פָּרָשַׁת דְּבָרִים - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ כִּי לַכְּאֵב שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל חָוָה בְּנַפְשׁוֹ, וְלַכְּאֵב שֶׁאָנוּ חוֹוִים הַיּוֹם בְּנַפְשֵׁנוּ, יֶשְׁנָהּ תַּכְלִית - לְחַבֵּר אוֹתָנוּ לִרְבָדִים אִינְטִימִיִּים יוֹתֵר בְּנַפְשֵׁנו,ּ שֶׁיּוֹבִילוּ אוֹתָנוּ אֶל הַהַכְנָעָה וְהָאַהֲבָה.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב". (דברים א, א). בסימן טוב ומזל טוב אנו מתחילים ללמוד את חומש 'דברים' ועמו נצלח בע"ה את לימוד התורה בכללותה. את התורה לא באמת מסיימים היא מתגלגלת ללא הפסק. החומש פותח בפרשת 'דברים', ולפני שניכנס לסוד הפרשה ולמסר המובהק של השם אלינו דרך מורה הדרך לדורות: משה רבינו, ניגע תחילה בפשט הדברים. בואו נלך קצת אחורה בזמן.. וננסה לדמיין את בני ישראל במדבר 40 שנה. מותשים מכל המלחמות והכאבים שליוו את נפשם ורוחם, ורגע לפני כניסתם לארץ ישראל משה רבנו מדבר עימם על הדרך המייגעת והמפרכת שעשו במדבר. על ה"עיכובים" שמנעו מהם להיכנס לארץ והאריכו את סבלם וזמנם במדבר ועל האתגרים הצפויים בכניסה לארץ. זה מצד הפשט. הסוד - תמיד נוגע ברובד הרוחני הנמצא בנפש האדם ובא ללמדנו הכיצד להסתכל על המסע. הסוד בא ללמד אותנו להגדיל את הראייה בכדי להגיע לחוויית חיים של אושר ושמחה. למשל 'מדבר' - מעבר לכך שבהבנה שלנו מדובר במקום פיזי ושומם, ישנו מקום בנפש האדם שהוא שומם ולכאורה אין בו חיים. להבין זאת זה בדיוק להגדיל את הראייה מהצמצום המחשבתי אל ההרחבה המחשבתית. ומה למעשה קורה שם במדבר שבנפש? חווית חיים של הישרדות רגשית - של כאב ואבדון - הנפש לכאורה הלכה לאיבוד. זוהי חוויה רגשית שכולנו ללא יוצא מן הכלל נעבור בה כחלק מתהליך ההתפתחות האישית. 'ארץ ישראל' - אף היא מחד מקום פיזי אך בסוד הכוונה למקום/לחוויה רגשית שהיא הטובה ביותר אליו האדם אמור להגיע בנפשו. אליה מגיעים ביגיעה ובהתמדה רבה. יגיעה הכי משתלת שיש. אז בפרשתנו משה רבנו בא ללמד אותנו איך לצאת מהמדבר שבנפש אל ארץ ישראל שבנפש. ומלמד אותנו מה מעכב אותנו מלחוות את העונג האלוהי. לאורך כל התורה כולה אנו רואים נוסח שבו השם פונה אל משה ומעביר לו את המסרים לעם - "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר". בפרשה שלנו הניסוח שונה. שם השם "נעלם" מן הפסוק הראשון ובמקומו מופיע משה רבנו לבדו - "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן..." מדוע? וכאן ישנו יסוד עצום. להראות לנו שהשם נמצא בכל רגע בחיינו גם אם לרגע נדמה לנו שהוא "נעלם". השם מלמד אותנו דבר יקר ערך. שהוא מדבר אלינו דרך האנשים ובעיקר דרך אנשי האמת - שזיככו בנפשם/בליבם את השנאה העצמית והפכו הם לאנשים של אהבת חינם. "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ"(בראשית א, כז). בכולנו קיים ניצוץ אלוקי. זה הצלם שבנו. על -כן, עלינו לראות בדמויות שבחיינו "בובות" שמדברות אלינו בשם ניצוץ השם. וכשם שלא נכעס על בובה כך לא נוכל לכעוס על האנשים שעל פניו נדמה שמנסים להכעיס אותנו, כשהאמת שמי שמנסה אותנו הוא השם בכבודו ובעצמו דרך אותו/ה פלוני/ת אלמוני/ת. ואם