פָּרָשַׁת 'בְּהַר' - מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי נִתַּן בְּמָקוֹם נָמוּךְ קוֹמָה, כָּךְ אָנוּ, נִזְכֶּה לַחֲווֹת אֶת הַתּוֹרָה - הַהַתָּרָה/הַשִּׁחְרוּר הַנַּפְשִׁי, רַק שֶׁנַּנְמִיךְ קוֹמָתֵנוּ. רַק שֶׁנְּרַסֵּק אֶת הָרַהַב/הַגַּאֲוָה שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ, וְנַצְמִיחַ אֶת הָעֲנָוָה.

בשנים שאינן מעוברות קוראים את שתי הפרשות :בהר - בחוקותיי יחד.  וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה _{(ויקרא כה, א-ב).} משפט המעלה תהייה. לבוא אל הארץ שהשם נותן לנו זה נפלא ואדיר, אך לארץ השובתת. שבת לה'. נשמע לא ממש מתיישב על הלב. על איזו ארץ מדובר באמת? וכאן, טמון סוד אדיר לנשמת האדם. והרי כי לא במקרה השם כבר בתחילת הפרשה מניח משפט שיש להרהר בו. כדרכה של התורה, המבקשת מאתנו לעיין בה בכובד ראש, בכדי לדלות מתוכה את אוצרות הנפש. והסוד. בכותרת. 'הר' - לשון הרהור, לשון רהב (גאווה). כלומר: כבר בתחילת הפסוק אנו רואים שהיה חשוב לקב"ה לציין את המקום עליו דיבר עם משה, בהר סיני. מדוע? כדי ללמדנו כי למרות ההרהורים שבלב, כי למרות הגאווה העיקשת שיושבת לנו על הלב, השם מבקש מאתנו לבוא אל הארץ. על איזו ארץ מדובר? בפשט - כמובן שמדובר על ארץ ישראל. בסוד - מדובר על הנפש הנמוכה שבאדם שנקראת 'ארץ', לשון צר. ששם יושבים האגו והצער שבאדם. השם מבקש מאתנו לשוב מהאגו והצער אל הנמיכות קומה והענווה כ-הר סיני (הידוע שהיה הנמוך ביותר מבחינה פיזית) כי רק בענווה, ניתן לדלות מתוכנו את היושרה - את הישר-אל שבנפש. 'אשר אני נותן לכם' - השם נתן לנו את הנפש הארצית למטרה תכליתית - לגדילה רוחנית. וכדי שתתקיים באדם הגדילה, הוא מוכרח לשבות/להשבית בדעתו/בנפשו, את האגו/היוהרה. מה זה לשבות? לעצור באופן מוחלט כל מחשבה הנגועה באגו וצָרוּת וללמוד לפתח מחשבות חדשות שמקורן ענווה ורוח. יוצא, כי השבת היא אמצעי רוחני אשר בדעת עליונה, מסוגל לחבר את האדם לתכלית אליה הוא נברא. להיות בן חורין. ולא עוד שבוי ליצרים הבהמיים שלו המשביתים את אורו, רוחניותו וחייו. מחשבה הנגועה באגו, היא כל מחשבה המעוררת באדם את מידת הכעס והשנאה. ואילו מחשבה המהולה בענווה, היא כל מחשבה המעוררת באדם את האהבה, החמלה והאמפטיה. כולנו ללא יוצא מן הכלל, נושאים בתוכנו ניצוץ ממשה רבנו, ואומר: כי השם מדבר עם כולנו, עם המשה שבתוכנו, המסוגל למשות אותנו מן הכאב והשבי אל השמחה והאהבה. השם מדבר עמנו תמיד, ובפרט כשנפשנו מהורהרת ונמצאת במקום נמוך. ככתוב בתהילים: 'עמו אנוכי בצרה'. השם מדבר עם משה בהר שבו קיים את המעמד הגדול ביותר בהיסטוריה - 'מעמד מתן תורה'. ולא במקרה! אלא במכוון. ללמדנו, כי השם יתיר (אותיות תורה) לנו את הארציות: ישחרר מאתנו את האגו, הכאב והצער, רק כאשר נרסק את האגו ונלמד להיות בענווה. עלינו ללמוד להנמיך קומה/להיכנע מול אירועי החיים שלא תמיד ברורים לנו ולהיצמד לאמונה כי השם עושה תמיד הכול לטובת האדם. לא לפעמים, תמיד. השם נמצא אתנו בהרהור, בגאווה, בחוסר אנרגיה, בחולשה, בכאב, וגם בייאוש, ומבקש מאתנו להיכנע! להרפות, ולראות איך הכול מתנהל כשורה. פרשת בהר - עוסקת בשמיטה של אדמת ארץ ישראל בשנה ה- 7 ובשנה ה - 50 לאדמה. ובסוד - הפרשה עוסקת ב- טהרת הנפש. 