חֵירוּת - חַי תּוֹר - לחיות את ההתרה.
בהשראת חג הפסח הקרב ובא. מה זה חי תור? תור - הוא זכר היונה, ויונה הי סמל לשלום, קרי, חירות - זה לחיות שלום. בואו נודה, כמה ביננו חיים שלום? מעטים מאוד ואם בכלל, ואם כן זה האנשים שבורא עולם שוכן באמת בליבם והם הגיעו למדרגת אמונה וביטחון אבסולוטיים. מדוע מאוד קשה לחיות בשלום? מהסיבה שאין האדם בשלום עם עצמו, וכדי להיות בשלום עם העצמי, אני מחויב לברר מי אני ולשם מה באתי לעולם. האם לחיות עפ״י: ״אכול ושתו כי מחר נמות״, או לחיות עפ״י: ״אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתי אותך ממצרים״. אלו שתי הגישות לחיים, כלא (מנטלי) או חירות! חירות - היא לא אחרת מאשר לחיות את ההתרה. מהי התרה? לשון להתיר/לשחרר אותנו, ממה? מהקושי של עצמנו. איך נדע מה הקושי של עצמנו? תחילה - אם אנו מאשימים ולא לוקחים אחריות זה סימן לקצה הקושי. מה זה לקחת אחריות? להבין שיש בי כאב/לופ שהוא רק שלי ורק אני יכול לעזור לעצמי לצאת משם. אחרי שלקחתי אחריות, עליי להבין מה רציתי לקבל מהאחר? יחס? משמע: אני תלוי/ה - (תלות רגשית) באחר ולא הצלחתי למצוא את הערך והעצמאות שבי. כשאנו מבינים את הרצון העמוק שלנו (שהוא תקף לכולנו - כולנו רוצים לקבל אהבה: יחס, ערך, כבוד וכו..), אנו בדרך להשתחרר. ואהבה זכה מרגישים כשלא תלויים באדם - אלא באהבה שלנו להשם. ככתוב: ״כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר – בְּטֵלָה אַהֲבָה, וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם״. וזה בהחלט הקשה ביותר לרצות שיאהבו אותנו ולא לזכות לכך, ולמה, כי בדיוק זה העניין, צריך לזכות לכך - צריך לזכך את התלות וההתניה ולהגיע לאהבה טהורה (לראות את האחר), זה מה שהשם רוצה מאיתנו בעולם. וזה כמובן כשהיחסים מושתתים על אמון וכבוד. זה ההישג האנושי שלנו!! זה הניצחון!! וזה הנצח שלנו. נזכור! עלינו לשחרר את התלות הרגשית הזו ולהתאמן באהבה ללא תנאי, כי זוהי החירות וזהו השלום. ובכן, מה ההבדל בין חירות לחופש? חרות - מתייחסת לפן הרוחני, חופש - מתייחס לפן הארצי. ראו במילה חרות המילים: רוח ו חור, ואומר: כי חרות מתקיימת בנו כשאנו ממלאים את החור (הריק) ברוח, שזוהי כל ה(ת)כלית. חרות - זו תחושה שאין להסביר, הנשמה מרגישה שהגיעה הביתה, מעין חיבוק מהקב״ה, התרגשות שיא, רצון לבכות בלי סוף על אהבת השם אותנו, על הבנת התוכנית השלמה של השם להביא אותנו הביתה הכוללת בתוכה אנשים שהעבירו אותנו טלטלות רגשיות וכאבים שאין להם תיאור מלבד התואר ׳זיכוך הנשמה׳. חירות - מתקיימת בנו כשאנו מפסיקים לכעוס על האחר ומבינים שמאז ולתמיד האחר שיקף לנו את כל מה שקיים בתוכנו, והאחר מאז ולתמיד נשלח להציף מתוכנו את כל מה שחוסם לנו את החירות. למשל: כעס טינה ושנאה - הם חסמים על הנשמה! ולכן קב״ה שולח אנשים הנושאים בתוכם את אותו הדבר כדי שנגיע לטלטלה כזאת גדולה שתביא להתרסקות ובניה מחדש שזה לחזק בנו את הערך העצמי שהוא הכוח המניע לחירות. לדוגמה, ישנם לא מעט אנשים ואף רבים מאתנו, שלא מצאו את ערכם ושורפים זמן יקר בריצוי העולם רק כדי להרגיש שווים משהו, ואומר: שכל כך ריק להם בפנים שהם מוכנים לסבול העיקר לנסות לקבל ערך מבחוץ. זה הפך חירות. זה פחד! לעומתם, אנשים המודעים לערכם לא צריכים להתאמץ בשביל שיאהבו אותם או יעריכו אותם, הם כבר לא תלויים באנשים, הם סומכים על השם בצורה אבסולוטית. זה לצאת אל החירות, זה למלא את החור - החוסר ערך שהם חוו עמוק פנימה ב רוח המשיבה אליהם את החיים. חופש - לשון חיפוש. ואומר: כי קודם נצא ל חירות נחפש לא מעט את עצמנו בכל מיני ״חופשות ותחפושות״ למיניהן. נזכור - חופש אמיתי הוא חופש ממלחמה פנימית, וחירות מתקיימת בנו כשאנו חיים את השלום בתוכנו. כשאדם מבין באמת שאין רע בעולם והכל כאן אהבה מוסתרת באנשים שלרוב אינם מודעים לעצמם אשר פיתחו אסטרטגיות הגנה (מניפולציות, שקרים, האשמות וכו׳..) לילד הפגוע שבתוכם, הוא משתחרר מכל אשמה ומתמקד בראיית הרע שבו - שזה חלק מאוד מתקדם בתהליך ההתפתחות של הנשמה הנקרא: חוש הכרת הרע. האדם מתעורר להבין שכל מה שהוא ראה באחר היה קיים בו - במטרה לנקות את המערכת הנפשית מקלקול מתמשך. ואומר: כשאנו רואים באחר רוע למשל, עלינו להבין כי הרוע הזה קיים בנו (מצריך כנות שיא), ורוע מתבצר בנו כשאנו לא נאמנים לעצמנו/כשאנו פועלים ממקום של ריצוי. חירות - זה הפך ריצוי. חירות - זוהי אהבה זכה. מאחלת לכולנו הפסח הזה - שנזכה לנקות במקביל לבית הפיסי גם את הבית הפנימי שלנו - הנפש, ונהיה אמיצים מספיק לגעת גם בפינות שלא תמיד מגיעים אליהן או רואים אותן - ונשתחרר מעבדות שבנפש אל החרות שבנפש. שלום עלינו ועל כל ישראל.