נתייחס רגע למילה 'אלמוני/ת' - נגלה כי האדם במהותו הוא אלמוני - "אילם" שזהותו עפ"י רוב אינה ידועה, והרי איך בכלל אפשר לכעוס על אדם שאינו יודע כלל מי הוא. וכאן כדאי שנקרא ונפנים שוב ושוב מה השם רוצה להגיד לנו? "אתם רוצים לחוות חיים ישרים טובים בטוחים ומאושרים? חפשו אותי! לא כסף ולא כבוד, לא תעודות ולא תאוות. הימנעו מפרשנות ילדותית עשו לי אכלו לי שתו לי.. ולכו עם האמת הפנימית - טוב לי או לא טוב לי נקודה. לא טוב, חקרו! יכול מאוד להיות שנגלה כי הדחקנו אמת קבועה בתשוקות זמניות שהתערבבו באגו מתמשך - זה 'עלמא דשיקרא' (עולם שקרי). שממנו אפשר לצאת ע"י ראייה חדשה ומתמשכת - יש כאן תכלית לעולם והיא גילוי האור שבאדם לעולם. אור שיכול לנבוע רק מתוך המדבר והחשכה. בני האדם אינם אשמים בסבל שלנו. לכל אדם סבל אישי משלו שנפגש עם סבל מחוצה לו בכדי ללחוץ על הכאב ולהגיע להכנעתו. שזה הכנעת האגו שרק שם ניתן לחוש את השם. 'אין אני והוא דרים באותו הבית'. השם והאגו לא יכולים להתקיים יחד. וכל המסע כאן ללמוד שהכאב נצרב בנו במטרה תכילה להכיר באב הרוחני שלנו ולהפוך לכלים זכים דרכם יעבור האור האלוקי. לכולנו יש דרך לעבור בכדי להגיע לחוויית חיים טובה. אין לנו הנחות מלבד הנחת היסוד שהשם פועל במציאות לטובתנו העליונה. כולנו נחווה דברים בנפש ובגוף שיאלצו אותנו להתכנס פנימה לבירור. אחרת מכך אם לא נעצור נישאר בשממה ובאבדון. באנו לעולם למצוא את הנעלם מתוכנו - את האהבה שאבדה לנו. באנו להתעלות במחשבה אל הרובד האלוקי! למציאות יש "אינטרס" אוניברסלי - להוציא מתוכנו את האור. ובוודאי שגם לאנשים. כולנו חושבים מה יצא לי מזה/ממנה/ממנו. זה החלק האגואיסטי שבנו האמור להתפתח לאלטרואיסטי - לחשוב בצורה של נתינה והשפעה. כל המהלך הרוחני לחשוף מאתנו את הערך הפנימי - אותו אנו זוכים לחוות רק לאחר מפגש עם כאב שמופיע מול אדם/סיטואציה. החכמה היא לגלות את הרובד הפנימי שבנו - את הנשמה שכולה טוב. פעמים שהחוויה המורגשת בנפש היא קשה וזאת על אף שאנו עושים השתדלות ומתמידים בהתנהגות טובה. מה שנקרא: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". אך זה רק מפני שאנו מייחסים חשיבות לרגע הזה ולא תמיד מצליחים לראות את התמונה הכוללת. לא תמיד אנו מצליחים לראות את השם בסיטואציה ומיד מקטלגים לטוב ורע. החכמה לדעת שהכול זה טוב והרע לכאורה הוא הוא פרשנות לחיסרון באמונה שלנו. חיסרון בדעת שלנו. אם לא זכינו לקבל דבר מה מהמציאות למשל: הערכה, אהבה, יחס וכו', זה מפני שעמוק פנימה רוצים שנלמד להעריך את עצמנו בעצמנו. ללא תלות. ללא מאמץ. אני טוב/ה כפי שאני. יש לי ערך, אם עשיתי או לא עשיתי. יש לי ערך מעצם היותי נשמה שנברא/ה בצלם האלוהים. עלינו להתהלך בעולם בשפלות עיניים ולב הנושא מבטו להשם הטוב. עלינו לדעת שכל תרחיש במציאות נרשם לנו מראשיתנו וכל התמודדות מעלה אותנו. הבחירה היחידה שלנו היא לראות את השם בכל רגע ושעל. אין אנשים רעים ישנם אנשים שמתנהגים בצורה רעה וגם לזה ישנה מטרה, לעורר אותנו. כולם פועלים בשליחות הבורא למען מטרה משותפת. יוצא שאם לא נתאמן במחשבה חדשה שבה כל כאב שצף לנו הוא מהשם, נמשיך להתעלל בעצמנו. נמשיך