'שמיטה' אותיות שמי טהרה. שבע - לשון שבת. 49 שנים (שהם 7X7) שהם רמז ל מ"ט שערי טומאה שהאדם חוטא בהם בנפשו כשהוא שבוי לאגו ולארציות הצרה שבתוכו. 50 - היא גמטריה של האות נ'. המציינת קדושה. שהיא היעד הרוחני של האדם. להגיע בנפשו אל הפנימיות הקדושה הקיימת בו מראשיתו. וזה מה שנאמר בפסוק - "כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה". 'כי תבואו' - מהטומאה(האטימות) המחשבתית. 'אל הארץ אשר אני נותן לכם' -אל הדעת העליונה. 'ושבתה הארץ' - איפוס המחשבה ואתחול מחדש. 'שבת להשם' - התמסרות ודבקות בהשם - 'שיותי השם לנגדי תמיד'. זוהי הקריאה האלוקית אלינו. לשוב מן האטימות אל הקדושה שבלב. ניתן לראות כי בפסוק אחד מתקיימים כל הזמנים: עבר-הווה-עתיד. ״דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ״. הווה - 'דבר', 'ואמרת' - עבר, 'תבואו' - עתיד. ראו סודות נפלאים. דַּבֵּר - השם מדבר אלינו עכשיו. בזמן הווה. וכדאי שתמיד נזכיר לעצמנו. התורה איננה ספר היסטוריה היא ספר לימוד לנפש האדם. והיא מתקיימת ומקיימת את האדם בכל דור ודור. וְאָמַרְתָּ - הכוונה שהדברים נאמרו כבר בעבר במעמד הר סיני הדברים לא חדשים לנו, אלא מה, אנו חייבים להיזכר בהם מחדש. כולנו נשמות מגולגלות במשך אלפי שנים. הנשמה שלנו כבר מכירה את מעמד הר סיני, מתן תורה, קריעת ים סוף, המכות וכו'.. אם נרצה או לא, האירועים נצרבו לנו בנפשנו/בתודעתנו. במטרה להיזכר במיצר ובאותה נשימה להיזכר ביושרה המשחררת. התורה מזכירה לנו מי אנחנו באמת - 'עם הנצח'. עם שעבר קשיים רבים, מלחמות קשות וניצל בזכות הקב"ה שהגן, מגן ויגן עלינו תמיד. התורה מנחיתה אותנו ארצה ומחזירה לנו את ההכרה היהודית/השפיות. זה להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר את עטרת ראשינו - את הכתר (הדעת) היהודי לנשמה שלנו. 'כי תָבֹאוּ' - לשון עתיד. בסופו של דבר השם מזכיר לנו כי אין לנו לאן לברוח באמת. מפני שהנטייה היהודית היא לבוא הביתה אל הארץ המובטחת. הביתה - אל הנפש השלווה שאותה ניתן לגלות בדעת שבת ע"י שמירתה (בגשמיות). שבת - שמירה בטחון תכלית. ניתן לראות כי בפסוק: ״אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה״. השם מדבר בגוף ראשון. ׳אני׳ רמז ל אין׳ - 'אין לי ארץ אחרת' (גם אם אדמתי בוערת!). המילה ׳אשר׳ - רמז לאושר שהאדם יכול להשיג בדעתו (ראש). והדגש, הוא על אושר רוחני. כלומר: אנו רואים עוד לפני כמעט 6000 שנים, השם ידע שעם ישראל יהיה מפולג בנפשו, יצא מגבולות המוסריות והערכיות (וגם יצא מגבולות הארץ להתגורר במדינה זרה). ולכן, קורא להם לשוב. מכאן, ניתן לראות כי זוהי קריאה כללית לכל נשמות ישראל לשוב ארצה! לשוב אל השם אל השבת והקדושה שבלב. 'בהר' - גמטריה 252 - גמטריה 9 המציין אמת. עלינו לחפוץ לאמת היחידה שחיה בתוכנו ומחכה שנגלה אותה. שהיא אהבת השם ואדם. כל השאר, דמיון מופרח של האגו ואויביו. שנזכה לשמוט את "אדמת" הנפש הצרה שבנו, ונתחדש ב "אדמה" מחשבתית פורייה המניבה פרות של חמלה ואהבה לכל נשמה ונשמה שנבראה בכדי לגלות את אורה הייחודי לה. 'אדמה' לשון אֶדְמֶה להשם בהנהגתו הרוחנית. "אף הוא חנון ורחום, אנו נהיה בעלי חנינה ורחמים. אף הוא גדול חסד ואמת, אנו נהיה לבעלי חסד ואמת וכו'.. חזק חזק ונתחזק.