"הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ"

את הטור הבא אקדיש הפעם לאיש. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: "אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, לֹא זָכוּ, אֵשׁ אוֹכַלְתָּן". מה זה זכו? הזדככו! כדי להזדכך צריכים השניים לעבור כברת דרך בלתי מבוטלת שבסופו של דבר תסייע לשניים לחיות בהרמוניה. מאחר והאיש נוצר קודם מוטלת עליו אחריות גדולה יותר משל האישה, שבוודאי אף היא צריכה לקחת אחריות ובוודאי שגם היא סוחבת עמה תסביך (הלא אם באנו כאן לתיקון אף אחד מאתנו לא פטור מן התסביך, ולא במקרה נוצרה האישה לאיש - להראות לו את הפגמים שלו שהם בעקיפין שלה ויחד הם יכולים או להמריא או להתרסק). שאותו יכול לרפא איש שהבריא ממצוקתו. נקודה. לכן האחריות היא קודם על האיש. "הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת". מה זה שְׂאֵ֔ת? אותיות אשת/לשאת. כלומר: זוהי קריאה לאיש ללמוד לשאת את האישה והרבה מעבר למעמד הנישואין שאם לומר זה המעשה הקל ביותר שיש לאיש לעשות, אך העניין הוא כלל לא בנשיאת הטבעת, אלא בנשיאת המכלול שבאישה. זה בהחלט הפרויקט המאתגר ביותר לו לאדם, מהסיבה שהוא בעצמו עדיין לא למד לשאת את עצמו. שזה את הכובד שהוא הגיע אתו לנישואין ועכשיו לשאת כובד נוסף, זה כמעט ובלתי אפשרי כשזה בלי הדרכה וליווי מהשורש. ולכן אנו רואים הכיצד מערכות יחסים מתפרקות בזו אחר זו, ומיד מחפשים בן/בת זוג נוסף במטרה לחלוק יחד את הדבר הכי יפה שיש ביקום וזה החברות בין השניים הקוראת רק כשמזדככים - זוכים. על כן, האחריות היותר גדולה היא מצד הגבר שתפקידו להתגבר על יצרו ולהתחבר ליוצרו. האיש - הוא הקובע את הטון ביחסים. אישה - נקבה - לשון נקב - היא כלי הקיבול/המקבלת והיא מושפעת מהאיש שלה. וכשהוא לא מטיב עמה, קרי, עדיין לא הבין את מעלתה בחייו ותר אחרי דמיון מופרך הגורם לו להפנות את התשוקה החוצה, הוא למעשה פותח לחטא שירבוץ בחייו - אסון גדול. אך מה, האדם יכול להציל את עצמו ולמשול בחטא, איך? ע״י עזיבת החטא והבטחה לא לחזור עליו, תוך הבנת העומק של הדברים - ״הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (בראשית פרק ד פסוק ז)״ - יש כאן מעין "טוויסט" בפסוק. לפי ההיגיון אם אדם נמשך לחטא, ההיגיון אומר שהחטא ימשול בו, אבל לא, התורה באה ומעניקה "טוויסט" מתוק בעלילה וזורעת תקווה ואומץ בכך שמציינת כי על אף שהחטא כביכול רובץ על האדם, יש בו היכולת לשלוט עליו, פשוט גאונות. איך? האיש החכם יכול להגיע למצב שהוא שולט ביצרו וכבר לא שבוי למוחו הכלוא בדמיונות שווא אם רק יבין שבכוחו לחולל שינוי, ככתוב: "בא לטהר מסייעין אותו". מסקנה: האיש ישא את הטוב - אם יטיב עם אשתו! ואם לא, יישא קושי בלתי פוסק. נזכור - "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה" - תכלית האיש למצוא אישה שזה למצוא את צינור (אותיות רצון) השפע מהשם יתברך. על האיש לשמור על אשתו מכל משמר, אך בשביל זה הוא חייב תחילה להטיב עם עצמו - שזה לפתור את התסביך האישי שלו (אחרת הכל יוטח אליה, והפוך). אם כך, על האיש לעבוד בשני מישורים: 1. במישור האישי - להבין את התסביך האישי 2. במישור התורני - ללמוד תורה בכוונת הלב - המגלה באדם את התשוקה האמתית בחיים ואת היכולת לראות באישה אוצר - האחת והיחידה. הלא בלי לימוד התורה בכוונת הלב, והבנת התסביך האישי, האדם לעולם לא ידע את מעלת האישה בחייו. הרי אין קיום לאדם בלא אישה. וכאן אתעכב טיפה ואסביר דבר מאוד מאוד עקרוני. פעמים שאנו נפגשים עם המילה ׳תורה׳ אנו מיד חושבים שללמוד תורה זה להיות דתי. וכדאי שאבהיר טיפה את ההבדלים. ללמוד תורה זה הרבה מעבר לדת. ובכן, מה ההבדל? התורה כשמה - מתירה את האדם מהקונפליקט האישי שלו, ואילו הדת איפה קושרת (כולא). מסבירה. הדת - משרתת את המטרה הנעלה אך היא לא המטרה עצמה. המטרה היא לא להיות דתי, המטרה להיות ד(ע)תי! להתחבר לשורשים שלנו/ליהדות. המטרה - ללמוד להתחבר לחלק העוצמתי שבנו - לחלק האלוהי שאותו לא ניתן להשיג באמצעות הדת, אלא באמצעות ה- ד(ע)ת. ככתוב: ״דעת קנית מה חסרת, דעת חסרת מה קנית״. לא כתוב דת קנית! ואומר: שעלינו להשיג דעת - ודעת משיגים בחיבור לפנימיות התורה - העוסקת בשחרור נפשו של האדם (שזה מאליו שחרור התסביך), או בייסורים. הדת - מכשירה ומאמנת אותנו לצאת מעצמנו, אך היא לבדה לא יכולה לשחרר את האדם מעצמו, נהפוכו. ואומר: עלינו להתעלות מהדת, להתחבר אל הד(ע)ת, וללמוד לשלב את שניהם - זוהי בהחלט מיומנות לשמה. התורה - היא: המתירה אסורים, הדת - היא: הזוקפת כפופים .יחי ההבדל! נזכור - מטרת העל שלנו - להתיר/לשחרר את עצמנו ואת זה ניתן לעשות רק ע״י תורת משה רבנו - המושה אותנו פנימה. ככתוב: ״אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים״ - האדם אינו יכול לשחרר את עצמו מהכלא/התסביך של עצמו, לשם כך הוא חייב דרך! דרך התורה. הדת - למשמרת. דתות - באשר הן, הן קהילות המשרתות את מטרת העל - להתחבר לשורש/לכח/לעצמה. ובחזרה לאיש שלנו. כשאיש מחובר לשורשו, הוא בריא, מואר ושמח ויכול לראות באישה - תורה לשמה - זאת המורה לו את הדרך אליו ואל החיים הטובים. ברוכים תהיו.       

*כמוכן, ישנן מערכות יחסים הצריכות להסתיים כי כך כתוב להן במסע החיים, וישנן הצריכות להישאר יחד וכאלה העתידות להירקם, וכדאי שזה יהיה בטוב, באחווה וברעות. לשם כך, תחילה, על האיש לפתור עצמו.