לחשוב שאנשים אשמים. שהעולם אכזר בזמן שבזמן הצער והכאב האדם בונה בנפשו כלי חדש - האדם מרחיב את נפשו לקבלת אהבה חדשה שתבוא לידי ביטוי במערכות יחסים טובות יותר, באיזון רגשי, בשיפור כלכלי, בשיפור משפחתי, זוגי וחברתי. התעללות היא חלק מן המשחק. היא מעלה אותנו אל השמחה בסופו של דבר. לא במקרה במילה התעל(ל)ות יש את המילה התעלות! הבנו הכול אה?! אין טוב או רע, נכון לא נכון - יש אלוהים אחד שבא ללמד אותנו דרך של גבורה/התגברות והיא ע"י הבנת הבורא שכל מעשיו לזכך באדם את השנאה. שנאה לשון נשיאה. נשיאה אל האהבה שבאדם לעולם. "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי י"ט, ג) - אולת, הכוונה לטיפשות הנובעות מאשמה ומפרשנות לקויה (כפי שהסברנו, שאין בה את ידיעת השם). אז כשאדם פועל בטיפשות, קרי, שופט (טיפש שופט) את המציאות עפ"י החיסרון שלו/הרצון לקבל לעצמו. אזי, הוא מסלף את דרכו, חי בשקר שיצר במוחו ועוד כועס על השם. וכאן, כולנו "נופלים", טבעי! כי לא ליפול זה לא אנושי. "שבע ייפול צדיק וקם". אין הכוונה לשבע פעמים. אלא לשובע. עד שאדם לא ישבע מדרכו המעוותת הוא תמיד יחווה נפילה. וגם היא לצורך הצדיקות שתתגלה בנפשו. כשאדם מתחבר לענווה שבו הוא נרגע. הוא מתחיל לחושב שובע אמיתי בנפשו שהייתה רגילה לנדוד. הרעב - הוא הבערה שבאדם הנובעת מהנפש הבהמית שבו שכל תכליתה לבער בו את הרוח. אז אין אור בלי חושך ואין רוח בלי בערה. הילל הזקן זצ"ל שלא הזיז לו כלל ממה שקורה במציאות/במטריקס, נתן לנו פתרון איך לשלוט בנפשנו ולנצח את רגש הכעס והטינה והיא הענווה ודבר נוסף עצתו ללמוד ולהיות אדם מחושב. להתכונן לניסיון. וכשהניסיון מגיע ומולבש במציאות על אדם וסיטואציה, לראות שמי שמנסה אותי כאן זה השם ולא אדם - אמונה זה אימון יומיומי. אז כשם שהשם מדבר אלנו דרך משה כך השם מדבר אלנו דרך כל אדם. ולא במקרה שמו של משה שֻׁנָּה מטוביה ל- משה. כדי לרמוז לנו שבכל אחד ואחת מאתנו קיים משה - לשון משיה המושה אותנו מן "האולת אדם תסלף דרכו" אל 'אהבת השם תיישר דרכו'! פרשת דברים כשמה עוסקת ברבדים מאוד עמוקים שאותם חוו עם ישראל בלכתם במדבר וכל ההתמודדות הנפשית שהייתה כרוכה בכך. וברבדים שאנו חווים היום בעצמנו - בלכתנו במדבר שבנפש. ששם החוויה היא של שבר רגשי, של מיצר והתרוקנות הנפש. ולמה זה קורה בנפשנו? בכדי להתפנות לרובד האלוקי החי בתוכנו. בכדי להתפנות אל מלוא התועלת שתוכנתה בנו לעולם. כולנו ללא יוצא מן הכלל אמורים להבין מעמקי הנפש את שורש החיסרון שאנו חווים אלפי גלגולים. ולחיסרון הזה קוראים 'התרחקות מהדובר/הרובד הראשי' - שהוא הקב"ה. אותו חלק רוחני בתוכנו המחכה שנכיר בו. לא במקרה הפרשה שלנו פותחת בפסוק הפלאי הזה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת--וְדִי זָהָב" המרמז לנו על רבדים נשגבים. השם מדבר אל כל ישראל 'בעבר', כלומר: שנמצאים במעבר הזה בנפש שבין הבערה הפנימית (הנפש הבהמית, התאוות, האגו והכעס) לבין הפאר שבנפש שהיא החיבור לנפש האלוקית שבנו המגלה בנו את הלב הטהור. כולנו נאלץ לזווג בין הנפש הבהמית שבנו לבין הנפש האלוקית שהנו. איך? ע"י הרובד הפנימי. ע"י כך שנפנים שרק בזכות הנפש הבהמית ניתן באמת להתעלות אל הנפש האלוקית. כלומר: רק אחרי שנכניע את היצר נתעלה אל הפאר האמיתי. זה אמנם לא פשוט אך אפשרי. תלוי במידת הרצון וידיעת הכוונה העומדת אחר הדברים. