו לעולם. וזהו למעשה עיקר עבודת האדם בחייו, לשם כך נברא האדם - לייצר בתוכו חוסן ובטחון גמור בהשם. ומהי תענית? לשון מענה - כשאדם מתענה, הוא תר אחר תשובה שתיתן לו סדר ונחת, והרי כי התענית תכליתה לתת מענה אמתי לנפש האדם ולהכניס אותו לברור אודות חייו. בנקודה הזאת, כדאי שנבחן את מסעם של עם ישראל, והרי שמה שהיה הוא שיהיה (אמר שלמה המלך), אין הבדל בין האנשים של פעם לאנשים של היום, היה בלבול, עבודה זרה וגילוי אריות אז וגם היום, מלחמות, חוסר באמונה, צער, אבלות, אז וגם היום וכו'.. משמע: אין חדש תחת השמש, אך יש חדש מעל השמש, עלינו להתעלות מעל הטבע האנושי והשכל המצומצם, ע"י אמונה וביטחון אבסולוטיים בהשם, כי רק הם בכוחם לקחת אותנו אל מעל הטבע, ולקיים בנו את הנאמר: "אשרי המאמין" ככתוב: ”יְהוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ“ (תהלים פד, יג). וכמו אז, המלחמות והתוהו, הופיעו אינסוף ישועות לעם ישראל, ואלה שבחרו בדרך השם, זכו לגדולות וזכו להרגיש את השם בנשמה, ולשם אנחנו צריכים להגיע להרגיש בלב את השם והשגחתו. ומהו צום? לשון צומ(ת) - שבאה להזכיר לנו לבחור מחדש לכיוון הבטוח לו לאדם, בלי "פקקים", מחסומים ועבודות "בכביש", מסלול "חלק" זה רק מסלול השם. ט' באב - רומזת לנו על מציאת האמת בתוכנו ( ט' = 9 = אמת בגמטריה). נזכור - דרך האמת מייגעת, אך דרך השקר משגעת. (מודה ומתוודה שזה המאמר הארוך ביותר שכתבתי). ורגע לפני שאסיים, אסכם. מזכירה שאנו עוסקים בספר 'דברים' - הספר האחרון מתוך חמשת ספרי התורה הקדושה שלנו: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים - העוסקים כולם בלימוד ההנהגה הטובה ביותר לו לאדם, להביאו לעונג אמתי בחייו, קרי, התורה עוסקת בעיקר בנפש האדם, במקום הפנימי ביותר שרובנו כלל לא מייחסים לו חשיבות וערך (ולכן התוהו האישי והכללי כאחד). ספר 'דברים' הוא מעין סיכום של כל התורה, זה כמו סטודנט בטכניון שלומד כל השנה מספר נושאים בהרחבה, ובסוף השנה המורה מסכם את הדברים העיקריים כדי לשנן היטב, לפני הבחינה הגדולה - שאצלנו היא  הבחינה - האם ניכנס לישראל שבנפש - לדרך/מסלול הטוב ביותר לאדם. ספציפית הפרשה הנ"ל: פרשת דברים - שבראשה עומד המורה הגדול: משה רבנו, באה להגיד לנו: "עם ישראל היקר אנו בסופה של דרך מייגעת ממש, למדנו, טרחנו, נפגענו, בכינו, התאבלנו, נלחמנו... דיייי לצרותנו! אני שם לכם כאן את אלו הדברים, תלמדווווו! תלמדו מה לא לעשות ומה כן, אני מסביר לכם ממש כמו לילדים קטנים, פעם אחר פעם, כדי להביא אתכם לנפש רגועה ושמחה, ולא, אני לא מדבר מעצמי, אלא, אלו דברי השם, המדבר מגרוני וששם לי את אלו הדברים למענכם. תהיו איתי, קשובים  פרשה פרשה יד ביד והלוואי שנצליח להפיק את המירב כיחידה וככלל. אני רוצה לעזור לכם לצאת ממצרים - מהמיצר שבנפש, מפרעה שבנפש - כל מה שמפריע לכם להתקדם, מהמדבר שבנפש - מהשממה והתקיעות, אל ישראל. הצלחתי להוציא אתכם בעבר, אצליח גם בהווה, רק תרצו ותאפשרו. בשבוע הבא בע"ה נעסוק ברובד 'ואתחנן'.." נזכור - בורא עולם הוא "המעסיק" היחיד שמעסיק אותנו שלא לטובתו האישית, אלא רק לטובתנו האישית!!! ודבר נוסף (זה לא נגמר חח), חשוב שנדע כי בכולנו קיים ניצוץ ממשה רבנו, אז נכון שישנן נשמות שנבחרו משמים לגלם שליחות נעלה יותר (כמו מורה הדרך, ולכן הן אלו שלרב יחוו לא מעט קשיים, שמטרתם ליצור בהם הזדהות עם בני האדם, ומתוכם להתעלות לנפש אלוקית), אך אין זה אומר שבשאר הנשמות לא קיים הניצוץ, בכולנו קיים, העניין הוא לחשוף אותו מתוכנו. אין אדם מיוחד יותר מהשני, כל אחד ויחודו, כשהמשותף לכולנו הוא השם/משה. וכשנשים את תשומת הלב שלנו אל הלב שלנו, אל עולם הרגש, ונלמד מה הכאב המקונן בתוכנו (גם זה שהדחקנו שנים), מה מפעיל ומטמטם אותנו, נזהה את הבור האישי שלנו, ואם נרצה, נוכל למשות אותנו אל פתרון הכאב - וזוהי התכלית שלנו כבני אדם לדעת לצאת מהחושך הפנימי אל האור, ולהוציא אחרים. זהו.