וַיֵּלֶךְ - אִתָּנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ יָד בְּיָד גַּם הַיּוֹם, בַּנְּשָׁמָה.

(א) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לא, א-ב). הפרשה מציינת כי משה נמצא לפני מותו, איך יודעים? כתוב: "אנכי היום - לא אוכל עוד, לצאת ולבוא..." - שהן רמז לכך שזהו יומו האחרון בשליחותו הפיזית לעם ישראל - 'מנהיג העם'. הוא כבר לא יוכל לצאת אל העם - לנאום וללמדם איך לצאת מעצמם ולהתחבר לדרך הישרה, הוא מצפה מאתנו שאנו נלמד לעשות זאת בעצמנו, כראוי לתלמידים שבאמת למדו ושיננו את החומר, וכעת הם יכולים להיפרד מהמורה שלהם ומסוגלים להיות מורה דרך לעצמם ולאחרים. משה מצפה מאתנו לרשת את ההוראה האלוקית ממנו. ולכן כתוב 'וילך', כי משה מתהלך בנפשנו. אמנם את תפקידו הפיזי הוא סיים במלאות לו 120 שנים, אך את תפקידו הרוחני הוא לא סיים ולא יסיים לעולם. את תפקידו הרוחני הוא הנחיל בנפשנו! למשות אותנו אל הטוב. הוא מתהלך עמנו יד ביד, ולכן תורתנו היא תורת משה רבנו - שכל תכליתה היא למשות אותנו מן האויבים הפנימיים שלנו אל הנשמה המאירה בנו. משה רבינו מצפה (לכן התורה מציינת שהוא צופה על ארץ ישראל מהר סיני) שנעשה זאת במקומו - שנהיה המנהיגים של חיינו ושנלמד להוציא את עצמנו מהמקום הנמוך שבנפש (כפי שלמדנו בהרחבה בפרשת 'כי תצא') ונזכה לבוא אל הנשמה/אל השם (כפי שלמדנו בהרחבה בפרשת 'כי תבוא'), אל ההוראה היהודית - שהיא היציבות, הביטחון והאמון בחיי האדם, המובילים את האדם למצוא את שליחותו בעולם, שהיא מקור השפע והברכה של האדם, בנפש ומחוצה לה. משה רומז לנו כי מציאת השליחות בחיינו היא בעצמה אריכות ימים, לכן הכתוב מציין 120 שנה. אדם הזוכה לגלות מה שליחותו בעולם זוכה לאריכות ימים, כי הוא פועל מתוך הנשמה ולא מתוך תסביכי הגוף ואויביו הכולאים אותו. ולגלות מהי השליחות שלנו זוהי בהחלט 'הסתרה' וחידת החיים שעלינו להילחם ולדעת. הפסוק ממשיך - "לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" - השם אומר למשה לא תעבור את הירדן הזה. למה הכוונה? משה נמצא במעלה ההר, קרי, במקום רוחני מאוד גבוה בנפשו, והשם מצווה אותו לא לרדת מהמקום הגבוה אל הארץ - אל הארציות. כדי שהוא לעולם יישאר בנפשנו מושיעם של ישראל בכל הזמנים וכדי שגם אנו נזכור להישאר למעלה (בנפש). הירדן גם לשון נדר. זה הנדר של משה רבנו אלינו - המפציר בנו תמיד לעלות למעלה ההר - לעלות בנפשנו אל ראיית החיים מתוך השקפה מחוברת לטוב שבלב, תוך שמירת הברית עם אלוהינו - שמירת השבת ושאר המצוות בעשרת הדברות, המזכות אותנו בברכה. המילה ׳וילך׳ - מאוד עדינה ויש בה הרבה מאוד ענווה, ומלמדת אותנו כי משה רובנו מתהלך עמנו בנשמה, ולמרות שבפרשה הוא עוזב את עם ישראל בהגיעו לגיל 120, הוא מזכיר שהוא אמנם פורש מתפקידו הפיזי - כמנהיג ישראל, אך הוא ממשיך אתנו לעולמי עולמים ברוחניות, בנפשנו. משה רבנו מתהלך עמנו ומוסר לנו גם היום דרך תורת ישראל הנצחית, את דברי האל המחזקים והמורים לדרך טובה ומוארת. חזק וברוך.