ט"ו (two) בְּאָב - מַזְכִּיר לָנוּ כִּי אַהֲבָה בִּשְׁנַיִם מֻכְרָחָה לְהִתְקַיֵּם קֹדֶם בְּתוֹכֵנוּ, בַּלֵּב שֶׁלָּנוּ. שֶׁזֶּה עָמֹק פְּנִימָה עִם הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּנוּ, וְרַק אָז תִּתָּכֵן זוּגִיּוּת גַּם מִחוּצָה לָנוּ בְּכָל צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה.

עפ״י היהדות המדהימה שלנו יום ט״ו באב נחשב ליום מאוד שמח מבחינה רוחנית כנאמר במשנה: אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). וְאוֹמֵר: "תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ". זהו יום אהבה ולא סתם, יום שמעלה מתוכנו את הכמיהה לשניים. אך כאן כדאי שנדע עומק שהוא הכי מהותי ביקום. אהבה בראש ובראשונה נחווית עמוק פנימה עם עצמנו. שם עם הפגיעות והכאב. עם הריקנות והאבדון. שהם לכאורה כן?! הנשמה שבנו שהיא מהותנו לעולם לא יכולה ללכת לאיבוד. פעם ראיתם רוח הולכת לאיבוד? לא. מדוע? כי רוח לא ניתן לראות בעיניים. רוח ניתן לחוש בנשמה. יחי ההבדל. ואומר, שהחלק הנצחי שבנו לא יכול ללכת לאיבוד וכך אנו כבני אדם לא יכולים. מתי כן? כשאנו מנותקים מעצמנו. כשאנו מניחים שהדברים קורים לנו במקרה ואנו עדיין לא משכילים להבין שהכל מנוהל ע"י כוח עליון שאמנם מעביר אותנו תחנות מאוד מאתגרות. טוב, לא נצטנע, תחנות מאוד קשות במטרה להכניע בתוכנו את האגו שנמצא בכולנו. וכמה שנחשוב שלא, כדאי שנפנים שכן. כעס=אגו. ומי לא כועס? מבינים שכולנו עם אגו? אך מגיע הרגע שבו גאו המים – הגיעו מים עד נפש ואין אנו מסוגלים עוד להכיל את האגו ואת כל הקושי הזה בתוכנו. ושם הקשיים באים לסיומם. זה לא אומר שלא יהיו קשיים, יכול להיות שכן. אך לא באותה המידה. כשהאגו הופך להכנעה, והכעס מתמעט, נוצר בתוכנו שקט אחר או לפחות רצון לשקט אחר. שם מתחיל להתרחש באדם הזיווג העליון!! שהוא כל כך כמה אליו בסתרי ליבו. הזיווג שאם לא נחווה אותו בנפשנו לא באמת נוכל לחוותו בשניים מחוצה לנו. אז יום האהבה הזה לא במקרה נקרא ט"ו באב. רמז ל-  two – לשניים. אבל שהם קודם האיחוד בתוכנו. בין האגו לענווה. כשזה יקרה חכמים הניחו לזכר מעין ירושה שבה הם מציעים לו לבחור באמת – באישה שרוצה ומכוונת לאמת. אישה יראת השם היא תתהלל". מיהי? אישה שעבדה על הפנימיות שלה או שרוצה לעבוד. מדובר באישה שזוכה לזכך את הראייה שלה לראייה של אמת. של אהבה. זוהי בחירה של אמת. אך צריך לזכות לזה. הזכר כדי לזכות באישה שכזאת, הזוכה לראייה גבוהה ושתעניק לו חווית חיים אחרת ממה שהכיר, מוכרח להיזכר מי הוא. מוכרח לשוב אל החלק הרוחני והזכרי המשפיע מתוכו. מה שאומר שגם הנקבה וגם הזכר מוכרחים לאחד כוחות כל אחד בעולמו הפרטי שלו ורק אח"כ יכול להתקיים הזיווג. קולטים? הזכר משפיע מסמכותו וכוחותיו הזכריים, והנקבה – מקבלת ומכילה את עצמה ואותו בענווה. וזה מה שנקרא 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'. קשה לזווג את האדם עם עצמו, קל וחומר עם האחר. וזה מה שכתוב: 'איש ואישה זכו (זככו פנימיותם) שכינה ביניהם'. לכולנו יש עבודה קשה בנפש. אך עבודה שאם נרצה או לו תביא אותנו להתאחד מחדש. מדוע יום ט״ו באב טוב כמו יום הכיפורים שבו אנו מתענים? שימו לב מה כתוב ׳כי-פורים׳ ולא ׳כיפור׳, מה שאומר, שיום ט״ו באב במעלתו הרוחנית, נחשב ליום שמח וקדוש בדיוק כמו יום הפורים, ואם נשאל מדוע לא כתוב ׳פורים׳ וזהו? התשובה תהיה כי יום ט״ו באב קדוש כמו יום הכיפורים ושמח כמו פורים. בחיי שלא פעם אני בהלם מאיפה יוצאות לי התשובות הללו. אך מיד אני יודעת שזה רק השם שמעביר דרכי את הידע שכולו שמחת הלב. אז יום זה הוא יום קדוש ושמח רק שמתחברים אליו בנשמה. אחרת, זה עוד יום שנתנו לו שם. וזה כל עניין האהבה - ללמוד להתחבר בכוונת הלב, אחרת לעולם זה ירגיש כעל פניו. שנזכה להגיע לאהבה בתוכנו כזאת שתאפשר לנו לאהוב בשניים. והרי שאם עדיין לא חווינו, פשוט עדיין לא הגענו לאהבה הזוגית הזאת בתוכנו. זאת שבנו הנמצאת בלב. וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ. כל המהלך כאן ביקום להגיע לזוגיות טובה בשניים, אך זה לא יקרה טרם הזכר ישוב לזכריות הרוחנית שכבר הוא. הנקבה היא העזר. ולכן הוא המרכז לשינוי העצום. שימו לב למילה 'לב' היא בעצמה מורכבת משתי אותיות בלבד האחת ל' – לשון לימוד, ב' – לשון בית. ואומר, שכדי לחוות את הלב נאלץ ללמוד אודות הבית הפנימי שלנו - אודות הנשמה שהיא לנשום אהבה בכל רגע מחדש. לחנך את עצמנו להיות בנוכחות והקשבה אל הנשמה המבקשת מאתנו לאהוב באמת ובתמים. נזכור. נוכחות היא לגמרי חונכות.