הָפַכְתְּ לְאִמָּא הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁטִּפַּלְתְּ בַּיַּלְדָּה הַפְּגוּעָה הַמְּקוֹנֶנֶת בְּתוֹכֵךְ..

את הטור הזה אני מקדישה לכל הנשים שרוב חייהן הרגישו צורך לרצות את כל הסביבה ועל עצמן כמעט וויתרו. אני מציינת כמעט, כי כל עוד אנחנו כאן, נשמה בתוך גוף, יש עוד מה להציל. כמו-כן הטור נוגע גם לאבות, שלא טיפלו בכאב/בילד הפנימי שבהם. לפני שאמשיך אדגיש כי אי טיפול בכאב/בילד הפנימי, יגרור את האדם למפך נפש גדול מאוד, וחבל. הנשמה ירדה לעולם לטפל בחלקיה העכורים למען גילוי האור/הפוטנציאל הטמון בה. אי טיפול מותיר את האדם בתסכול מתמשך, בחשכה ואבדון. מה קורה אי שם לילד/ה הפנימי/ת? ניקח לדוגמה: ילד/ה שגדלו עם אמא טובה, אך האמא מנוכרת מעצמה, כלומר: האמא לא הצליחה להבין כלל מה זה עולם פנימי ומהזה בכלל עולם הנפש (נו טוב מי עסק בזה בדורות הקודמים). על כן, האמא נשאבה פעם אחר פעם לדרמות חיצוניות: ריבים שונים ומשתנים שבסה״כ שיקפו את הריב הפנימי האישי שלה שהיא סוחבת בתוכה שנים רבות. ניכור - זו זרות לנשמה, האדם אינו מכיר את עצמו ואף לא מאמין בעצמו. הניכור מהאדם הטוב שבתוכי נובע מכעס, וכעס תמיד הוא תולדה של אגו ופחד. ועל כן, נדרשת כאן למידה עמוקה של מהי הנפש ומה מקומם אותה. זה אף פעם לא הטריגר החיצוני, זה תמיד הכאב הפנימי. הטריגר רק מעורר כאב קיים, הזקוק לריפוי. אם אני כועסת, לא קיבלתי מה שרציתי! ושם נמצא שורש הכאב. נניח רצון לקבל כבוד. אישה שרוצה כל כך שיכבדו אותה יש לה עניין עם כבוד עצמי, היא אינה זכתה להכיר את המעלה שלה, את כבודה הפנימי, ולכן נותרה תלויה בכבוד חיצוני (שאף פעם לא באמת יספק אותה). וזה כשלעצמו מטריף את הדעת. אך יש לזה פתרון - ענווה! ורצון לברר אודות האמת הפנימית, שהיא העמקה בחכמת הנפש, שהייתה מסייעת לה לאתר את הכאב העולה מתוכה בזמן שלא מקבלת כבוד, והייתה זוכה לגלות מה מנהל אותה, וזה בטח לא היא, אלא אותו רצון לכבוד המאמלל את נשמתה. לגעת בכאב הפנימי זה לא נעים ואפילו קשה ולא נוח - אבל זה לגמרי לצאת מאזור הנוחות/הנכות. כשם שעיסוי חזק משחרר שריר תפוס, כך הכרה בכאב משחררת נפש כלואה. ברגע שאנו נבין כי התסביך הוא רק שלי ולא של אף אחד אחר, כאן בדיוק מתחיל תהליך של ריפוי - האישה מתחילה להבין שעצם היותה נשמה של בורא עולם היא כבר מכובדת ולא זקוקה לאף אישור חיצוני שיאשר את כבודה. כאן היא זוכה לרפא את כאבה, ולתקן אפילו את הוריה (או אחד מהם) שמהם ספגה את אותו הרצון (כן, גם אם הם בעולם הבא). אותם בדיוק הייתה צריכה לתיקונה האישי ולגילוי האוצר החבוי בה. במציאות של ריפוי אין יותר ריצוי, אין יותר אגו ופחד, אין כעסים מיותרים ודרמות מיותרות, אין שנאת חינם. ישנה חמלה, אמפטיה, אהבת חינם ונתינת כבוד לבריות. יוצא, כי כולנו אנשים טובים, המתנהגים בצורה לא טובה, מהסיבה שלא פתרנו את התסביך האישי שלנו, ובמקום לטפל, האשמנו. כתוב: ״מודה ועוזב ירוחם״ - עלינו להודות: בכאב האישי, ברצון לקבל.., בתסכול, באגו, במאבק, בפחד המשתק, בטירוף הדעת וכו׳.. ולא רק להודות, לעשות כל שביכולתנו לעזוב את האשמה החיצונית ולהתפנות לרפואה הפנימית, ואז נזכה שמהשמים ירחמו עלינו ויסייעו לנו. כתוב: ״הבא להיטהר מסייעין בידו״. שנזכה להודות באמת הפנימית. נכון, היא כואבת אבל משחררת.. ״כל כבודה בת מלך פנימה״. אין מזור לנפש מלבד האמונה בבורא עולם תוך לימודי הנפש. אמא יקרה - תמיד היית טובה ועדיין. טפלי בילדה שבך.