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תבלין תורה" (בבלי). החכמה התורנית מאירה את הנפש ומאזנת את הנפשות. וכשאדם זוכה לאזן את הנפשות הפועלות בתוכו, רק אז הוא בכלל יכול להיות מסוגל לחיות בשניים ויותר בשלום, אחווה ורעות. מערכות יחסים זוגיות הן הפלטפורמה האלוקית לחוויית חיים של אמת. מזה אלפי גלגולים שבהם הזכר לא באמת ידע להשפיע מטובו (אלא לצורך סיפוקו). ומעולם האישה - לא באמת ידעה להיות בקבלה כל כך עמוקה עם עצמה. וזהו שורש הכאב בעולם. ואת זה באנו לתקן. הזכר - יהיה מוכרח ללמוד להשפיע מתוכו - שזה ללמוד לראות את כאבה העמוק של בת זוגו. והנקבה, הנקבה תלמד להשתלב מאליו. היא נבראה רק כדי להראות לו עד כמה שהוא מרוכז בעצמו ולא באמת רואה את כאבה.
האדם הראשון לא ידע את חווה ולכן היא פנתה אל הנחש ונאטמה כפליים. האדם/הזכר - נותר מרוכז בעצמו. האישה/הנקבה - נותרה ריקה ונאלצה למצוא את השם. לכן בשמה - 'אישה' יש את האות ה' מה שאין באיש. כעת העבודה של שניהם לצלול אל שורש הכ-אב ולגלות את ה- אב הרחמן המנהל כאן את כל המערכה בכדי להביא לגילוי האמת, האור והשכינה.
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד׳, ל״ט). ראו פלא - השם ו משה נמצאים במילה נ(שמה). משמע: הם נמצאים בתוכנו כתנועות בנפש ועלינו לגלותם. ולא במקרה תורתנו היא תורת משה - ללמדנו כי כל התורה עוסקת במשיכת האדם מן המקום הנמוך והצר שבנפש אל המקום הרחב והמרומם שבנפש. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) - השם מצפה מאתנו שנבנה לו מקדש עמוק פנימה - בנפשנו/בלבנו. ולבנות זה רק ע"י דעת והסתכלות מחודשת אל אירועי החיים. ספר 'דברים' הוא מעין סיכום של כל התורה. זה כמו סטודנט בטכניון שלומד כל השנה מספר נושאים בהרחבה, ובסוף השנה המורה מסכם את הדברים העיקריים כדי לשנן אותם היטב לפני הבחינה הגדולה. שאצלנו הבחינה היא: האם נצליח להיכנס לישראל שבנפש - לחוויית חיים טובה יותר. קלילה יותר, שמחה יותר, נושמת יותר, אוהבת יותר. משה רבנו מסכם ואומר לנו: "עם ישראל היקר. אנו בסופה של דרך מייגעת ממש, למדנו, טרחנו, נפגענו, בכינו, התאבלנו, נלחמנו... דיייי לצרותנו! אתם נשמות בגוף זמני. התכנסנו כאן לעולם כדי לחוות אינטימיות נפשית ולא עוד אנטישמיות רגשית ופיזית. אנחנו לא יכולים עוד ללכת נגד עצמנו (אנטי-שמי). התכנסו פנימה אל נפשכם וזכרו שהכאב שאתם סוחבים הוא לא רק שלכם. הוא של עם שלם שידע אלפי גלגולים של כאב ושכול. אתם לא לבד. כולנו יחד, בלב אחד, נביט אל הכאב ובע"ה גם נזכה להתאהב מחדש. מתוך הכנעה וקבלה אמיתית. אני אוהב אתכם. עזרו לי למשוך את שאר האנשים מן המיצר והחושך אל האורה והשמחה. תפעלו אהבה. רק אהבה מביאה אהבה. ורק אהבה מגלה את הגאולה. כולנו יחד זה אור איתן. כולנו יחד נבנה בתוכנו את בית המקדש השלישי שיהיה המשכן להשם. לא עוד עבודה זרה בנפש. לא עוד אגו, כעס ושנאה. נקבל בברכה את האהבה הענווה. חזק חזק ונתחזק. אמן ואמן.